ישראלי-צרפתי נפטר בחו"ל - לפי איזה דין יחולק רכושו?

זה היה סכסוך משפחתי מורכב שחצה גבולות ויבשות, ועסק בשאלה שאינה רק משפטית אלא גם ערכית: עד כמה יכול אדם לבחור בעצמו למי יותיר את עזבונו, כשהחוק במדינתו האחרת מחייב חלוקה שונה מזו שהוא ביקש בצוואתו. המקרה הגיע לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה, ונדון בפני השופטת הילה מלר-שלו, שהציבה קו מנחה חשוב בתחום דיני הירושה הבינלאומיים. המנוח, אזרח ישראלי וצרפתי שנפטר בצרפת ב-2016, הותיר אחריו צוואה שערך בישראל שש שנים קודם לכן, ב-2010, בפני נוטריון. בצוואה הזו הוא ביקש להוריש את כל רכושו שבישראל לאשתו מנישואיו השניים, מבלי להותיר דבר לבנו מנישואיו הראשונים. בצרפת, לעומת זאת, הוצא לאחר מותו צו ירושה שנקבע לפי הדין הצרפתי, ולפיו חולק העזבון ביחס של 55% לאלמנה ו-45% לבן. זאת בהתאם להוראות הדין בצרפת, המחייבות להשאיר לילדים חלק קבוע בעיזבון - עיקרון המכונה הוראות השריון.

בישראל הגישה האלמנה, באמצעות עו"ד דוד אמסלם, בקשה לקיום צוואת המנוח. הבן, שיוצג בידי עו"ד אסף כהן, התנגד לכך בטענה כי יש להחיל את הדין הצרפתי, וכי צוואת האב מנוגדת לעקרונות המשפט בצרפת. לטענתו, לפי החוק הצרפתי, האב לא היה רשאי להדיר אותו מהעזבון. ואולם האלמנה טענה אחרת: לדבריה, מכיוון שהמנוח היה אזרח ישראלי וערך את צוואתו בישראל, הרי שהוא בחר - במפורש או לפחות במשתמע - שהדין הישראלי יחול על עזבונו. הדין הישראלי, בניגוד לצרפתי, מאפשר חופש כמעט מוחלט בציווי הרכוש לאחר המוות.

השופטת מלר-שלו פתחה את הכרעתה בקביעה שהשאלה העיקרית היא איזה דין חל על צוואת המנוח: "האם הדין הישראלי, כטענת המבקשת, או שמא הדין הצרפתי, כטענת המשיב?". כדי להשיב על כך, נדרש בית המשפט להכריע על פי תקנות האיחוד האירופי בנוגע לדיני ירושה בינלאומיים - תקנה 650/2012UE, הידועה כ"תקנת הירושה האירופית". תקנה זו, שנכנסה לתוקף באוגוסט 2015, קובעת כי ברירת המחדל היא החלת הדין של מקום מושבו האחרון של המנוח, אך מאפשרת חריג חשוב: אדם רשאי לבחור שהדין שיחול על עזבונו יהיה דין מדינת אזרחותו.

הבן טען שלא ניתן לקיים את הצוואה הישראלית

הבן טען כי מכיוון שהאב היה תושב צרפת בעת פטירתו, הרי שיש להחיל את הדין הצרפתי, וכי לא ניתן לקיים את הצוואה הישראלית. לדבריו, “המנוח היה מנוע מלנשל את בנו מעזבונו בישראל כפי שעשה בצוואתו. עוד הוסיף כי לא הוכח שהאב התכוון לבחור בדין הישראלי, שכן הצוואה נערכה עוד לפני כניסת התקנה האירופית לתוקף". האלמנה השיבה כי התקנה חלה גם על צוואות שנערכו לפני 2015, וכי כוונת המחוקק האירופי היתה לאפשר למצווה לבחור בדין אחר גם אם עשה זאת בעקיפין. לדבריה, “המנוח ביקש להחיל את הדין הישראלי כדי להבטיח שגם נכסי הניידי והדלא ניידי יעברו לבעלות המבקשת”.

• לא הבינה על מה חתמה: נפסלה צוואה של 40% לילד אחד
• אב חולה נתן את ביתו לבתו תמורת טיפול - האחים תבעו
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

לצורך הגעה להכרעה בסוגיה, מינה בית המשפט מומחית לדין הצרפתי, עו"ד לורנס בנטולילה, שהגישה חוות דעת מקיפה. בנטולילה, המשמשת גם נוטריון בצרפת, הבהירה כי לפי הדין האירופי החדש, ניתן לזהות בחירה משתמעת של דין גם מתוך לשון הצוואה. “בחירת הדין נובעת גם מלשון הצוואה”, היא הסבירה בעדותה, והוסיפה כי לשון הצוואה של המנוח מצביעה על כך שהתכוון להחיל את הדין הישראלי על נכסיו בישראל. הבן ניסה לערער על אמינותה של המומחית וטען שחוות דעתה מבוססת על דעה אישית בלבד. ואולם השופטת דחתה טענה זו, וציינה כי עדותה היתה "מקצועית ומהימנה", והדגישה כי בית המשפט נוטה לאמץ את ממצאיו של מומחה מטעמו כל עוד לא הוכח אחרת.

בהכרעתה, קבעה השופטת כי אף שהמנוח התגורר בצרפת בעת פטירתו, יש לראות בצוואתו הישראלית ביטוי מובהק לרצונו שהדין הישראלי יחול על נכסיו בישראל. היא הדגישה כי סעיפי המעבר בתקנה האירופית נועדו בדיוק למצבים כאלה, שבהם צוואה נערכה לפני כניסת התקנה לתוקף, אך יש בה ביטוי ברור לרצון המצווה לבחור דין זר. “מה נפקותה של צוואת ישראל על האמור בה אם לא בחירת המנוח לערוך מסמך פוזיטיבי המביע את רצונו בדבר אופן הורשת רכושו בישראל לאחר פטירתו”, כתבה השופטת בהכרעת הדין.

לא רק מסמך טכני אלא ביטוי לרצון מהותי

השופטת הסבירה כי התקנה האירופית ביטלה את ההבחנה המסורתית בין נכסי מקרקעין לנכסים ניידים, והעניקה למצווה את האפשרות לבחור דין אחד שיחול על כלל עזבונו. בכך ניתן, לדבריה, לראות בצוואת המנוח לא רק מסמך טכני אלא ביטוי לרצון מהותי - להחיל את הדין הישראלי כולו על נכסיו. עוד היא ציינה כי גם אם הצוואה נערכה לפני כניסת התקנה לתוקף, הוראות המעבר שלה מאפשרות לתת לה תוקף מלא, כל עוד היא עומדת בעקרונות שנקבעו בתקנה. "דווקא הוראות המעבר נועדו לגשר נסיבתית ולאפשר פרק זמן של תחולה רטרואקטיבית של אותה זכות בחירה", כתבה השופטת בהכרעתה.

• "אני לוקח אותך בבגאז'": כתב אישום נגד תושב שגב שלום בגין סחיטת פועלי בניין באילת
• יבואנית תקבל 315 אלף שקל מתוך תביעה של 2.2 מיליון
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• מכר דירה, ביקש לבטל את העסקה - ונדחה בבית המשפט

בסופו של דבר, קבע בית המשפט כי יש לקיים את צוואת המנוח כפי שנערכה בישראל, ולתת לה תוקף לפי הדין הישראלי. "חל החוק הישראלי על הנכסים פה", קבעה השופטת, והוסיפה כי זוהי המסקנה המתבקשת "מלשון הצוואה ומה שמאפשרת התקנה". המשמעות המעשית היא שהאלמנה תקבל את מלוא הרכוש שהותיר אחריו המנוח בישראל, בהתאם לצוואתו, בעוד שהבן יירש רק את חלקו בנכסים שבצרפת - כפי שכבר נקבע בצו הירושה שם. השופטת הוסיפה כי, “תחולת הדין הישראלי כנובע מהפניית הדין הצרפתי בנוגע לרכושו של המנוח בישראל אין בה כדי להשיג על הרציונל המגולם בהוראות השריון הקיימות בדין השופטת מלר-שלו נתנה משקל מכריע למה שהגדירה כ"רצון פוזיטיבי וברור של המנוח בדבר הורשת רכושו בישראל לאשתו", ובכך חיזקה את עקרון חופש הציווי בדין הישראלי גם במקרים של אזרחים המחזיקים באזרחות נוספת.

למה בכלל חשוב לדעת איזה דין חל - הישראלי או הצרפתי?

זה חשוב מאוד, כי ההבדל בין שני הדינים יכול לשנות לגמרי מי יקבל את הירושה. בישראל אדם יכול להוריש את רכושו למי שירצה, גם אם זה אומר להדיר את הילדים. בצרפת זה שונה לגמרי - החוק מחייב להשאיר לילדים חלק מסוים בעיזבון, גם אם המצווה רצה אחרת. לכן הבחירה באיזה דין יחול על הצוואה קובעת בפועל מי יקבל את הכסף והנכסים.

איך בית המשפט מחליט איזה דין חל על צוואה של מישהו עם שתי אזרחויות?

זה נקרא "שאלת ברירת הדין". בית המשפט בודק כמה דברים - איפה היה מקום המגורים האחרון של האדם, באיזו מדינה ערך את הצוואה, מה לשון הצוואה עצמה, ואיזו אזרחות יש לו. לפי תקנת הירושה האירופית, אדם שיש לו כמה אזרחויות יכול לבחור בעצמו איזה דין יחול על עזבונו, אבל הבחירה צריכה להיות ברורה, או לפחות משתמעת מהמסמך.

איך יודעים אם אדם באמת “בחר” דין מסוים, אם הוא לא כתב את זה במפורש בצוואה?

זו בדיוק היתה אחת השאלות המרכזיות בתיק. המומחית שמינה בית המשפט הסבירה שאפשר להבין את הכוונה גם מלשון הצוואה ומהנסיבות. אם הצוואה נכתבה בישראל, בפני נוטריון ישראלי, ומדברת על רכוש שנמצא בישראל, זה יכול להיחשב בחירה משתמעת בדין הישראלי. בית המשפט קיבל את העמדה הזאת.

ומה קורה אם הדין הצרפתי מפנה בעצמו לדין הישראלי?

יש לזה שם משפטי – Renvoi, או בעברית “החזרה”. לפי החוק הישראלי, אם הדין הזר מפנה חזרה לדין הישראלי, בית המשפט מקבל את ההפניה הזו ומחיל את הדין הישראלי. זה אחד המקרים שבהם שתי המערכות “מסכימות” ביניהן, וזה בדיוק מה שקרה כאן בפועל.

למה בכלל יש חוקים שונים למדינות שונות בנושא ירושה?

מכיוון שכל מדינה רואה בירושה ביטוי לערכים שלה. בצרפת, הדגש הוא על אחריות המשפחה - שההורה לא יוכל להדיר את ילדיו. בישראל, לעומת זאת, העיקרון המרכזי הוא חופש הציווי - הרצון של האדם חשוב יותר מכל. כשאדם חי בין שתי מדינות, נוצר מפגש בין שתי תפישות עולם שונות לגמרי.

מה המשמעות של פסק הדין הזה מעבר למשפחה הספציפית הזו?

זו פסיקה שיכולה להשפיע על הרבה מקרים דומים. יותר ויותר ישראלים חיים באירופה או נושאים אזרחות כפולה, ובמקרים כאלה עולות שאלות דומות. ההכרעה כאן קובעת שאם אדם ערך את צוואתו בישראל ובחר להחיל עליה את הדין הישראלי - גם אם בעקיפין - בית המשפט יכבד את זה. זה מעניק תוקף רחב יותר לרצונו של המצווה.

ואם הבן היה מוכיח שאביו בכלל לא התכוון להחיל את הדין הישראלי?

אז ייתכן שהתוצאה היתה שונה. אם בית המשפט היה משתכנע שהמנוח לא התכוון לבחירת דין או שלא היתה לו זיקה אמיתית לישראל, ייתכן שהוא היה קובע שהדין הצרפתי חל, ואז הצוואה הישראלית לא היתה תקפה. אבל במקרה הזה, הראיות, ובעיקר הצוואה עצמה, הראו אחרת.

למה בית המשפט סמך כל כך על המומחית?

מפני שהיא מונתה על ידי בית המשפט עצמו, ולא מטעם אחד הצדדים. היא גם עורכת דין ונוטריון בצרפת, עם ניסיון רב במקרי ירושה בינלאומיים. השופטת כתבה במפורש שהיא סברה שעדותה “מקצועית ומהימנה”. בדרך כלל, חוות דעת של מומחה מטעם בית המשפט נחשבת בסיס מרכזי להכרעה.