הדירה הקטנה שבבעלותו של גבר בן 71, הסובל מנכות בשיעור של 100% ואובדן כושר השתכרות מוחלט, נהפכה למוקד מאבק עיקש בין נושים המבקשים לגבות את כספם לבין מי שמנסה להבטיח לעצמו קורת גג ליום-יום. פסק דין שניתן באחרונה בבית משפט השלום בחיפה על ידי השופט אפרים צ’יזיק מציב קו מוסרי ומשפטי ברור: ההגנה על כבודו של אדם קשיש וחסר יכולת גוברת על זכותם של נושים למצות את רכושו במלואו. הפתרון שנמצא - השארת החייב בדירתו עד יום מותו, ורק לאחר מכן מימוש הנכס לשם כיסוי חובותיו - מבטא את רוח החוק וערכיו האנושיים.

החייב, יליד 1954, פנה לבית המשפט כבר ב-2020 בבקשה לפתיחת הליכים לפי חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי. בבקשתו הוא ציין כי הוא חב לשבעה נושים סכום כולל של יותר מ-1.4 מיליון שקל. בהמשך אושרו נגדו תביעות חוב בסכום כולל של כ-4.7 מיליון שקל, כשחלק הארי של החוב נרשם לטובת רשות המסים - יותר מ-5.5 מיליון שקל לפי נתוני פקיד השומה בחיפה. החייב טען כי מאז שנות התשעים הוא לא מנהל שום עסק עצמאי, וכי מצבו הבריאותי מונע ממנו כל אפשרות להשתכר.

לפי הדו"חות שהגיש הנאמן, עיקר הכנסתו של החייב נובעת מקצבת נכות חודשית בסכום של 6,794 שקל, והכנסתו הכוללת יחד עם בת זוגו הגיעה לסכום של 9,694 שקל בחודש בלבד. לעומת זאת, משק הבית הגיעו לסכום גבוה מעט יותר - כ-10,200 שקל לחודש. המשמעות היא שמשפחתו של החייב מתקיימת בקושי רב, ללא כל נכסים נוספים מלבד דירת מגורים צנועה בת 65 מ"ר שהוא רכש מעמידר ב-2016 תמורת 230 אלף שקל בלבד. מדובר בדירה ישנה בשכונה ותיקה, ששווייה העדכני לפי הערכת הנאמן הוא כ-1.24 מיליון שקל בלבד.

רשות המסים הסכימה להסיר את השעבוד על הדירה

עם פתיחת ההליכים ב-2021, הורה הממונה על חדלות פירעון כי לא ייקבעו תשלומים חודשיים לקופת הנשייה, נוכח גילו המתקדם ומצבו הרפואי הקשה של החייב. רשות המסים, שהיתה הנושה המרכזית בתיק, טענה כי מדובר בחובות חלוטים בגין שומות ישנות שאינן ניתנות לערעור. עם זאת, לפנים משורת הדין, הסכימה הרשות להסיר את השעבוד שרבץ על הדירה ולקבל את חלקה רק מתוך כספי המימוש, בכפוף לתשלום חוב מובטח בסכום כולל של 580 אלף שקל.

• מחצי מיליון שקל ל-172 אלף: חובות נכה צה"ל הופחתו
• למי שייכים כספי פנסיה שלא הועברו לנאמן בחיי החייב?
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

במשך תקופה ארוכה ניהלו הצדדים - החייב, הנאמן ורשות המסים - מגעים במטרה להגיע להסדר כולל. החייב ביקש להותיר בידיו את הדירה ולשלם סכום מופחת בתשלומים, אך הנושים סירבו להצעה. השופט צ’יזיק עמד על כך שבית המשפט חייב למצוא איזון בין שלוש תכליותיו המרכזיות של הליך חדלות הפירעון: שיקום החייב ומתן אפשרות לפתוח דף חדש, הגנה על זכויות הקניין של הנושים, ושמירה על אינטרס הציבור בקיום מערכת מסחר תקינה. לדבריו, "הליכי חדלות הפירעון אמורים לאזן בין השאיפה להשיא את שיעור החוב שייפרע לנושים לבין שמירה על יכולתו של החייב להתקיים בכבוד חרף חובותיו".

בפסק הדין ציין השופט כי במקרים שבהם אין הסכמה על שווי הנכס או על דרך גילום זכויות החייב בו, רשאי בית המשפט להורות על מימושו. עם זאת, במקרה הנדון הדגיש כי מצבו הרפואי של החייב וגילו המתקדם מצדיקים סטייה מהפתרון הרגיל. "מן הראוי להתחשב ביתר שאת בנסיבותיו המיוחדות של היחיד", הוא כתב בהכרעתו, "ולאפשר לו סידור מגורים חלוף בנכס לכל ימי חייו, ולאפשר את מימוש זכויותיו בדירת המגורים לאחר פטירתו". בכך ביסס השופט את הכרעתו על עקרון יסוד החוזר גם בפסיקות קודמות, שלפיו יש להגן על קורת גג של חייבים במצוקה כשמדובר במקרים קיצוניים של חוסר יכולת וזקנה.

בית המשפט הסתמך על פסקי דין קודמים בנושא

לצורך תמיכה בקביעתו, הסתמך בית המשפט על שורה של פסקי דין שניתנו בעבר באותו הנושא. בין היתר, הוא ציין את פש"ר 255/08 רימון קמחי נ' כונס הנכסים הרשמי, שבו נקבע כי "הותרת קורת גג ליחיד בערוב ימיו גוברת על אינטרס השאת הגבייה של נושיו". עוד הוא הזכיר את פסקי הדין בעניינן של יהודית טוויטו וענת בלן פאפורה, שבהם אומצה אותה גישה הומאנית כלפי חייבים חסרי יכולת. לדבריו, "מדובר במקרים שבהם אין מדובר בניסיון להתחמק מתשלום חובות אלא במאבק קיומי בסיסי על זכות למגורים בכבוד".

• נמחקה על הסף תביעת סלקט נגד פרטנר
• ישראלי-צרפתי נפטר בחו"ל - לפי איזה דין יחולק רכושו?
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק

בהתאם לכך, הורה השופט על מתן צו שיקום וצו הפטר מותנה לחייב, בכפוף לכך שיעביר את כל זכויותיו בדירה לידי הנאמן לאחר פטירתו. משמעות הדבר היא שהחייב רשאי להמשיך להתגורר בדירתו עד סוף ימיו, אך מרגע שיילך לעולמו תעבור הבעלות המלאה לנאמן לצורך מכירה וחלוקת התמורה בין הנושים. נקבע כי ראשית ישולם לרשות המסים סכום החוב המובטח של 580 אלף שקל, ואילו היתרה תחולק בין יתר הנושים לפי יחס החובות שאושרו, בסכום כולל של כ-1.54 מיליון שקל. כל סכום שיישאר לאחר מכן יעבור ליורשיו של החייב.

פסק הדין גם מתווה את ההליך הפרוצדורלי למימוש בעתיד: בתוך 14 יום נדרש הנאמן להגיש צו פורמלי לצורך רישום הערה מתאימה במרשם, כך שהדירה תישאר מוגנת כל עוד בעליה בחיים, אך תועבר לניהולו לאחר מותו. עוד צוין כי החייב רשאי בכל שלב להציע הסדר חוב חדש באישור הנושים, בהתאם לפסיקה עדכנית של בית המשפט העליון. השופט צ’יזיק הדגיש כי החלטתו מבוססת על עקרון השיקום האישי, אחד מעמודי התווך של חוק חדלות הפירעון החדש, הקובע כי גם כשלחייב אין כל סיכוי להחזיר את חובותיו במלואם, יש לשמור על זכותו לקיום מינימלי בכבוד. "אין מדובר רק בשאלה כספית", כתב, "אלא בזכות יסוד אנושית לחיים בכבוד, שאינה מתבטלת נוכח חובות כלכליים, חמורים ככל שיהיו". בכך הציב פסק הדין מסר ברור למערכת המשפטית כולה: גם כשניצבים זה מול זה אינטרסים כלכליים מובהקים, יש מקום להעניק עדיפות לשיקולים של צדק אנושי וחמלה. החלטתו של השופט צ’יזיק עשויה לשמש תקדים חשוב למקרים דומים בעתיד, שבהם נדרש האיזון העדין בין כבוד האדם לבין דרישת הנושים להשבת כספם.

"צורך בקורת גג לחייב בן 71 הסובל ממאה אחוז נכות גובר על האינטרס של נושיו בהשאת רווחיהם", סיכם השופט בפסק דינו, כשהוא מבקש להדגיש כי, "מדובר באדם שערוב ימיו אינו יכול עוד לעבוד או להשתכר, ועל כן יש להותיר בידו את זכות המגורים כדי שלא ימצא עצמו חסר בית". ההכרעה - פשוטה מבחינה אנושית, אך מורכבת מבחינה משפטית - מבטאת את מגמת בתי המשפט בישראל לראות בהליכי חדלות פירעון לא רק מנגנון לגבייה אלא גם כלי שיקומי וחברתי.

למה בעצם מדובר במקרה מיוחד כל כך?

בדרך כלל כשאדם נכנס להליכי חדלות פירעון ויש לו דירה, הנכס נמכר כדי להחזיר כמה שיותר כסף לנושים. כאן השופט החליט על משהו אחר לגמרי - להשאיר את הדירה בידי החייב עד סוף חייו, מתוך הבנה שמדובר באדם מבוגר, נכה, שאין לו שום יכולת להתחיל מחדש או לשכור דירה אחרת. זו החלטה חריגה שמדגישה את הצד האנושי של החוק.

מה המשמעות של זה מבחינת הנושים?

המשמעות היא שהם יצטרכו להמתין עד אחרי מותו של החייב כדי לקבל את חלקם מהכסף. זה יכול לקחת שנים, אבל בית המשפט סבר שזו פשרה הוגנת - מצד אחד הנושים לא מאבדים את כספם לחלוטין, מצד שני החייב לא נזרק לרחוב.

האם בית המשפט ויתר לו על כל החובות?

לא. החובות עדיין קיימים, והם ייפרעו ממכירת הדירה אחרי מותו. בית המשפט רק דחה את המימוש כדי להגן על זכותו של החייב לקורת גג. מדובר בצו הפטר "מותנה", כלומר הפטר שמבוסס על תנאי, במקרה הזה מדובר על מימוש הנכס בעתיד.

למה רשות המסים בכלל הסכימה לוותר על חלק מהחוב?

לפי מה שנכתב בפסק הדין, רשות המסים בחרה לנהוג לפנים משורת הדין. כלומר היא הבינה שהמצב מיוחד ושלא מדובר באדם שמנסה להסתיר רכוש או להונות את המערכת, אלא בחייב חסר אמצעים אמיתי. לכן היא הסכימה למחוק חלק מהחוב ולהסתפק בהבטחת תשלום רק של החלק המובטח - 580 אלף שקל - מתוך כספי המכירה העתידיים.

מה בעצם אומר "צו שיקום" בהליך חדלות פירעון?

צו שיקום הוא השלב שבו בית המשפט קובע כיצד יתנהל המשך חייו הכלכליים של החייב - כמה ישלם, ממה יתפרנס, ואיך יוכל להשתקם. זה לא רק עניין של כסף אלא גם ניסיון לאפשר לאדם לצאת ממעגל החובות ולהתחיל מחדש. במקרה הזה, השיקום נעשה בדרך לא שגרתית - השארת הדירה בידיו כדי לשמור על יציבות בסיסית.

האם החייב יוכל למכור את הדירה בעצמו בעתיד?

לא. לפי פסק הדין, הדירה משועבדת לטובת הנאמן, ומרגע שניתן הצו נרשמת הערה במרשם שמונעת מכירה או העברה שלה. הוא רשאי לגור בה, אבל לא למכור או לשעבד אותה.

מה יקרה ביום שבו האיש יילך לעולמו?

אז ייכנס לתוקף התנאי שנקבע בצו: הנאמן ימכור את הדירה, ישלם קודם את החובות לרשות המסים ולנושים האחרים, ומה שיישאר יועבר ליורשים. או במלים אחרות, הדירה תישאר במשפחתו רק אם אחרי סילוק כל החובות יישאר כסף כלשהו.

למה בית המשפט לא נתן לו הפטר מוחלט כבר עכשיו?

השופט הסביר שזה לא מתאים במקרה הזה, כי סכומי החוב גדולים מאוד, והחייב לא מילא את כל חובותיו בזמן ההליך. עם זאת, בגלל גילו ומצבו הבריאותי, הוחלט למצוא פתרון מאוזן יותר - לא מחיקה מלאה, אבל גם לא מימוש מיידי של הבית.

מה יקרה אם בעתיד מצבו של החייב ישתפר או אם יקבל ירושה?

במקרה כזה הוא רשאי לפנות שוב לבית המשפט ולהציע הסדר חוב חדש. בפסק הדין צוין במפורש שהוא יכול "בכל עת" להגיש הצעה להסדר מול כלל הנושים. כלומר אם יהיה לו מקור מימון חדש, ייתכן שהוא יוכל להסדיר את החוב עוד בחייו.

האם יש עוד מקרים דומים שבהם בית המשפט קבע דבר כזה?

כן, אבל הם נדירים מאוד. השופט הזכיר כמה מהם, כמו עניינה של יהודית טוויטו ושל ענת בלן פאפורה, שבהם נקבע שגם במצבי חדלות פירעון צריך לשמור על זכות למגורים בכבוד. עם זאת, ברוב המקרים הדירה נמכרת, ורק במקרים קיצוניים של גיל מבוגר או מחלה קשה ניתנת דחייה כזו במימוש.

מה המסר שהשופט ניסה להעביר בפסק הדין הזה?

המסר הוא שחוק חדלות הפירעון לא נועד "למחוץ" את החייבים אלא לאפשר להם שיקום. גם כשיש נושים, חובות ושיקולים כלכליים, יש מקום לשים לב לצד האנושי. בית המשפט מזכיר ש"מדובר בזכות יסוד אנושית לחיים בכבוד", כלומר גם אדם שחייב כסף זכאי לבית שיגן עליו.

אז מה יקרה אם החייב ירצה לשפץ את הבית או להעביר אותו לילדיו?

הוא לא יוכל לעשות את זה בלי אישור הנאמן ובית המשפט, מפני שהנכס כבר נמצא תחת מגבלות משפטיות. המטרה היא לשמור עליו כבטוחה לחוב, ולכן כל שינוי בו דורש אישור רשמי.

האם מדובר בתקדים שיכול להשפיע על מקרים אחרים?

בהחלט ייתכן. אמנם כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו, אבל עצם העובדה שבית משפט שלום קבע בבירור שהצורך בקורת גג גובר על אינטרס הנושים, עשויה לשמש בסיס להחלטות דומות בעתיד, בעיקר כשמדובר באנשים מבוגרים או חסרי יכולת.

במקרה אחר, באחרונה הגיעה לסיומה סאגה משפטית מתמשכת, שניהלה אינה צבי מול טריא קהילה פיננסית. הפרשה החלה כשטריא פתחה תיק הוצאה לפועל למימוש משכנתה על הדירה של צבי ובעלה, עקב אי תשלום הלוואה. הרשם מינה כונס נכסים לבקשת החברה, אך החייבת לא השלימה עם המהלך וביקשה להפעיל את סעיף 81ב1(ב)(3) לחוק ההוצאה לפועל, המאפשר לחייב למכור את הדירה בעצמו. אלא שכאן נוצרה מחלוקת: האם לחייבת הנמצאת בהליכי חדלות פירעון עומדת הזכות לנהל מכר עצמי, או שמעמדה שולל זאת מראש. במסגרת ההליך, טענה צבי כי כלל לא קיבלה את האזהרה שנמסרה לה כביכול בדצמבר 2023, והציגה תצהיר ממעסיקה שלפיו באותה השעה היא היתה בעבודה. היא טענה כי הפגם במסירה פגע בזכותה למכור את הדירה בעצמה וכי הרשם טעה כשדחה את בקשתה. לדבריה, "המסירה הנטענת [...] היא כוזבת, שכן שהתה בעבודה". עוד הוסיפה צבי כי שלילת זכות המכר העצמי גרמה לה עיוות דין ונזק כלכלי. אלא שהרשם בהוצאה לפועל לא קיבל את טענותיה. הוא קבע כי גם אם האזהרה לא נמסרה כדין, עצם העובדה שעורך דינה של צבי, שייצג גם את בעלה, הגיש הודעה על ייצוג כבר ביום המסירה הנטענת, יוצרת "ידיעה קונסטרוקטיבית" על ההליך. מעבר לכך, הובהר כי במסגרת דיון בהליכי חדלות הפירעון שהתקיים ביוני 2024 לא התנגדה צבי למימוש הנכס, ובכך למעשה ויתרה על זכותה לטעון אחרת. לפיכך נקבע כי בקשתה למכר עצמי הוגשה באיחור, מעבר ל-20 הימים שמוגדרים בחוק.