היחסים העסקיים בין שתי חברות תקשורת ותיקות, פרטנר וסלקט, הגיעו עד לבית המשפט המחוזי בתל אביב, אך שם הסתיים הסכסוך עוד לפני שנשמעו הראיות. השופטת תמר אברהמי קבעה כי אין כלל מקום לדון בתביעה שכנגד שהגישה סלקט נגד פרטנר על סכום של 3 מיליון שקל, שכן סעיף בהסכם שבין השתיים שולל מראש את האחריות ההדדית לנזקים מן הסוג שעליהם התבססה התביעה. בכך קיבלה השופטת את עמדת פרטנר והורתה על מחיקת התביעה שכנגד על הסף.

הפרשה החלה כשפרטנר, באמצעות עורכי הדין יצחק פינק ממשרד נשיץ ברנדס אמיר, הגישה תביעה נגד סלקט בטענה כי זו הפסיקה לשלם לה "דמי קישור גומלין", שאותם תשלומים שמעבירה רשת תקשורת אחת לאחרת בעבור שימוש בתשתיותיה לצורך העברת שיחות או מסרים. לפי פרטנר, סלקט הפסיקה את התשלומים כבר בנובמבר 2015, ונכון למועד הגשת התביעה הצטבר החוב לכ-4.5 מיליון שקל.

סלקט, שיוצגה בידי עורכי הדין ערן וינר, לינה מחולה וירדן קריאף ממשרד ברנע ג'פה לנדה, השיבה כי דווקא פרטנר היא זו שהפרה את ההסכם תחילה, כשהפסיקה להעביר אליה דמי קישור גומלין. לטענתה, בשל אותה הפרה נגרמו לה נזקים חמורים: לקוחות מרכזיים נטשו, הכנסות ירדו, והרווחים צנחו. על רקע זה הגישה סלקט תביעה נגדית, שבה דרשה פיצוי של 3 מיליון שקל בגין הנזקים שנגרמו לה - תביעה שבית המשפט מחק כאמור על הסף.

הסעיף בהסכם לא מותיר מקום לפרשנות

השופטת אברהמי ציינה כבר בראשית פסק הדין כי, "טענת פרטנר נחזית כמתיישבת עם הכתוב בסעיף הגבלת האחריות שבהסכם". מדובר בסעיף 19.3 להסכם מ-2013 בין הצדדים, הקובע בצורה חד משמעית: "בשום מקרה לא יהיה צד אחראי כלפי הצד האחר או כלפי לקוחות הצד האחר בגין נזקים עקיפים, תוצאתיים או נסיבתיים מכל סוג שהוא, לרבות בגין אובדן נתוני מחשב, מניעת רווח, אובדן הכנסה ונזק למוניטין".

• שוכרים קיזזו ליקויים שגילו לטענתם - ואולצו להתפנות
• רוכשת דירה טענה שהמוכר הסתיר רטיבות, מה ההכרעה?
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

לפי השופטת, עצם ניסוחו של הסעיף מדבר בעד עצמו. הוא אינו מותיר מקום לפרשנות שמגבילה את תחולתו למקרים מסוימים בלבד. השופטת כתבה בהכרעתה כי הביטוי "בשום מקרה" מצביע על כוונה ברורה וכוללת, וכי "לא ניתן למצוא בנוסח עוגן לטענה שהסעיף נועד לחול רק 'במהלך העסקים הרגיל' או במצבים של תקלות טכניות". לדבריה, גם מיקומו של הסעיף בתוך פרק כללי בהסכם מעיד כי הוא נועד לחול בכל מצב, לרבות כאשר אחד הצדדים טוען להפרה יסודית מצד האחר.

עוד ציינה השופטת כי מדובר בחוזה מסחרי סגור ומפורט, שנחתם בין שתי חברות גדולות ומנוסות בליווי משפטי הדוק. "ביחס לצדדים אלה קיימת חזקה שהם ידעו להשתמש בצורה נכונה בשפה המשפטית הפורמלית, וידעו לשדר באמצעותה את כוונותיהם זה לזה", היא כתבה בהכרעת הדין. "במקרה של חוזה כזה יש משמעות מוגברת ללשון החוזה, דבר שאף מסייע לוודאות החוזית וליציבות". לכן, לדבריה, אין יסוד לטענה של סלקט כי מדובר בפרשנות "מלאכותית" או "מעוותת".

סלקט טענה שגם סלקום הפרה את ההסכם

סלקט ניסתה להישען על טענה אחרת, שלפיה פרטנר כלל לא רשאית להסתמך על ההסכם שעליו מבוססת הבקשה, משום שהיא עצמה הפרה אותו. השופטת דחתה גם את הטענה הזו. "העובדה שתובע טוען כי נתבע הפר הסכם איננה מונעת מאותו נתבע מלהעלות טענות הגנה על יסוד אותו הסכם, כל זמן שאינו כופר בקיומו או בתוקפו, היא כתבה. לדבריה, פרטנר לא טענה בשום שלב כי ההסכם בטל או מבוטל, ולכן אין מניעה שתסתמך עליו להגנתה.

• מכתב שתיאר את קבלה לעם ככת - הוצאת דיבה
• המשחק הסתיים באשפוז: "המועצה ומשרד החינוך התרשלו"
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• המשפחה מכפר טרומן הפסידה שוב - הפינוי ייצא לדרך

בנקודה עקרונית נוספת טענה סלקט כי הסעיף מגביל בפועל את זכות הגישה לערכאות, ולכן יש לראות בו הוראה הסותרת את תקנת הציבור. ואולם גם הטענה הזו נדחתה. השופטת הסבירה כי בית המשפט אמנם יבחן בזהירות רבה הוראות חוזיות העלולות לחסום פנייה לערכאות, אבל לא כל מגבלה על סוגי הסעדים או הנזקים נחשבת כזו. במקרה הזה, היא כתבה , הסעיף "אינו שולל כליל את זכות הפנייה לבית המשפט, אלא רק מגדר את היקפו של סעד הפיצויים", והוא נחתם בין גופים מסחריים שווים בכוחם. לכן אין מדובר בתניה מקפחת או פסולה. "לא די בהצבעה על התנאה על סעד שבחוק התרופות כדי להוביל למסקנה של פסלות", היא קבעה בהכרעתה.

לגבי האופי של הנזק, השופטת דחתה את ניסיונה של סלקט להציג את הנזק כ"ישיר" ובלתי ניתן להחרגה. לטענתה, על פי התיאור שמסרה סלקט עצמה, הנזק נובע משרשרת אירועים: הפסקת התשלומים מצד פרטנר הובילה לכך שסלקט לא יכלה לשלם לספקי התוכן שלה, בעקבות זאת עזבו ספקים מרכזיים, ההכנסות ירדו ונגרם אובדן רווחים. "ברי אפוא כי מדובר בחוליה נפרדת - ומאוחרת יותר - בשרשרת הסיבתית, שראשיתה במעשה ההפרה", כתבה השופטת בהחלטתה, והוסיפה כי העובדה שהסעיף החוזי מזכיר במפורש "אובדן הכנסה" ו"מניעת רווח" כתתי-דוגמאות לנזקים עקיפים מחזקת את המסקנה שאין עילה לתביעה.

התערבות בית המשפט צריכה להיות מצומצמת

השופטת גם הדגישה כי הפסיקה מאפשרת לצדדים עסקיים להתנות על הוראות חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), ולקבוע ביניהם מגבלות אחריות, כל עוד הדבר נעשה במפורש ובשוויון. "כאשר מדובר בעסקה מסחרית, ככלל אין מניעה שצד יפטור את משנהו מחבויות", היא ציינה, והוסיפה כי ההתערבות של בית המשפט בהסכמות כאלה צריכה להיות מצומצמת, משום שהן משקפות איזון מסחרי שהושג במו"מ חופשי בין גורמים מתוחכמים.

בנוגע לסעד של מחיקה על הסף, השופטת אברהמי הבהירה כי מדובר בצעד חריג, אבל יש לנקוט אותו כשברור שגם אם כל טענות התובע נכונות, הוא לא יוכל לזכות בסעד כלשהו. לדבריה, "אחד מהמקרים שבהם ייטה בית המשפט להורות על מחיקת תביעה על הסף הוא כאשר כתב התביעה אינו מראה עילה... אם מדובר בעילת תביעה חסרת תקנה, בדין לא יתאפשר לתובע לשוב ולהגישה". היא הדגישה כי במקרה זה אין צורך בשום בירור עובדתי מורכב, משום שכל ההכרעה נובעת מפרשנות של ההסכם הכתוב.

השופטת גם דחתה את הטענה של סלקט, שלפיה יש צורך בבירור עובדתי על כוונת הצדדים בזמן החתימה על ההסכם. לדבריה, התשובה שהגישה סלקט "אינה נסמכת על תצהיר, אינה מפנה למסמכים מזמן אמת ואף אינה מעלה טענות עובדתיות קונקרטיות", אלא רק אמירות כלליות על תום לב. "אמירות וטיעונים כלליים שכאלה אינם 'מגן' מפני סילוק על הסף", היא כתבה. בית המשפט קבע לפיכך כי, "במקרה העומד על הפרק, גם אם יוכח כל הנטען בכתב התביעה שכנגד, לא תהא התובעת שכנגד זכאית לסעד המבוקש על ידה". לאור זאת, הורתה השופטת על מחיקת התביעה שכנגד של סלקט, וחייבה אותה לשלם לפרטנר הוצאות משפט בסכום כולל של 5,000 שקל.

בסיום פסק הדין הדגישה השופטת כי השימוש בכלי של מחיקה על הסף אינו "מהלך דרמטי במידה כזו שיש להפעילו רק כאשר כלו כל הקיצין", שכן מחיקת תביעה אינה שוללת זכויות מהותיות אלא רק מחייבת את התובע להתחיל מחדש, אם יש לו עילה אחרת. אך במקרה זה, היא קבעה, אין עילה שכזו. הסעיף החוזי ברור, לשונו חד משמעית, והנזק הנתבע נכנס בגדר ההחרגה שהוסכמה בין הצדדים מראש. בכך הסתיים הסכסוך בין שתי החברות, לפחות בשלב זה, כשהמסר של בית המשפט הוא שבעולם העסקי, ובפרט בין חברות תקשורת גדולות ומיוצגות היטב, חוזים מסחריים אינם רק מסגרת כללית לשיתוף פעולה, אלא מסמכים מחייבים שהמלים שכתובות בהם נושאות משקל מכריע. כפי שכתבה השופטת אברהמי, "יש משמעות מוגברת ללשון החוזה, דבר שאף מסייע לוודאות החוזית וליציבות".

עו"ד יגאל קולוף, שותף במחלקה המסחרית במשרד וקסלר ברגמן ושות', מסביר כי יש כאן צעד נוסף לאחור מהלכת אפרופים. לדבריו, "בתי המשפט נוקטים גישה פורמליסטית כלפי חוזים בין חברות מתוחכמות. כששתי ענקיות תקשורת מיוצגות על ידי עורכי דין מובילים בניסוח החוזה, בית המשפט לא יבוא וישנה את הביטוי הנחרץ 'בשום מקרה' ל'בשום מקרה, חוץ מ...' (כטענת סלקט). המשמעות העתידית חריפה. צדדים מתוחכמים שניהלו מו"מ יתקשו לשכנע שיש להתעלם מלשון החוזה ולהסתמך על 'כוונת הצדדים' או טיעוני 'הוגנות'. בית המשפט לא יכתוב עבורם את החוזה מחדש".

הוא הוסיף כי, "באופן פרדוקסלי, הניסוח המפורט של סלקט בתביעתה של הנזקים, פעל לרעתה - ככל שתיארה בפירוט את שרשרת הנזקים - אי תשלום, היעדר תשלום ללקוחות, נטישת לקוחות, אובדן הכנסות - בית המשפט סבר שהיא חיזקה את טענת פרטנר שאלה נזקים עקיפים שעליהם ויתרה בחוזה".

למה בעצם פרטנר וסלקט בכלל היו צריכות לשלם אחת לשנייה דמי קישור גומלין?

דמי קישור גומלין הם סוג של "דמי מעבר" בין רשתות תקשורת. כשמנוי של רשת אחת מתקשר למנוי של רשת אחרת, צריך להעביר את השיחה או המסר דרך מערכת של החברה השנייה. בשביל זה החברה שממנה יוצאת השיחה משלמת לחברה שמקבלת אותה. זה נועד לפצות על השימוש בתשתיות ולוודא שכל השיחות בין רשתות שונות יעברו בצורה תקינה.

מה גרם בכלל לסכסוך בין החברות?

לפי המסמכים, סלקט הפסיקה לשלם לפרטנר את דמי הקישור, אבל לטענתה זה קרה רק אחרי שפרטנר עצמה הפסיקה לשלם לה. כלומר כל צד טען שהשני התחיל. מכאן התחיל ויכוח שנהפך לתביעה הדדית - פרטנר דרשה תשלום על חובות ישנים, ואילו סלקט טענה שהיא נפגעה מהתנהלות פרטנר ולכן מגיע לה פיצוי על הנזק שנגרם לה.

למה סלקט תבעה דווקא 3 מיליון שקל?

הסכום הזה נבע, לפי טענתה, מהפסד רווחים ומלקוחות שנטשו אותה בגלל שהיא לא יכלה לשלם להם בזמן. היא העריכה שאם פרטנר לא היתה מפסיקה לשלם לה, העסק היה ממשיך לצמוח והיא היתה מרוויחה מיליונים נוספים. את זה היא כינתה "נזק עסקי ממשי".

אז מה בעצם אמרה השופטת לגבי התביעה של סלקט?

השופטת אמרה שגם אם כל מה שסלקט מספרת נכון, היא לא יכולה לתבוע על זה בכלל. למה? כי ההסכם בין שתי החברות כולל סעיף ברור שאומר שאף צד לא אחראי לנזקים עקיפים כמו אובדן רווחים או לקוחות. במלים אחרות, הן הסכימו מראש שאם משהו כזה יקרה - אי אפשר לתבוע פיצוי עליו.

אבל אם פרטנר באמת פעלה לא ביושר, זה לא אמור לשנות?

לא במקרה הזה. השופטת הדגישה שאפילו אם תהיה טענה להפרת הסכם, זה לא אומר שהצד השני לא יכול להסתמך על סעיפים באותו הסכם להגנה. פרטנר לא טענה שההסכם בטל, ולכן היא רשאית להשתמש בו גם כדי להגן על עצמה.

למה בית המשפט לא נתן לסלקט לפחות הזדמנות להוכיח את הנזק שלה?

מכיוון שלדעת השופטת לא היה צורך בשום בירור עובדתי. גם אם סלקט היתה מוכיחה את כל העובדות שטענה להן, ההסכם עצמו חוסם את האפשרות לקבל פיצוי. במצב כזה, הדיון העובדתי לא משנה את התוצאה המשפטית, ולכן התביעה נמחקה על הסף.

מה זה בעצם אומר "מחיקה על הסף"?

מחיקה על הסף פירושה שהתביעה לא נדונה בכלל לגופה - לא נשמעו עדים, לא הוצגו מסמכים. בית המשפט בחן את הטענות הכתובות בלבד והחליט שאין בהן עילה משפטית שמצדיקה בירור. זה צעד חריג, אבל מותר להשתמש בו כשברור שאין לתביעה בסיס משפטי.

מה מיוחד בפסק הדין הזה ביחס לתיקים אחרים?

פסק הדין הזה מדגים בצורה ברורה מאוד איך סעיף אחד בחוזה יכול להיות גורלי. הוא גם מציג את הגישה של בתי המשפט בישראל כלפי חוזים מסחריים בין חברות, כאל הסכמות חופשיות שחייבים לכבד, גם אם התוצאה קשה לאחד הצדדים. בנוסף, הוא מחדד את ההבחנה בין נזק ישיר לנזק עקיף, נושא שמעסיק רבות את המשפט המסחרי.