רכב גנוב מוסתר בשטח. קרדיט איתוראןרכב גנוב מוסתר בשטח. קרדיט איתוראן

הרכב "הגנוב" חנה בחוץ - והתובע הגיע איתו לבית המשפט: פסק הדין היה חריג


סוכן הביטוח זייף חתימה והטעה את הלקוח - אבל המבוטח לא קיבל פיצוי על הרכב. מה קרה כאן?



עוזי גרסטמן |


בית משפט השלום בבאר שבע נתן פסק דין יוצא דופן בתביעת ביטוח שחושפת שרשרת כשלים חמורה בענף הביטוח. השופט ירון גולן קבע כי סוכן הביטוח טארק חורי זייף את חתימת הלקוח על טופס ויתור כיסוי גניבה והטעה אותו לאחר גניבת הרכב - ודחה את עיקר התביעה. הסיבה המפתיעה: התובע, ממדוב אבואלפוז, הגיע לדיון ההוכחות עם אותו רכב "גנוב" שבגינו תבע פיצוי של 108 אלף שקל.

"התהייה הראשונה והבסיסית בתביעה שלפניי היא בכך שממדוב עושה שימוש בימים אלה ברכב בגינו הוא הגיש תביעה לקבלת תגמולי ביטוח בגין גניבה", כתב השופט גולן בפתח פסק דינו. "ממדוב אף הגיע עם הרכב לדיון ההוכחות".

הסיפור המלא: מה באמת קרה עם אישור המיגון?

דצמבר 2019. ממדוב רוכש רכב בסכום של 60,000 שקל, חלקו באמצעות הלוואה מחברת מימון ישיר. הוא פונה לסוכן הביטוח טארק חורי ומבקש פוליסת ביטוח מקיף הכוללת כיסוי גניבה. כאן מתחיל הסיפור להסתבך.

בחקירתו בבית המשפט הודה ממדוב, לראשונה, פרט קריטי שהעלים בכתב התביעה: "טארק, או מי מטעמו, שלח אותו להביא אישור מיגון והוא אמר, בשלב כלשהו, שאין לו מאיפה להביא". כשנשאל מדוע לא הביא אישור כזה, השיב: "החשמלאי שהוא פנה אליו אמר לו שהוא לא יכול לתת לו אישור כי יש לו קודנית ברכב".

לשאלת בית המשפט "אדוני הבין כשהוא יצא מהמשרד שהוא צריך אישור להביא לה חזרה אישור קודנית? הוא הבין שהוא צריך? לכך הלכת לחפש?" השיב ממדוב בחיוב: "כן זה".

משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים
אתר ביזפורטל וחברת הדאטה והמחקר Makam, משיקים מדד שמדרג את החשיפה של משרדי עורכי הדין בתקשורת המקומית - הנה עורכי הדין המדוברים ביותר; וגם מי המשרדים הגדולים ביותר?

השופט קבע כי "כתב התביעה של ממדוב ותצהירו החסירו, בכוונה או במחדל, פרק חשוב ביותר בסיפור האירוע שמשפיע בצורה דרמטית על שאלת החבות של הנתבעים ועל מהימנותו של ממדוב".

הזיוף שנחשף: "החתימה על טופס הוויתור אינה חתימתו"

למרות שממדוב לא הביא אישור מיגון, מישהו במשרדו של סוכן הביטוח החליט "לעזור". הוגש למנורה ביטוח טופס ויתור על כיסוי גניבה, חתום לכאורה על ידי ממדוב. אלא שממדוב הכחיש נחרצות שחתם על המסמך, והביא חוות דעת גרפולוגית שאישרה: זו לא חתימתו.

קיראו עוד ב"משפט"

"למעשה התובע הוכיח את הטענה כי החתימה על טופס הוויתור אינה חתימתו", קבע השופט. מסקנתו החמורה: "טארק או מי מטעמו זייף את חתימתו של ממדוב על טופס ויתור כיסוי גניבה".

"אושר מבחינת תשלום" - ההטעיה שנמשכה חודשים

ביולי 2020 נגנב הרכב. ממדוב מגיש תלונה במשטרה ופונה מיד לסוכן הביטוח. אבל כאן מתחילה הטעיה נוספת. תמלול שיחה שהוקלטה בין ממדוב למשרדו של הסוכן חושף התנהלות מקוממת:

"אמרתי לך אושר מבחינת תשלום...אני לא בעלת החברה שאני אגיד לך מתי מעבירים את הכסף", אמרה הפקידה במשרד. ובהמשך: "עכשיו את תמתין ממני לתשובה מתי יועבר התשלום".

השופט קבע בחומרה: "למעשה ניתן לומר שמשרדו של טארק לא אמר לממדוב את האמת ואף הטעה אותו. חזקה כי טארק ומשרדו ידעו שהפוליסה אותה רכש ממדוב אינה כוללת כיסוי בגין גניבה. על אף האמור, חלף אמירה מפורשת בפניה הראשונה שערך אליהם ממדוב, כי הפוליסה אינה כוללת כיסוי בגין גניבה, הם הציגו לפניו מצג מטעה".

הטוויסט: הרכב נמצא - והתובע לא מיהר לאספו

ביוני 2021, כחודשיים אחרי הגשת התביעה, התקבלה הודעה ממשטרת ישראל: הרכב אותר. אבל ממדוב לא מיהר לאסוף אותו. רק באוקטובר, אחרי איום שהרכב יישלח לגריסה, הגיע למגרש המשטרתי.

"מהיום שבו משטרת ישראל התקשרה לראשונה לממדוב בעניין מציאת הרכב לבין המועד שבו הוא אסף את הרכב בפועל חלפו מספר חודשים", ציין השופט. "האם בפרק הזמן הזה לא ניזוק הרכב? האם רכב שממתין מספר חודשים במגרש משטרתי אינו חשוף לפגיעות?"

"יש לו קשיים בהבנת השפה העברית"

השופט התייחס גם למגבלות השפה של ממדוב: "מהתרשמותי ממדוב במסגרת עדותו היא כי יש לו קשיים מסוימים בהבנת השפה העברית (כפי שציין בעצמו בסעיף 4 לתצהירו) וייתכן שהאמור הוסיף לחוסר ההבנה בין הצדדים".

עם זאת, השופט לא קיבל את טענתו שחבריו אמרו לו שלא צריך אישור מיגון: "ממדוב טוען שחברים שלו אמרו לו שלא צריך אישור מיגון, אך לא צירף אף תצהיר מטעם מי מחבריו ולא ציין מה הבסיס המשפטי למה שהם אמרו לו".

הפסיקה: 12 אלף שקל פיצוי - אבל לא על הרכב

בסופו של דבר, השופט דחה את התביעה נגד מנורה ביטוח, קבע שממדוב לא הוכיח את נזקיו ברכב ("ממדוב לא המציא חוות דעת אשר מצביעה על גובה הנזקים ועל הקשר הסיבתי שבין אירוע הגניבה לבין הנזקים הנטענים"), אך חייב את הסוכן ב-12,000 שקל פיצוי בגין עוגמת נפש.

"התנהלותו של טארק כפי שקבעתי למעלה הפרה את חובת הזהירות שהוא חב לממדוב", קבע השופט. "מצופה מסוכן ביטוח שיפעל מול המבוטח על מנת שימציא אישור מיגון, לא ימציא למבטח מסמך שהמבוטח הוא לא זה שחתום עליו (תוך שהוא או מי מטעמו מזייף את חתימת המבוטח על המסמך) ושיאמר לו אמת שעה שהוא פונה אליו לאחר גניבת הרכב".

מה הלקח? בדקו את הפוליסה ודרשו מסמכים

המקרה החריג הזה מלמד כמה לקחים חשובים למבוטחים: ראשית, תמיד לדרוש לקבל את הפוליסה ולקרוא אותה. שנית, אם נדרש אישור מיגון - לוודא שהוא הומצא או שנחתם ויתור מפורש. שלישית, במקרה של גניבה - לתעד כל שיחה ולדרוש תשובות ברורות בכתב.

למרות הזיוף וההטעיה, ממדוב נותר עם הרכב אך ללא הפיצוי העיקרי שביקש. פסק הדין מעביר מסר חד לסוכני הביטוח: זיוף מסמכים והטעיית לקוחות עלולים להוביל לתביעות אישיות, גם אם חברת הביטוח עצמה תצא נקייה.

כפי שסיכם השופט: "ככל שטארק היה פועל כנדרש ייתכן ותיק זה לא היה מתעורר כלל ולכל הפחות הייתה נחסכת ממדוב עוגמת נפש רבה והיה באפשרותו לפעול למיצוי זכויותיו בפרק זמן מוקדם יותר".


הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
גלברט כהנא
צילום: פנימי

נדחתה תביעת גלברט כהנא נגד עובדת לשעבר שהקימה משרד מתחרה

בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב דחה את תביעת משרד קשרי המשקיעים גלברט כהנא נגד עובדת בכירה לשעבר, חן ליבנה, בטענה כי ניצלה סודות מסחריים לאחר שעזבה והקימה משרד עצמאי. מנגד, התקבלה תביעתה של ליבנה בטענה לאפליה בשכר לעומת עמית גבר שביצע עבודה זהה. השופטת קבעה כי הפער נבע משיקולים מגדריים, וכי "הזכות לשכר שווה עבור עבודה שווה ערך היא זכות יסוד שאינה ניתנת לוויתור"

עוזי גרסטמן |

בחדרי הישיבות של אחד ממשרדי קשרי המשקיעים המוכרים בתל אביב, התגלגל סיפור שבתחילתו נדמה היה כמו עוד עזיבה רגילה של עובדת בכירה, אך בהמשכו נהפך למאבק משפטי חריף על סודות מסחריים, תחרות הוגנת ושוויון בשכר. חן ליבנה, ששימשה במשך שנים ארוכות בתפקיד ניהולי בכיר במשרד גלברט כהנא, החליטה לעזוב ולהקים משרד עצמאי בתחום דומה. זמן קצר לאחר מכן טען המשרד לשעבר כי ליבנה ניצלה מידע עסקי רגיש, גנבה לקוחות והפרה את חובת האמונים שלה.

מנגד, ליבנה טענה כי מדובר בניסיון להשתיק את הצלחתה העצמאית ולפגוע בשמה הטוב, וכי היא פעלה בהגינות מלאה מיום שעזבה. במקביל, היא הגישה תביעה נגד המשרד בטענה לאפליה בשכר, לאחר שהתברר כי עמית גבר שביצע עבודה זהה לשלה קיבל שכר גבוה משמעותית, אף ששניהם נשאו באחריות זהה והחזיקו בוותק דומה.

בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, בהרכב שבראשו עמדה השופטת הדס יהלום, נדרש להכריע בשתי התביעות שהוגשו זו כנגד זו. מצד אחד, טענות המעסיק להפרת סודיות ופגיעה במוניטין; מצד שני, טענות העובדת לאפליה מגדרית בשכר. ההכרעה, כך מתברר, לא הותירה מקום לספק: בית הדין דחה את תביעת גלברט כהנא וקיבל את תביעתה של ליבנה.

"הטענות בדבר גזילת סודות מסחריים נותרו כלליות"

בפסק הדין נקבע כי החברה לא הצליחה להוכיח קיומם של סודות מסחריים כהגדרתם בחוק עוולות מסחריות, או כי ליבנה עשתה שימוש במידע רגיש שנאסף במהלך עבודתה. "הטענות בדבר גזילת סודות מסחריים נותרו כלליות ובלתי מבוססות", נכתב בהכרעת הדין. השופטת ציינה כי עצם העובדה שעובדת בכירה מכירה את לקוחות החברה ואת דפוסי פעילותה אינה הופכת את המידע שברשותה לסוד מסחרי אלא אם הוכח כי מדובר בנתונים ייחודיים, סודיים או חסויים שלא ניתן להשיגם באמצעים לגיטימיים.

עוד הודגש כי אין מניעה חוקית שעובדת לשעבר תקים עסק עצמאי בתחום שבו עסקה בעבר, כל עוד אינה מנצלת מידע סודי או מפרה התחייבות חוזית תקפה. "הזכות לחופש עיסוק היא זכות יסוד, והיא אינה נשללת רק משום שהמעסיק מבקש לשמור לעצמו יתרון עסקי", כתבה השופטת בהכרעתה, והוסיפה כי "לא ניתן לשלול מאדם את האפשרות להתפרנס בכבוד רק משום שצבר ניסיון במסגרת מקום עבודתו הקודם".

בית המשפט
צילום: Pixbay

רצה חצי מהדירה של בת הזוג שלו - מה קבע בית המשפט?

פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה בנוף הגליל עושה סדר באחת השאלות הנפוצות ביותר ביחסים של זוגות לא נשואים. השופטת גלית מרגלית ביטון קבעה כי אף שבני זוג שחיו יחד במשך ארבע שנים ייחשבו ידועים בציבור - בזמן שהגבר עדיין נשוי רשמית לאשה אחרת, אין בכך כדי להקנות שיתוף כלכלי או זכויות ברכוש, כל עוד לא הוכחה כוונה מפורשת ומסודרת לכך

עוזי גרסטמן |

בני זוג שחיו ביחד כמה שנים, חלקו קורת גג, ארוחות, חיי משפחה ואף קראו זה לזו “בעלי” ו“אשתי”, מצאו את עצמם בבית המשפט לענייני משפחה בנוף הגליל. התובע, גבר נשוי ואב לארבעה, ביקש כי יוכר כשותף למחצית מדירת מגורים הרשומה על שם בת זוגו לשעבר - גרושה ואם לשניים - בטענה שהשניים היו “ידועים בציבור”, ולכן חל עליהם עקרון השיתוף בנכסים. אלא שהשופטת גלית מרגלית ביטון קבעה בפסק דין מפורט כי אף שהשניים אכן ייחשבו ידועים בציבור בתקופת חייהם המשותפים השנייה, אין בכך כדי להקנות לתובע כל זכות רכושית. “ההכרה כידועים בציבור אינה מקימה מאליה שיתוף כלכלי”, כתבה השופטת, וקבעה כי התובע “לא הרים את נטל הראיה המוגבר הדרוש להוכחת שיתוף בנכסים”.

הסיפור בין השניים נמשך יותר מעשור וכלל שתי תקופות זוגיות נפרדות - הראשונה בין 2012 ל-2015, והשנייה מ-2019 ועד לפרידתם הסופית ב-2023. הגבר, שנשוי זה עשרות שנים, טען כי למרות נישואיו ניהל עם האשה מערכת זוגית מלאה, שכללה מגורים משותפים, ניהול משק בית אחד ומאמץ כלכלי משותף. לדבריו, הדירה שנרכשה על שמה של בת הזוג נרכשה למעשה “במאמץ משותף”, והוא העביר לה סכומים במזומן ששימשו לתשלום מקדמות ומשכנתה.

האשה מצדה הציגה תמונה אחרת לחלוטין. לדבריה, מדובר היה בקשר רומנטי שהתבסס על נוחות כלכלית בלבד, ללא כל כוונה לשיתוף רכושי. היא הדגישה שהתובע היה נשוי כל השנים, ושהיא עצמה מעולם לא ראתה בו שותף לנכסיה. “מעולם לא היתה לי כוונה לשתף אותו בזכויותיי”, היא העידה בבית המשפט, “הוא פשוט פינק אותי וסייע כלכלית, אבל לא היה בינינו שיתוף רכושי”.

רק בתקופה השנייה הוכרו כידועים בציבור

בית המשפט בחן בפירוט רב את עדויות הצדדים, בני משפחתם והמסמכים שהוגשו, וקבע כי רק בתקופה השנייה - החל מ-2019 ועד 2023 - ניתן לראות בשניים ידועים בציבור. בתקופה הראשונה, קבעה השופטת, לא התקיים מגור משותף רציף, ואף הוצא נגד הגבר צו הגנה ב-2016. “גרסתה של הנתבעת, לפיה התובע נהג לישון בביתה לסירוגין בלבד, מתיישבת עם העדויות והראיות”, כתבה השופטת בפסק הדין שפורסם.

עם זאת, בנוגע לשנים המאוחרות יותר היא קבעה כי, “הצדדים התנהלו כבני זוג לכל דבר ועניין”, קיימו אורח חיים משותף, ערכו קניות יחד ושילמו הוצאות הבית. “הם נהגו לכנות אחד את השני ‘בעלי’ ו‘אשתי’”, נכתב בפסק הדין, “התובע נשא בהוצאות אחזקת הבית, והנתבעת נעזרה בו בניהול חיי המשפחה”. גם בנותיה של הנתבעת היו מעורבות בקשר, ואף קראו לו “אבא” בקבוצת ווטסאפ משפחתית. אלא שההכרה במעמד כידועים בציבור היא רק השלב הראשון. השלב השני, והמורכב יותר, נוגע לשאלה האם מתקיים שיתוף כלכלי ברכוש שנצבר במהלך הקשר. כאן כבר התמונה השתנתה.