
הרכב "הגנוב" חנה בחוץ - והתובע הגיע איתו לבית המשפט: פסק הדין היה חריג
סוכן הביטוח זייף חתימה והטעה את הלקוח - אבל המבוטח לא קיבל פיצוי על הרכב. מה קרה כאן?
בית משפט השלום בבאר שבע נתן פסק דין יוצא דופן בתביעת ביטוח שחושפת שרשרת כשלים חמורה בענף הביטוח. השופט ירון גולן קבע כי סוכן הביטוח טארק חורי זייף את חתימת הלקוח על טופס ויתור כיסוי גניבה והטעה אותו לאחר גניבת הרכב - ודחה את עיקר התביעה. הסיבה המפתיעה: התובע, ממדוב אבואלפוז, הגיע לדיון ההוכחות עם אותו רכב "גנוב" שבגינו תבע פיצוי של 108 אלף שקל.
"התהייה הראשונה והבסיסית בתביעה שלפניי היא בכך שממדוב עושה שימוש בימים אלה ברכב בגינו הוא הגיש תביעה לקבלת תגמולי ביטוח בגין גניבה", כתב השופט גולן בפתח פסק דינו. "ממדוב אף הגיע עם הרכב לדיון ההוכחות".
הסיפור המלא: מה באמת קרה עם אישור המיגון?
דצמבר 2019. ממדוב רוכש רכב בסכום של 60,000 שקל, חלקו באמצעות הלוואה מחברת מימון ישיר. הוא פונה לסוכן הביטוח טארק חורי ומבקש פוליסת ביטוח מקיף הכוללת כיסוי גניבה. כאן מתחיל הסיפור להסתבך.
בחקירתו בבית המשפט הודה ממדוב, לראשונה, פרט קריטי שהעלים בכתב התביעה: "טארק, או מי מטעמו, שלח אותו להביא אישור מיגון והוא אמר, בשלב כלשהו, שאין לו מאיפה להביא". כשנשאל מדוע לא הביא אישור כזה, השיב: "החשמלאי שהוא פנה אליו אמר לו שהוא לא יכול לתת לו אישור כי יש לו קודנית ברכב".
- גידול של 37% בניסיונות גניבת רכב; למרות המלחמה - זינוק באזור הצפון
- כשחטיבת הטרייד אין משיבה רכב גנוב לחטיבת הליסינג - גם זה קרה בלובינסקי
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
לשאלת בית המשפט "אדוני הבין כשהוא יצא מהמשרד שהוא צריך אישור להביא לה חזרה אישור קודנית? הוא הבין שהוא צריך? לכך הלכת לחפש?" השיב ממדוב בחיוב: "כן זה".
השופט קבע כי "כתב התביעה של ממדוב ותצהירו החסירו, בכוונה או במחדל, פרק חשוב ביותר בסיפור האירוע שמשפיע בצורה דרמטית על שאלת החבות של הנתבעים ועל מהימנותו של ממדוב".
הזיוף שנחשף: "החתימה על טופס הוויתור אינה חתימתו"
למרות שממדוב לא הביא אישור מיגון, מישהו במשרדו של סוכן הביטוח החליט "לעזור". הוגש למנורה ביטוח טופס ויתור על כיסוי גניבה, חתום לכאורה על ידי ממדוב. אלא שממדוב הכחיש נחרצות שחתם על המסמך, והביא חוות דעת גרפולוגית שאישרה: זו לא חתימתו.
- חברה תשלם לסמנכ"ל לשעבר פדיון חופשה של 234 אלף ש'
- מכירת מניות בבניין מושכר לא מזכה בהטבות מס לפי החוק
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- בזמן שפדתה פנסיה לצמצום המשכנתה, הוא היה עם אחרת
"למעשה התובע הוכיח את הטענה כי החתימה על טופס הוויתור אינה חתימתו", קבע השופט. מסקנתו החמורה: "טארק או מי מטעמו זייף את חתימתו של ממדוב על טופס ויתור כיסוי גניבה".
"אושר מבחינת תשלום" - ההטעיה שנמשכה חודשים
ביולי 2020 נגנב הרכב. ממדוב מגיש תלונה במשטרה ופונה מיד לסוכן הביטוח. אבל כאן מתחילה הטעיה נוספת. תמלול שיחה שהוקלטה בין ממדוב למשרדו של הסוכן חושף התנהלות מקוממת:
"אמרתי לך אושר מבחינת תשלום...אני לא בעלת החברה שאני אגיד לך מתי מעבירים את הכסף", אמרה הפקידה במשרד. ובהמשך: "עכשיו את תמתין ממני לתשובה מתי יועבר התשלום".
השופט קבע בחומרה: "למעשה ניתן לומר שמשרדו של טארק לא אמר לממדוב את האמת ואף הטעה אותו. חזקה כי טארק ומשרדו ידעו שהפוליסה אותה רכש ממדוב אינה כוללת כיסוי בגין גניבה. על אף האמור, חלף אמירה מפורשת בפניה הראשונה שערך אליהם ממדוב, כי הפוליסה אינה כוללת כיסוי בגין גניבה, הם הציגו לפניו מצג מטעה".
הטוויסט: הרכב נמצא - והתובע לא מיהר לאספו
ביוני 2021, כחודשיים אחרי הגשת התביעה, התקבלה הודעה ממשטרת ישראל: הרכב אותר. אבל ממדוב לא מיהר לאסוף אותו. רק באוקטובר, אחרי איום שהרכב יישלח לגריסה, הגיע למגרש המשטרתי.
"מהיום שבו משטרת ישראל התקשרה לראשונה לממדוב בעניין מציאת הרכב לבין המועד שבו הוא אסף את הרכב בפועל חלפו מספר חודשים", ציין השופט. "האם בפרק הזמן הזה לא ניזוק הרכב? האם רכב שממתין מספר חודשים במגרש משטרתי אינו חשוף לפגיעות?"
"יש לו קשיים בהבנת השפה העברית"
השופט התייחס גם למגבלות השפה של ממדוב: "מהתרשמותי ממדוב במסגרת עדותו היא כי יש לו קשיים מסוימים בהבנת השפה העברית (כפי שציין בעצמו בסעיף 4 לתצהירו) וייתכן שהאמור הוסיף לחוסר ההבנה בין הצדדים".
עם זאת, השופט לא קיבל את טענתו שחבריו אמרו לו שלא צריך אישור מיגון: "ממדוב טוען שחברים שלו אמרו לו שלא צריך אישור מיגון, אך לא צירף אף תצהיר מטעם מי מחבריו ולא ציין מה הבסיס המשפטי למה שהם אמרו לו".
הפסיקה: 12 אלף שקל פיצוי - אבל לא על הרכב
בסופו של דבר, השופט דחה את התביעה נגד מנורה ביטוח, קבע שממדוב לא הוכיח את נזקיו ברכב ("ממדוב לא המציא חוות דעת אשר מצביעה על גובה הנזקים ועל הקשר הסיבתי שבין אירוע הגניבה לבין הנזקים הנטענים"), אך חייב את הסוכן ב-12,000 שקל פיצוי בגין עוגמת נפש.
"התנהלותו של טארק כפי שקבעתי למעלה הפרה את חובת הזהירות שהוא חב לממדוב", קבע השופט. "מצופה מסוכן ביטוח שיפעל מול המבוטח על מנת שימציא אישור מיגון, לא ימציא למבטח מסמך שהמבוטח הוא לא זה שחתום עליו (תוך שהוא או מי מטעמו מזייף את חתימת המבוטח על המסמך) ושיאמר לו אמת שעה שהוא פונה אליו לאחר גניבת הרכב".
מה הלקח? בדקו את הפוליסה ודרשו מסמכים
המקרה החריג הזה מלמד כמה לקחים חשובים למבוטחים: ראשית, תמיד לדרוש לקבל את הפוליסה ולקרוא אותה. שנית, אם נדרש אישור מיגון - לוודא שהוא הומצא או שנחתם ויתור מפורש. שלישית, במקרה של גניבה - לתעד כל שיחה ולדרוש תשובות ברורות בכתב.
למרות הזיוף וההטעיה, ממדוב נותר עם הרכב אך ללא הפיצוי העיקרי שביקש. פסק הדין מעביר מסר חד לסוכני הביטוח: זיוף מסמכים והטעיית לקוחות עלולים להוביל לתביעות אישיות, גם אם חברת הביטוח עצמה תצא נקייה.
כפי שסיכם השופט: "ככל שטארק היה פועל כנדרש ייתכן ותיק זה לא היה מתעורר כלל ולכל הפחות הייתה נחסכת ממדוב עוגמת נפש רבה והיה באפשרותו לפעול למיצוי זכויותיו בפרק זמן מוקדם יותר".
- 12.נו מאוד פשוט מדובר בערבים מזל שהשופט לא ערבי... (ל"ת)אנונימימומו 14/10/2025 14:27הגב לתגובה זו
- 11.אנונימי 12/10/2025 19:12הגב לתגובה זואו אצל ערבים מוסלמים או אצל ערבים יהודים אותה תרבות של מדינות ערב
- 10.שני ערבים ניסו לעשות קומבינה על חברת ביטוח (ל"ת)משה 12/10/2025 17:34הגב לתגובה זו
- 9.אנונימי 12/10/2025 15:21הגב לתגובה זואדוני השופט אתה צריך ללמוד את העמלקים שאין דבר כזה בעולם שיגנבו להם רכב או פריצה לבית ... תתעוררו שופטים
- 8.אנונימי 12/10/2025 14:22הגב לתגובה זואבל בקשר לגניבה ללא פיצוי.
- 7.מה הלקח לא לעשות ביטוח רכב אצל סוכן ביטוח בדואי... (ל"ת)רן 12/10/2025 11:29הגב לתגובה זו
- ארקדי 13/10/2025 23:19הגב לתגובה זודי למרמה
- 6.אנונימי 12/10/2025 11:11הגב לתגובה זומדינה של ערבים.גם אלו עם הכיפה.
- אנונימי 12/10/2025 11:38הגב לתגובה זוקפלניסטים סדומיים מזלנו שאתם הולכים ונכחדים.
- פצ 12/10/2025 14:22שבקרוב תאבדו את השלטון והשפיות תחזור
- 5.המדקדק דקדוקיו 11/10/2025 23:57הגב לתגובה זועוד לא שמעתי על גריסת כלי רכב אבל אולי בביזפורטל יודעים משהו שכולנו מפספסים
- 4.אנונימי 11/10/2025 22:27הגב לתגובה זוכנראה שזה ניסיון לעקוץ את הביטוח..כנראה שהסוכן והלקוח ניסו לעקוץ חבל שביהמש לא ביקש חקירת משטרה של שנייהם.
- 3.עמי 11/10/2025 21:50הגב לתגובה זולעודד הגירה לארצותיהם במקור
- 2.אבי 11/10/2025 20:33הגב לתגובה זוהזוי שהעונש הוא 12 אלף במקום לשלוח אותו לכלא לכמה חודשים.מעניין איפה הייתה מזוייפת חתימה במקרה של ביטוח לצורך פגיעות גוף אצל בעל העסק הזה
- 1.המגזר הערבי עולה לנו מליארדים בשחיתות הבלתי נגמרת אצלם (ל"ת)אנונימי 11/10/2025 19:16הגב לתגובה זו
- אנונימי 11/10/2025 21:34הגב לתגובה זולמדו מהטובים ביותר
- אנונימי 12/10/2025 11:49השמלאני הארכי נוכלים.
- פצ 11/10/2025 21:29הגב לתגובה זועולה לנו המגזר החרדי וכמה עולה מרכז הליכוד עם המקורבים
- אנונימי 12/10/2025 11:50מושחתי האספסוף השמלאני

“שש שנים בלי זכויות”: עובדת מאפייה שהתפטרה תיחשב מפוטרת
ויקטוריה בלייבה עבדה לילות ארוכים במאפייה בדרום, בלי תלושי שכר אמיתיים, בלי פנסיה ובלי תוספת שכר עבור עבודתה בלילה. אחרי שש שנים של עבודה מפרכת, היא הגישה מכתב התראה והתפטרה. בית הדין קבע: מדובר בהתפטרות בדין מפוטרת, ופסק לה יותר מ-390 אלף שקל. “התובעת
הועסקה שש שנים מבלי ששולמו זכויותיה הבסיסיות”, כתבה השופטת רינת סיני־אלוש בהכרעתה
היא עלתה לישראל מאוקראינה בסוף 2016, מצאה עבודה במהרה במאפייה קטנה בדרום, והחלה לעבוד לילות שלמים כדי לפרנס את עצמה. במשך שש שנים עבדה ויקטוריה בלייבה במאפייה שבבעלות עשהאל ידאעי - 12 שעות במשמרת, לעתים יותר, כמעט בלי ימי חופשה, בלי הפקדות לפנסיה ובלי תשלום על שעות נוספות. רק כשהיא הבינה שדבר לא עומד להשתנות, היא שלחה מכתב התראה, ובחלוף שבוע גם מכתב התפטרות. אלא שבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע קבע כי מדובר למעשה בהתפטרות בדין מפוטרת, ופסק לה פיצויים נרחבים על עוולות שנמשכו שנים. פסק הדין, שניתן בידי השופטת רינת סיני־אלוש ביחד עם נציגי הציבור עינב מורדוך ויפה פחימה, מתפרש על פני עשרות עמודים ומתאר סיפור של עובדת שנוצלה בעבודה ממושכת בתנאים קשים, תוך הפרה בוטה של חוקי העבודה הבסיסיים ביותר.
בית הדין קבע כבר בתחילת פסק הדין כי תלושי השכר שהונפקו לבלייבה “חסרי כל ערך”. השופטת סיני־אלוש ציינה כי הם לא שיקפו את תנאי עבודתה או את השכר ששולם בפועל, וכי הנתבע עצמו הודה שהתלושים נערכו “מטעמים שאינם קשורים לתכלית שלשמה הם נועדו - שעניינם התחמקות משתלום מס”. בעדותו בבית הדין, אמר ידאעי במפורש כי, “חטאתי כלפי רשויות המס, נכון, מוכן לתת על זה את הדין”. בפועל בלייבה קיבלה את שכרה השבועי במזומן - 2,000 שקל בתחילת תקופת עבודתה, ו-900 שקל בשבוע בתקופה המאוחרת יותר. “אופן תשלום השכר אינו שנוי במחלוקת”, כתבה השופטת, “והנתבע הודה כי תשלום השכר חושב לפי דו"חות נוכחות שנערכו בזמן אמת, בהתאם לתעריף שנקבע בכל תקופה”.
אחת הסוגיות המרכזיות שעלו במהלך המשפט נגעה לשאלה אם העסק של ידאעי נחשב מאפייה או רק מקום לשיווק מאפים, שכן על פי ההגדרה המשפטית לכך תלוי גם תחולתו של צו ההרחבה בענף האפייה. בלייבה טענה שעבדה במאפייה עצמה, ליד התנור, כשהיא לשה בצקים ואופה פיתות. מנגד, הנתבע טען שעיקר עבודתה היה באריזה ובניקיון. בית הדין בחן את העדויות וקבע כי, “המסקנה היא שעבודתה של התובעת היתה בייצור פיתות, לרבות אפייתן בתנור ואריזתן”. בהתאם לכך, נקבע כי צו ההרחבה בענף האפייה חל על יחסי העבודה, וכפועל יוצא - בלייבה זכאית לתוספת לילה ולגמול שעות נוספות לפי ההסדרים הקבועים בצו.
“עדותו של הנתבע לקתה בחוסר עקביות"
בלייבה העידה כי עבדה שישה ימים בשבוע, במשמרות שנמשכו בין 12 ל-13 שעות ביום, כמעט תמיד בלילות. היא סיפרה שהיתה מגיעה לעבודה בין 22:00 ל-2:00 בלילה, ועובדת עד שעות הבוקר. בית הדין קבע כי אכן כך היה: “אין חולק שהתובעת הועסקה בשעות נוספות ובשעות לילה, מבלי שקיבלה תגמול על כך". הנתבע לא חלק על כך, ואף הודה כי שולם לה שכר אחיד לכל שעות העבודה, בלי גמול על עבודה מעבר לשמונה שעות ביום. השופטת הדגישה כי הנתבע אף לא הציג את כל דו"חות הנוכחות, אף שהודה כי הם קיימים. “עדותו של הנתבע לקתה בחוסר עקביות... והדו"חות המצויים ברשותו לא הוגשו לתיק", נכתב בהכרעת הדין. בהתאם לכך, חישב בית הדין את גמול השעות הנוספות ותוספת הלילה לפי דו"חות שנמצאו, ופסק לבלייבה סכום של 82,809 שקל עבור שעות נוספות ו-163,461 שקלים כתוספת לילה.
- בנקאי נורה מחוץ לביתו - והוכר כנפגע בתאונת עבודה
- העובד טען שהוא חולה, נתפס בתערוכת נחשים - ובכל זאת יפוצה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בלב פסק הדין עומדת ההכרעה הדרמטית: האם מדובר בהתפטרות רגילה, או בהתפטרות בדין מפוטרת, המזכה בפיצויי פיטורים. בלייבה טענה כי אחרי שנים שבהן הופרו זכויותיה, היא שלחה לנתבע מכתב התראה וביקשה להסדיר את התשלומים בתוך שבעה ימים, אך הוא התעלם ממנה והשיב לה בזלזול. רק אז היא שלחה מכתב נוסף, ובו הודיעה על התפטרותה. ידאעי טען מצדו כי בלייבה תכננה לעזוב ממילא, משום שהתכוונה לעבור דירה ולעזוב את בן זוגה. אבל בית הדין לא קיבל את גרסתו. השופטת סיני־אלוש קבעה כי, “אין חולק כי נסיבות העניין עונות על התנאי הראשון, בדבר נסיבות אחרות שביחסי עבודה שבהן אין לדרוש מהעובד כי ימשיך בעבודתו. התובעת הועסקה משך שש שנים מבלי ששולמו זכויותיה הבסיסיות". עוד היא הוסיפה כי, “התובעת הוכיחה כי בזמן אמת לא היה בכוונת הנתבע לפעול לתיקון ההפרות. אי מתן התראה סבירה אינו שולל את זכאותה לפיצויי פיטורים". בהתאם לכך, נקבע כי יש לראות בהתפטרותה של בלייבה כפיטורים לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, והיא זכאית לפיצויים בסכום כולל של 44,254 שקל.

חברה תשלם לסמנכ"ל לשעבר פדיון חופשה של 234 אלף שקל
בכיר שנפרד מתפקידו לאחר יותר מעשור טען שצבר 134 ימי חופשה - הרבה מעבר למותר בהסכם. החברה טענה שהצבירה מנוגדת להסכם ושלא מגיע תשלום, אך בית הדין קבע כי בפועל ההנהלה אישרה את ההתנהלות במשך שנים, גם במסגרת דו"חות כספיים ורבעוניים. השופטת: “התובע הצליח
להוכיח כי הנתבעת אפשרה לו לצבור חופשה שנתית ללא קשר למפורט בהסכם ההעסקה”
ברגעים שבהם עובדים נפרדים ממקום העבודה אחרי שנים ארוכות, מתגלה לא פעם שהתחשבנות היציאה מניחה על השולחן מחלוקות שלא הועלו במשך שנים. כך בדיוק אירע גם למרדכי וילנר, ששימש במשך יותר מעשור סמנכ"ל הכספים של אקוויז, חברה העוסקת בטיפול בשפכים בטכנולוגיות מתקדמות. כשסיים את עבודתו בפברואר 2022, לאחר כמעט 12 שנות תפקיד, הוא דרש לקבל פדיון של עשרות ימי חופשה שנצברו לטענתו כדין. לדבריו, העומס הרב, הדו"חות הכספיים והמועדים הצפופים לא איפשרו לו לנצל את ימי החופשה. כשהחברה סירבה לשלם, החלה מחלוקת שנגררה לבית הדין האזורי לעבודה בנוף הגליל - מחלוקת שהסתיימה בפסק דין חריג בהיקפו, הן העובדתי והן העקרוני.
בית הדין, בהרכב השופטת לובנא תלחמי סוידאן ונציג הציבור אלי אבוטבול, קבע כי וילנר זכאי לפדיון של 234,475 שקל - סכום שנובע מ-134.37 ימי חופשה שעמדו לזכותו בתלוש האחרון. זאת אף שבהסכם ההעסקה שלו נקבע במפורש כי הוא רשאי לצבור לכל היותר שתי מכסות שנתיות, כלומר 26 ימי חופשה בלבד. ההכרעה התבססה על מסכת ראיות נרחבת ועל ניתוח התנהלות החברה לאורך שנים, שכללה דו"חות נוכחות, עדויות של מנכ"לים, חשבי שכר ומנהלות חשבונות, וכן טבלאות חופשה שהוצגו למשקיעים במסגרת בדיקות נאותות.
כבר בפתיחת פסק הדין הציב בית הדין את השאלה המרכזית שעל הפרק: האם התובע זכאי לפדיון 134.37 ימי חופשה שנתית שנצברו בתלוש שכרו האחרון? לשאלה הזו, כך יתברר בהמשך, מצא בית הדין תשובה חד־משמעית.
"כולם ידעו על ימי החופשה"
הצדדים הציגו בפני בית הדין תמונה הפוכה כמעט לחלוטין. וילנר טען כי לאורך כל שנות עבודתו נבצר ממנו לצאת לחופשה של ממש: עומסי עבודה כבדים, עבודה בסופי שבוע, אחריות לדו"חות כספיים של החברה האם הציבורית ושל החברות הבנות, והצורך לעמוד בלוחות זמנים צמודים. כל אלה, לטענתו, מנעו ממנו לנצל את ימי החופשה. הוא טען כי המנכ"ל ישב עמו על הדו"חות אחת לרבעון, וכי כל הנתונים היו גלויים וידועים, כולל הצבירה הגדלה והולכת של ימי החופש, כפי שעלתה מהדו"חות הכספיים. וילנר העיד כי, “הם ידעו בדיוק… בעלי המניות ידעו בדיוק מה המצב. זה היה גם בדו"חות הכספיים… כולם ידעו על ימי החופשה אונליין כמעט”.
- טסים לחגים? המדינות שכדאי לכם להמנע מהן
- כל מה שצריך לדעת על ימי חופשה: מדריך מלא לעובדים
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
מנגד, החברה טענה כי וילנר ניצל את מעמדו כדי להוסיף לעצמו ימי חופשה שלא כדין, בעיקר באמצעות רישומי “ניצול שלילי” בתלושים, ולכל היותר היה זכאי לנצל ימים שנצברו מעבר לתקרה, אך לא לפדותם. היא הוסיפה כי כל שינוי בתנאי העסקתו היה חייב אישור מהדירקטוריון, שלא ניתן בעניינו. לטענתה, תוספת ימי חופשה בגין עבודה בסופי שבוע אינה מעוגנת בנוהל מחייב אלא הומצאה בדיעבד.
