רכב גנוב מוסתר בשטח. קרדיט איתוראן
רכב גנוב מוסתר בשטח. קרדיט איתוראן

הרכב "הגנוב" חנה בחוץ - והתובע הגיע איתו לבית המשפט: פסק הדין היה חריג


סוכן הביטוח זייף חתימה והטעה את הלקוח - אבל המבוטח לא קיבל פיצוי על הרכב. מה קרה כאן?



עוזי גרסטמן | (19)


בית משפט השלום בבאר שבע נתן פסק דין יוצא דופן בתביעת ביטוח שחושפת שרשרת כשלים חמורה בענף הביטוח. השופט ירון גולן קבע כי סוכן הביטוח טארק חורי זייף את חתימת הלקוח על טופס ויתור כיסוי גניבה והטעה אותו לאחר גניבת הרכב - ודחה את עיקר התביעה. הסיבה המפתיעה: התובע, ממדוב אבואלפוז, הגיע לדיון ההוכחות עם אותו רכב "גנוב" שבגינו תבע פיצוי של 108 אלף שקל.

"התהייה הראשונה והבסיסית בתביעה שלפניי היא בכך שממדוב עושה שימוש בימים אלה ברכב בגינו הוא הגיש תביעה לקבלת תגמולי ביטוח בגין גניבה", כתב השופט גולן בפתח פסק דינו. "ממדוב אף הגיע עם הרכב לדיון ההוכחות".

הסיפור המלא: מה באמת קרה עם אישור המיגון?

דצמבר 2019. ממדוב רוכש רכב בסכום של 60,000 שקל, חלקו באמצעות הלוואה מחברת מימון ישיר. הוא פונה לסוכן הביטוח טארק חורי ומבקש פוליסת ביטוח מקיף הכוללת כיסוי גניבה. כאן מתחיל הסיפור להסתבך.

בחקירתו בבית המשפט הודה ממדוב, לראשונה, פרט קריטי שהעלים בכתב התביעה: "טארק, או מי מטעמו, שלח אותו להביא אישור מיגון והוא אמר, בשלב כלשהו, שאין לו מאיפה להביא". כשנשאל מדוע לא הביא אישור כזה, השיב: "החשמלאי שהוא פנה אליו אמר לו שהוא לא יכול לתת לו אישור כי יש לו קודנית ברכב".

לשאלת בית המשפט "אדוני הבין כשהוא יצא מהמשרד שהוא צריך אישור להביא לה חזרה אישור קודנית? הוא הבין שהוא צריך? לכך הלכת לחפש?" השיב ממדוב בחיוב: "כן זה".

משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים
אתר ביזפורטל וחברת הדאטה והמחקר Makam, משיקים מדד שמדרג את החשיפה של משרדי עורכי הדין בתקשורת המקומית - הנה עורכי הדין המדוברים ביותר; וגם מי המשרדים הגדולים ביותר?

השופט קבע כי "כתב התביעה של ממדוב ותצהירו החסירו, בכוונה או במחדל, פרק חשוב ביותר בסיפור האירוע שמשפיע בצורה דרמטית על שאלת החבות של הנתבעים ועל מהימנותו של ממדוב".

הזיוף שנחשף: "החתימה על טופס הוויתור אינה חתימתו"

למרות שממדוב לא הביא אישור מיגון, מישהו במשרדו של סוכן הביטוח החליט "לעזור". הוגש למנורה ביטוח טופס ויתור על כיסוי גניבה, חתום לכאורה על ידי ממדוב. אלא שממדוב הכחיש נחרצות שחתם על המסמך, והביא חוות דעת גרפולוגית שאישרה: זו לא חתימתו.

קיראו עוד ב"משפט"

"למעשה התובע הוכיח את הטענה כי החתימה על טופס הוויתור אינה חתימתו", קבע השופט. מסקנתו החמורה: "טארק או מי מטעמו זייף את חתימתו של ממדוב על טופס ויתור כיסוי גניבה".

"אושר מבחינת תשלום" - ההטעיה שנמשכה חודשים

ביולי 2020 נגנב הרכב. ממדוב מגיש תלונה במשטרה ופונה מיד לסוכן הביטוח. אבל כאן מתחילה הטעיה נוספת. תמלול שיחה שהוקלטה בין ממדוב למשרדו של הסוכן חושף התנהלות מקוממת:

"אמרתי לך אושר מבחינת תשלום...אני לא בעלת החברה שאני אגיד לך מתי מעבירים את הכסף", אמרה הפקידה במשרד. ובהמשך: "עכשיו את תמתין ממני לתשובה מתי יועבר התשלום".

השופט קבע בחומרה: "למעשה ניתן לומר שמשרדו של טארק לא אמר לממדוב את האמת ואף הטעה אותו. חזקה כי טארק ומשרדו ידעו שהפוליסה אותה רכש ממדוב אינה כוללת כיסוי בגין גניבה. על אף האמור, חלף אמירה מפורשת בפניה הראשונה שערך אליהם ממדוב, כי הפוליסה אינה כוללת כיסוי בגין גניבה, הם הציגו לפניו מצג מטעה".

הטוויסט: הרכב נמצא - והתובע לא מיהר לאספו

ביוני 2021, כחודשיים אחרי הגשת התביעה, התקבלה הודעה ממשטרת ישראל: הרכב אותר. אבל ממדוב לא מיהר לאסוף אותו. רק באוקטובר, אחרי איום שהרכב יישלח לגריסה, הגיע למגרש המשטרתי.

"מהיום שבו משטרת ישראל התקשרה לראשונה לממדוב בעניין מציאת הרכב לבין המועד שבו הוא אסף את הרכב בפועל חלפו מספר חודשים", ציין השופט. "האם בפרק הזמן הזה לא ניזוק הרכב? האם רכב שממתין מספר חודשים במגרש משטרתי אינו חשוף לפגיעות?"

"יש לו קשיים בהבנת השפה העברית"

השופט התייחס גם למגבלות השפה של ממדוב: "מהתרשמותי ממדוב במסגרת עדותו היא כי יש לו קשיים מסוימים בהבנת השפה העברית (כפי שציין בעצמו בסעיף 4 לתצהירו) וייתכן שהאמור הוסיף לחוסר ההבנה בין הצדדים".

עם זאת, השופט לא קיבל את טענתו שחבריו אמרו לו שלא צריך אישור מיגון: "ממדוב טוען שחברים שלו אמרו לו שלא צריך אישור מיגון, אך לא צירף אף תצהיר מטעם מי מחבריו ולא ציין מה הבסיס המשפטי למה שהם אמרו לו".

הפסיקה: 12 אלף שקל פיצוי - אבל לא על הרכב

בסופו של דבר, השופט דחה את התביעה נגד מנורה ביטוח, קבע שממדוב לא הוכיח את נזקיו ברכב ("ממדוב לא המציא חוות דעת אשר מצביעה על גובה הנזקים ועל הקשר הסיבתי שבין אירוע הגניבה לבין הנזקים הנטענים"), אך חייב את הסוכן ב-12,000 שקל פיצוי בגין עוגמת נפש.

"התנהלותו של טארק כפי שקבעתי למעלה הפרה את חובת הזהירות שהוא חב לממדוב", קבע השופט. "מצופה מסוכן ביטוח שיפעל מול המבוטח על מנת שימציא אישור מיגון, לא ימציא למבטח מסמך שהמבוטח הוא לא זה שחתום עליו (תוך שהוא או מי מטעמו מזייף את חתימת המבוטח על המסמך) ושיאמר לו אמת שעה שהוא פונה אליו לאחר גניבת הרכב".

מה הלקח? בדקו את הפוליסה ודרשו מסמכים

המקרה החריג הזה מלמד כמה לקחים חשובים למבוטחים: ראשית, תמיד לדרוש לקבל את הפוליסה ולקרוא אותה. שנית, אם נדרש אישור מיגון - לוודא שהוא הומצא או שנחתם ויתור מפורש. שלישית, במקרה של גניבה - לתעד כל שיחה ולדרוש תשובות ברורות בכתב.

למרות הזיוף וההטעיה, ממדוב נותר עם הרכב אך ללא הפיצוי העיקרי שביקש. פסק הדין מעביר מסר חד לסוכני הביטוח: זיוף מסמכים והטעיית לקוחות עלולים להוביל לתביעות אישיות, גם אם חברת הביטוח עצמה תצא נקייה.

כפי שסיכם השופט: "ככל שטארק היה פועל כנדרש ייתכן ותיק זה לא היה מתעורר כלל ולכל הפחות הייתה נחסכת ממדוב עוגמת נפש רבה והיה באפשרותו לפעול למיצוי זכויותיו בפרק זמן מוקדם יותר".


תגובות לכתבה(19):

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
  • 12.
    נו מאוד פשוט מדובר בערבים מזל שהשופט לא ערבי... (ל"ת)
    אנונימימומו 14/10/2025 14:27
    הגב לתגובה זו
  • 11.
    אנונימי 12/10/2025 19:12
    הגב לתגובה זו
    או אצל ערבים מוסלמים או אצל ערבים יהודים אותה תרבות של מדינות ערב
  • 10.
    שני ערבים ניסו לעשות קומבינה על חברת ביטוח (ל"ת)
    משה 12/10/2025 17:34
    הגב לתגובה זו
  • 9.
    אנונימי 12/10/2025 15:21
    הגב לתגובה זו
    אדוני השופט אתה צריך ללמוד את העמלקים שאין דבר כזה בעולם שיגנבו להם רכב או פריצה לבית ... תתעוררו שופטים
  • 8.
    אנונימי 12/10/2025 14:22
    הגב לתגובה זו
    אבל בקשר לגניבה ללא פיצוי.
  • 7.
    מה הלקח לא לעשות ביטוח רכב אצל סוכן ביטוח בדואי... (ל"ת)
    רן 12/10/2025 11:29
    הגב לתגובה זו
  • ארקדי 13/10/2025 23:19
    הגב לתגובה זו
    די למרמה
  • 6.
    אנונימי 12/10/2025 11:11
    הגב לתגובה זו
    מדינה של ערבים.גם אלו עם הכיפה.
  • אנונימי 12/10/2025 11:38
    הגב לתגובה זו
    קפלניסטים סדומיים מזלנו שאתם הולכים ונכחדים.
  • פצ 12/10/2025 14:22
    שבקרוב תאבדו את השלטון והשפיות תחזור
  • 5.
    המדקדק דקדוקיו 11/10/2025 23:57
    הגב לתגובה זו
    עוד לא שמעתי על גריסת כלי רכב אבל אולי בביזפורטל יודעים משהו שכולנו מפספסים
  • 4.
    אנונימי 11/10/2025 22:27
    הגב לתגובה זו
    כנראה שזה ניסיון לעקוץ את הביטוח..כנראה שהסוכן והלקוח ניסו לעקוץ חבל שביהמש לא ביקש חקירת משטרה של שנייהם.
  • 3.
    עמי 11/10/2025 21:50
    הגב לתגובה זו
    לעודד הגירה לארצותיהם במקור
  • 2.
    אבי 11/10/2025 20:33
    הגב לתגובה זו
    הזוי שהעונש הוא 12 אלף במקום לשלוח אותו לכלא לכמה חודשים.מעניין איפה הייתה מזוייפת חתימה במקרה של ביטוח לצורך פגיעות גוף אצל בעל העסק הזה
  • 1.
    המגזר הערבי עולה לנו מליארדים בשחיתות הבלתי נגמרת אצלם (ל"ת)
    אנונימי 11/10/2025 19:16
    הגב לתגובה זו
  • אנונימי 11/10/2025 21:34
    הגב לתגובה זו
    למדו מהטובים ביותר
  • אנונימי 12/10/2025 11:49
    השמלאני הארכי נוכלים.
  • פצ 11/10/2025 21:29
    הגב לתגובה זו
    עולה לנו המגזר החרדי וכמה עולה מרכז הליכוד עם המקורבים
  • אנונימי 12/10/2025 11:50
    מושחתי האספסוף השמלאני
מסמך חתימה
צילום: pixabay

נפסלה צוואה שנעשתה כדין, אף שתאמה את רצון המורישה

השופט איתי כרמי מבית המשפט לענייני משפחה בנוף הגליל קבע כי צוואתה המאוחרת של קשישה, שחילקה את רכושה בין ילדיה, אינה תקפה, אף שהיא משקפת את רצונה האמיתי. לדבריו, "ריכוך הכלל של ביטול צוואה מחמת חוסר כשרות יכרסם ביציבות ויערער את יסודות השיטה"

עוזי גרסטמן |

בערוב ימיה של אשה בת 84, אם לשלושה, מצאה את עצמה המשפחה שלה מפולגת סביב השאלה מי יירש את הבית שבו היא חיה ומי יירש את הבית שבנה אחד מבניה על אדמתה. מאבק הירושה המשפחתי הזה, שנמשך שנים, הגיע לשיאו בפסק דין ארוך ומפורט של השופט איתי כרמי מבית המשפט לענייני משפחה בנוף הגליל, שקבע כי אף שצוואתה האחרונה של המנוחה תואמת את רצונה, היא אינה תקפה מבחינה משפטית משום שנעשתה כשהיא כבר לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה.

החלטתו של השופט כרמי מציבה דילמה עקרונית ועמוקה: האם צריך להעדיף את רצונו של אדם, כפי שניתן לזהותו לאורך השנים, גם אם במועד חתימתו על הצוואה הוא לא היה כשיר משפטית, או שעל בית המשפט לדבוק בדרישת הכשרות גם במחיר של ביטול רצון מפורש וברור? הכרעתו של השופט היתה נחרצת: אין מקום לריכוך הכלל, שכן הדבר "יכרסם ביציבות ויערער את יסודות השיטה".

המנוחה נולדה בארגנטינה, עלתה לישראל עם משפחתה ונישאה, ולימים נולדו לה שלושה ילדים - שניים מנישואיה הראשונים ובן נוסף, צעיר מהם, שנולד בארץ. לאחר מות בעלה היא נותרה לגור לבדה, ובסוף שנות ה-90 העניקה לבנה הצעיר, התובע, את הזכות לבנות את ביתו בצמוד לביתה על אותו מגרש. התובע השקיע בבנייה מכספו, גר במקום עם משפחתו מאז, והיחסים בין האחים הידרדרו והלכו.

מיד אחרי מינוי האפוטרופוס נחתמה צוואה חדשה

עוד ב-1999 ערכה האם צוואה ראשונה ("הצוואה המוקדמת"), שבה חילקה את רכושה בין ילדיה: את ביתה שלה הורישה לשני ילדיה הבוגרים, ואילו את הבית שבנה התובע היא הותירה לו. בהמשך היא ערכה גרסאות נוספות של צוואות, שכולן עסקו בשאלה כיצד יחולק המגרש והבתים, אך עם השנים הידרדר מצבה הבריאותי והקוגניטיבי של האם, וב-2017 ביקשו ילדיה הבוגרים למנות לה אפוטרופוסים. בית המשפט באותו הליך דחה את הבקשה, לאחר ששמע את המנוחה עצמה והתרשם כי היא מבינה היטב את הנעשה. באותו שלב מונתה רק בקרה מסוימת על חשבונה, והתובע - בנה הצעיר - מונה כמיופה כוח. אלא שמיד לאחר מכן, ב-2 בספטמבר 2017, חתמה האם על צוואה נוטריונית חדשה ("הצוואה המאוחרת"), שבה חילקה את ביתה בין שלושת ילדיה באופן שווה, ואת הבית שבנה התובע היא הותירה לו לבדו.

בפסק הדין נכללה כרונולוגיה מפורטת של ארבע צוואות שונות שערכה המנוחה לאורך השנים: צוואה מ-1999, צוואה נוספת מ-2003 שבה היא חילקה באופן מפורט את המגרש והבתים, צוואה מ-2012 שבה היא הביעה לראשונה רצון לחלק את ביתה שווה בשווה בין שלושת ילדיה, ולבסוף הצוואה המאוחרת מ-2017. לאחר פטירתה הוגשו לרשם הירושות שתי בקשות מתחרות - ילדיה הבוגרים ביקשו לקיים את הצוואה המוקדמת, בעוד שהבן הצעיר עתר לקיים את הצוואה המאוחרת. כל צד טען כי הצוואה האחרת אינה תקפה - זה בשל חוסר כשרות, וזה בשל השפעה בלתי הוגנת.

גירושים
צילום: PEXEL

למרות 4 ילדים וחיים משותפים: שלושת הנכסים יישארו בידי הבעל

בית המשפט לענייני משפחה דחה את תביעת האשה לשיתוף בנכסי בן זוגה לשעבר. השופטת שירלי שי קבעה כי היא "לא הוכיחה שיתוף", והבהירה כי גרסאות הצדדים התגלו כבלתי אמינות ומבולבלות, וכי לא הובאה כל ראיה ממשית לשיתוף רכושי בפועל. בית המגורים שנמכר, דירה נוספת שקיבל הנתבע בירושה ומתנה, ואף חנות שנרשמה על שמו - כולם יישארו בבעלותו הבלעדית

עוזי גרסטמן |


לאורך שנים חלקו שני בני הזוג חיים משותפים שהיו רחוקים מלהיות שקטים. הם לא נישאו מעולם, אך הביאו ביחד לעולם ארבעה ילדים וגידלו אותם תחת קורת גג משותפת. חייהם התנהלו בין דירות שונות, תקופות של שקט ותקופות של עימותים, אירועי פרידה, חזרה, התנהלות כלכלית מורכבת ולעתים מתוחה, ובמרכז - מערכת יחסים שככל שעבר הזמן נהפכה לטעונה יותר. כשמערכת היחסים הסתיימה והגיעה אל דלתות בית המשפט, ביקשה האשה להוכיח כי אף שהנכסים רשומים כולם על שם בן זוגה לשעבר, הם למעשה רכוש משותף שנצבר במהלך חיים זוגיים ארוכים. אלא שבית המשפט קבע אחרת, בנימוק חד: האשה "לא הוכיחה שיתוף".

פסק הדין המפורט, שניתן בבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה בידי השופטת שירלי שי, מצייר תמונה מסובכת של מערכת זוגית ושל הליך משפטי רווי סערות, צעקות, האשמות הדדיות וגרסאות סותרות משני הצדדים. כבר בפתח פסק הדין כותבת השופטת כי, "לא ניתן לפתוח את פסק הדין מבלי לתאר את התנהלות הצדדים במהלך ההליכים", ומוסיפה כי הדיונים התאפיינו ב"התפרצויות, צעקות, גינויים, מלים לא מכבדות", שהקשו על שמיעת העדויות ועל קבלת תמונה ברורה.

אחד הנושאים המרכזיים בפסק הדין הוא אמינותם של שני הצדדים. השופטת שי מציינת כי שניהם הציגו גרסאות משתנות וסותרות - הן ביחס לתחילת הזוגיות והן ביחס להתנהלות הכלכלית. לדבריה, "הצדדים שניהם זגזגו בין הגרסאות", ואף כי "גרסאות סותרות עלו על ידי שני הצדדים... יותר מפעם אחת". בסופו של דבר קבעה השופטת בפסק הדין שפורסם כי "כל אשר הוצג בפניו, חוטא לאמת", וכי "האמת היא כנראה איפשהו בין לבין". למרות זאת, נקודה אחת היתה ברורה: בין אם הזוגיות החלה ב-1999 כפי שטענה התובעת, ובין אם רק ב-2009 כפי שטען הנתבע, הרי שמדובר בתקופה ארוכה מאוד של חיים משותפים וגידול ילדים. ואולם גם התקופה זו, כך נקבע, אינה מספיקה כשלעצמה להוכחת שיתוף רכושי.

המסרונים, ההבטחות והטענות - אך ללא הוכחה

התובעת טענה כי במשך שנים התנהלו הצדדים כבני זוג לכל דבר, וכי הנתבע היה זה שאמר לה פעם אחר פעם כי "הכל שלי ושלך. הכל עשינו ביחד. הכל". היא הציגה מסרונים שלטענתה שלח לה הנתבע ובהם תיאר את משך הקשר ביניהם, ואף הציגה הודעה שבה, לטענתה, הוא הכיר בכך שמגיע לה חלק מהתמורה מהמכירה. אך הנתבע טען כי מדובר בזיוף, וכי היא זו שלקחה את הטלפון ושלחה הודעות לעצמה בשמו. השופטת ציינה כי בשל חוסר מהימנות הדדי, אין לייחס למסרים אלה משקל של ממש.

עוד טענה התובעת כי הצדדים ניהלו חיי משפחה משותפים, וכי רוב הכספים שהזרימו בשנים ההן - חלקם מעסקי הנתבע, שלטענתה עסק בסחר בסמים קלים - היו כספים משותפים. אלא שאלה לא נתמכו במסמכים כלשהם, וגם טענת ההתנהלות הכלכלית במזומן, שהיתה אמורה להסביר את היעדר הראיות, לא התקבלה.