גירושים
צילום: Pixabay

האם חוב מזונות יכול לשמש להחזר לנושים?

פסק דין חריג בלשכת ההוצאה לפועל באשקלון קבע כי זכות לגביית חוב מזונות מהגרוש, שנותרה פתוחה במשך יותר מעשור ללא גבייה, תיהפך לנכס בהליכי חדלות הפירעון של הגרושה. הרשמת נועה רגב קבעה כי החוב איבד את אופיו המקורי כמזונות, והורה כי הנאמן יפעל לגבייתו לטובת כלל הנושים, שחובם מסתכם בכ-150 אלף שקל בלבד

עוזי גרסטמן |

כמעט 13 שנv לאחר שפתחה תיק מזונות נגד בעלה לשעבר, מצאה עצמה אשה, גרושה ללא ילדים תלויים, שוב ניצבת מול מערכת ההוצאה לפועל - הפעם לא כתובעת אלא כחייבת. תיק המזונות שנפתח עוד ב-2011 נותר רדום במשך שנים, ללא גבייה וללא כל תנועה. כשנכנסה האשה להליכי חדלות פירעון ב-2022, התברר כי במקביל לחובותיה, שהסתכמו בכ-150 אלף שקל, קיים לזכותה חוב עצום של הגרוש כלפיה, שמסתכם בכ-730 אלף שקל. השאלה שהונחה לפתח הרשמת נועה רגב מלשכת ההוצאה לפועל באשקלון היתה פשוטה אך עקרונית: האם זכותה של האשה לגבות את חוב המזונות הישן היא נכס השייך לה בלבד, או שמא מדובר בזכות כלכלית שיש להעמידה לטובת כלל נושיה בהליכי חדלות הפירעון.

הרשמת רגב, בפסק דין ארוך ומנומק שניתן באחרונה, קבעה כי זכות הגבייה עצמה מהווה נכס לכל דבר ועניין, ועל כן עליה לעבור לטיפול הנאמן, עו"ד איתן אפותה, שימונה לפעול לגבייתה. אם הוא יצליח לגבות את החוב מהגרוש, הכספים יועברו תחילה לקופת הנשייה, ורק לאחר פירעון כל החובות תוכל האשה ליהנות מהיתרה שתישאר.

בפסק הדין נחשפה התנהלותה של האשה לאורך ההליך. במסגרת השאלון שמילאה עם פתיחת הליכי חדלות הפירעון הצהירה כי אין לה תביעות או הליכי גבייה פתוחים, ואף כתבה במפורש כי אין לה זכויות במזונות. רק בדיון שהתקיים ביוני 2024, כשנשאלה במפורש על ידי הנאמן, היא הודתה כי קיימת זכות כזו - תיק מזונות פתוח מ-2011 שעדיין לא נגבו בו כספים. היא הדגישה אז כי "מגיע לי הפרשים, אבל שקל אחד לא הצלחתי להוציא ממנו בכל התקופה שתבעתי אותו", והוסיפה כי, "אני לא מסכימה להמחות את הזכות שלי בתיק ההוצאה לפועל לטובת הנושים בהליך".

"חוסר תום לב קיצוני"

עו"ד אפותה, ששימש נאמן לנכסיה, סבר כי סירובה של האשה מעיד על "חוסר תום לב קיצוני". לדבריו, מדובר בזכות כספית ממשית שיכולה לסייע לנושים, וכי העובדה שהיא לא הצליחה לגבות את הכסף עד כה אינה משנה את מהותה של הזכות. הוא טען כי קיומו של תיק מזונות פתוח משמש עבור האשה מעין מגן מפני נושיה, משום שתיק מזונות מקבל עדיפות על פני תיקי גבייה רגילים. מנגד, טען בא כוחה של האשה מטעם הסיוע המשפטי כי לפי סעיף 14 לחוק תיקון דיני משפחה (מזונות), זכות למזונות אינה ניתנת להעברה, לשעבוד, לעיקול או לקיזוז. לדבריו, זכות זו היא אישית ונועדה להבטיח את צורכי המחייה של הזכאי, ולכן לא ניתן להפנות אותה לטובת צד שלישי, גם אם מדובר בנושים.

הרשמת רגב בחנה את שתי העמדות בפירוט. היא קבעה כי לפי סעיפים 216 ו־217 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, כל נכס או זכות כלכלית של היחיד במועד פתיחת ההליכים נכללים בקופת הנשייה, למעט  חריגים שנקבעו במפורש בחוק. "מהאמור עולה", כתבה הרשמת, "כי זכות הגבייה כשלעצמה מהווה נכס בהתאם לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, וזכות זו אינה מוחרגת במסגרת סעיף 217 או במסגרת התוספת השנייה לחוק".

משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים
אתר ביזפורטל וחברת הדאטה והמחקר Makam, משיקים מדד שמדרג את החשיפה של משרדי עורכי הדין בתקשורת המקומית - הנה עורכי הדין המדוברים ביותר; וגם מי המשרדים הגדולים ביותר?

בהמשך היא פירטה כי תיק המזונות נפתח עוד ב-2011 לביצוע פסק דין שניתן ב-2009, ומאז כמעט שלא ננקטו בו פעולות גבייה - ההליך האחרון בתיק היה ב-2014. "מדובר בתיק מזונות אשר אין בו חיוב שוטף של דמי מזונות, וכל כולו חוב מזונות עבר", היא כתבה. לכן, היא קבעה, החוב איבד את אופיו המקורי. "בנסיבות שבפני סבורתני כי אופיו המיוחד ומעמדו המיוחד של חוב עבר זה איבד מאופיו המקורי", כתבה. הרשמת הדגישה כי מטרת ההגנה שניתנת לחוב מזונות היא סוציאלית - להבטיח את קיומם של ילדים ובני זוג הזקוקים לתמיכה שוטפת, אך לא לשם הברחת נכסים מנושים אחרים. "ההגנה והמעמד העודף לו זוכה חוב מזונות נועד כדי לקדם מטרות סוציאליות, אך לא לשם הברחת נכסים", היא כתבה בהכרעתה.


רק במקרים חריגים ניתן להעניק הפטר מחוב מזונות


כדי לתמוך בעמדתה, ציטטה רגב גם כמה פסיקות בתחום חדלות הפירעון, בהן פסקי דין שעסקו באפשרות למתן הפטר מחוב מזונות. לדבריה, הפסיקה הכירה בכך שחוב מזונות מהעבר הרחוק מתקרב במהותו לחוב כספי רגיל. היא הזכירה, בין היתר, את דברי השופט צבי זגורי בהחלטתו מ-2022: "במצבים מסוימים חוב מזונות עבר דומה במהותו לחוב כספי יותר מאשר לחוב מזונות". עוד הפנתה לעמדת בית המשפט העליון בע"א 5628/14 סלימאן נ' סלימאן, שם נקבע כי רק במקרים חריגים ניתן להעניק הפטר מחוב מזונות, אך גם שם ניתנה לבית המשפט סמכות רחבה לבחון את נסיבות החייב, את חלוף הזמן ואת תום לבו.

קיראו עוד ב"משפט"

רגב כתבה גם על כך שהאשה לא דיווחה על הזכות במסגרת בקשתה לפתיחת ההליכים, ואף הצהירה שאין לה זכויות שכאלה. רק בעקבות בדיקה יזומה של הנאמן נחשף קיומו של תיק המזונות. "קיומה של הזכות לגביית דמי המזונות נודעה רק במסגרת הבירור שנערך ליחידה על ידי הנאמן, ולא קודם לכן", היא כתבה, והוסיפה כי טענתה של האשה שהזכות שייכת לבתה "נטענה בעלמא וללא כל תימוכין". בהמשך ציינה הרשמת כי מצופה היה שהאישה תפעל במשך השנים לאכיפת פסק הדין שניתן לטובתה, אבל בפועל היא לא עשתה כמעט דבר. "במשך השנים הרבות מאז תיק המזונות פתוח, היחידה לא עשתה כמעט דבר על מנת לגבות מהחייב את סכום המזונות שהוא חייב בו במשך שנים רבות", נכתב. "היחידה לא עמדה על אכיפת פסק הדין במרוצת השנים".

מתוך הניתוח הזה, הגיעה הרשמת למסקנה ברורה: אין לראות בזכות לגביית חוב המזונות הישן זכות מוגנת. "במקרה שלפני, כלל צרכי הקטינים סופקו לפני שנים רבות וחוב העבר איננו עוד בבחינת צורך קיומי מיידי של הזוכה", היא קבעה. "קביעה אחרת תוביל להותרת זכות גבייה משמעותית מחוץ לקופת הנשייה רק בשל מקור הזכות לפני שנים בזכות למזונות".

בסיומו של פסק הדין נעתרה הרשמת לבקשת הנאמן במלואה, והתירה לו "לפעול בנכסי היחידה", כלומר להיכנס בנעליה של האשה ולגבות את החוב מהגרוש לטובת כלל הנושים. עם זאת, הובהר כי כל סכום שיגבה מעבר לסך החובות המאושרים יוחזר לאשה עצמה.


למה בכלל היה צריך להחליט אם חוב מזונות ישן שייך לנושים?

מכיוון שבמקרה הזה, האשה שנמצאת בהליכי חדלות פירעון חייבת כסף לנושים שלה, אבל במקביל יש לה גם חוב גדול שהגרוש חייב לה. הנאמן רצה להשתמש בזכות הזו כדי להחזיר כסף לנושים, והשאלה היתה אם החוק מאפשר את זה, או שהזכות למזונות נשארת שלה בלבד.


אבל מזונות זה כסף שמגיע לאשה ולילדים שלה, לא? איך אפשר לקחת את זה לטובת נושים?

נכון, מזונות בדרך כלל נחשבים כסף שמיועד למחייה של הזכאים להם, ולכן החוק נותן להם הגנה מיוחדת. אבל כאן מדובר בחוב מזונות ישן מאוד, מ-2009, שלא נגבה כבר יותר מעשר שנים. לא מדובר בכסף שצריך עכשיו למחייה, אלא בחוב עבר, ולכן הרשמת קבעה שהוא איבד את האופי הסוציאלי שלו.


אם האשה לא הצליחה לגבות את המזונות במשך כל כך הרבה זמן, למה בכלל הנאמן חושב שהוא כן יצליח?

הנאמן טען שהוא יכול להפעיל את סמכויותיו, לפעול משפטית נגד הגרוש ואולי לגבות את הסכום בדרכים שהאשה לא ניסתה. גם אם הסיכוי לא גבוה, החוק מאפשר לו לנסות, מכיוון שמדובר בנכס כלכלי של החייבת שיכול להחזיר כסף לנושים.


האשה אמרה שהזכות למזונות היא של הבת שלה. למה הרשמת לא קיבלה את זה?

מפני שבתיק ההוצאה לפועל רשום שהזוכה היא האשה עצמה, לא הבת. אם היא באמת רצתה להעביר את הזכות לבת, היא יכלה לעשות זאת בזמן אמת. הרשמת גם ציינה שהטענה הזו הועלתה רק אחרי שהנאמן ביקש להשתמש בזכות, בלי מסמכים שמוכיחים שהיא באמת שייכת לבת.


מה בעצם המשמעות המעשית של ההחלטה?

שהנאמן ייכנס לנעליה של האשה וינסה לגבות את חוב המזונות מהגרוש. אם הוא יצליח, הכסף יועבר קודם כל לנושים שלה, ורק אחרי שכל החובות ישולמו - מה שיישאר יוחזר אליה.


ואם הגרוש לא ישלם גם עכשיו?

אז ייתכן שלא ייגבה כלום, והנאמן יסגור את הנושא בלי תועלת ממשית. אבל עצם ההחלטה חשובה כי היא מבהירה את העיקרון - שגם זכות לגביית מזונות יכולה להיות נכס כלכלי בהליכי חדלות פירעון, אם מדובר בחוב ישן שלא שימש למחייה שוטפת.


למה הרשמת כתבה שההתנהלות של האשה "מעוררת חוסר נוחות"?

משום שהיא לא דיווחה על תיק המזונות כשהגישה בקשה להליך חדלות פירעון, ורק אחרי חקירה התברר שקיימת זכות כזו. מבחינת בית המשפט, זה פוגע באמינות ומעלה חשד שהיא ניסתה להסתיר נכס כדי לשמור אותו לעצמה.


מה היה קורה אם מדובר היה במזונות שוטפים, לא בחוב ישן?

אז כנראה ההחלטה היתה שונה לגמרי. מזונות שוטפים מיועדים למחייה מיידית, ולכן החוק מגן עליהם ואוסר להעבירם לנושים. במקרה כזה, הנאמן לא היה רשאי לגעת בהם בכלל.


זה אומר שכל חוב מזונות ישן עלול להפוך לנכס של הנושים?

לא בהכרח. זה תלוי בנסיבות - כמה זמן עבר, אם נעשתה גבייה, אם הזכאי עדיין צריך את הכסף למחייה, ומהי מידת תום הלב של החייב. אבל פסק הדין הזה בהחלט מציב תקדים שמחדד את ההבחנה בין מזונות שוטפים לבין חוב עבר ישן.


למה בכלל יש הבדל בין מזונות ישנים לחדשים?

מכיוון שהחוק רואה במזונות שוטפים צורך קיומי - משהו שצריך כאן ועכשיו. חוב ישן, לעומת זאת, הוא יותר כמו פיצוי או חוב כספי רגיל, שלא קשור עוד לקיום היומיומי של הזוכה. לכן, כשהחוב נהפך למשהו תיאורטי ולא למקור פרנסה, אפשר לראות בו נכס כלכלי לכל דבר.

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
דיור מוגן קשישה מבוגר זקנה הליכון
צילום: Istock

צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך

שופטת בית המשפט לענייני משפחה קבעה כי צוואתה של האשה, עיוורת וחירשת, שנערכה לטובת נכדה ששימש כנהגה - פסולה. הפגמים הצורניים, הספקות בכשרותה, המעורבות המשמעותית של הנהנה, והיעדר יכולת ההוכחה שידעה על מה חתמה, הובילו למסקנה אחת. בפסק הדין נכתב: "נותר ספק ממשי שהצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה"

עוזי גרסטמן |

בוקר אחד בראשית פברואר 2017 הובאה אשה ירושלמית כבת 97 אל משרדו של עורך דין מוכר בעיר. השנים הארוכות והקשות שעברה - עלייה מעיראק בשנות החמישים, התאלמנות מוקדמת, גידול שתי בנות בעוני ובמאמץ מתמיד - כבר הותירו בה את חותמן. היא לא ידעה קרוא וכתוב, ראייתה לקתה עד שהוגדרה עיוורת, שמיעתה היתה ירודה והיא תלויה בעזרת הליכון כדי להתנייד. באותם ימים כבר כמעט שלא יצאה מביתה. הפגישה שנערכה באותו משרד תוליך אותה אל מסמך אחד - צוואה, שלימים תיהפך למוקד מאבק משפחתי ומשפטי עיקש, שבסופו הכרעה תקדימית.

הנכד, שהיה גם הנהג הקבוע שלה ומי שליווה אותה לכל מקום, ביקש לקיים את הצוואה. בתה של המנוחה, שהיא דודתו, התנגדה לקיומה. מאחורי ההתנגדות לא עמד רק כאב משפחתי, אלא שורה של טענות כבדות משקל: פגמים צורניים בצוואה, שאלות בדבר כושרה של האם לחתום עליה, מעורבות עמוקה של הנהנה בהכנתה, ותמונה רפואית ותפקודית שהציבה סימני שאלה קשים סביב יכולת גמירת הדעת של המנוחה.

בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, מפי השופטת אורית בן דור ליבל, בחן במשך חודשים ארוכים את העדויות, המסמכים, חוות הדעת והקשרים המשפחתיים, ובסופו קבע בפסק דין מקיף כי הצוואה פסולה. בסיכומו של דבר הסבתא, שהיתה בת 97 בעת עריכתה לפי הרישום, לא הוכח שידעה מהו המסמך שעליו חתמה, לא נאמרה בפניה הצהרה כנדרש, העדים לא אישרו את שנדרש מהם, והנהנה - הנכד - היה בעל מעורבות עמוקה מדי בכל שלבי הכנת המסמך. הצוואה, כך נקבע, אינה יכולה לשקף את רצונה החופשי.

הפגמים בצוואה לא היו שוליים

הסיפור מתחיל בקביעה בסיסית שמנחה את דיני הירושה: כיבוד רצון המת. אלא שכפי שמזכירה השופטת בתחילת פסק הדין, הכלל הזה אינו מוחלט. לעתים אותות המציאות מצביעים על כך שהמסמך המוצג כמבטא את רצון המצווה אינו אלא צל של רצון, או תוצר של פגמים חמורים. "צוואה שיש בה פגם מבחינת הצורה אינה נהנית עוד מהחזקה שהיא משקפת את רצונו החופשי", ציינה השופטת. במקרה הזה הפגמים לא היו שוליים כלל - הם עמדו בלב ההכרעה.

בפסק הדין נכתב כי הצוואה לא כללה את אישור העדים לכך שהמצווה הצהירה בפניהם שזו צוואתה - פגם שהפסיקה רואה בו פגם צורני מובהק, שמעביר את נטל ההוכחה לכתפי מבקש הקיום. "על התובע מוטל הנטל להוכיח את היסוד העובדתי", קבעה השופטת בהחלטתה, "שהמנוחה הצהירה בפני העדים שזו צוואתה קודם לחתימה עליה". אלא שהתובע לא הצליח לשכנע בכך. לא העדים, לא המסמכים, ולא התצהירים תמכו בטענה שהמנוחה כלל אמרה את המלים האלה.

חוזה מכירת דירה CHATGPTחוזה מכירת דירה CHATGPT

ניצחון לרוכשי הדירות: המחוזי החיה חברה באופן זמני

עמדתם של רוכשי הדירות התקבלה על ידי המחוזי מרכז לוד, שאישר להחיות חברת נדל"ן שפורקה, במקביל למינוי עורך הדין שלהם לכונס נכסים לצורך רישום הזכויות בטאבו. בניגוד לעמדת משרד המשפטים, נקבע כי פיצול ההליך לשני הליכים נפרדים רק יכביד על הצדדים ויבזבז משאבים שיפוטיים, ללא כל הצדקה עניינית

עוזי גרסטמן |

בשולי המרשם היבש של רשם החברות, הרחק מהכותרות היומיומיות על עסקות ענק ויזמים גדולים, התנהלה במשך שנים מציאות מורכבת עבור רוכשי דירות שביקשו לעשות דבר בסיסי לכאורה: להשלים רישום זכויות במקרקעין על שמם. החברה המשכנת שהיתה אמורה לבצע את הפעולה כבר חדלה מלהתקיים, נמחקה ממרשם החברות, והשאירה אחריה נכס לא רשום, בעלי זכויות חסרי אונים, ומבוי סתום ביורוקרטי. השבוע קבע בית המשפט המחוזי מרכז לוד כי במצב שכזה, אין סיבה להוסיף עוד מכשולים בדרך, וקיבל את בקשת הרוכשים להחיות את החברה ולמנות כונס נכסים במסגרת הליך אחד.

ההחלטה ניתנה על ידי השופט הבכיר יעקב שפסר, בתיק שעסק בבקשה להחייאת בלו גולדמן חברה לבניין, חברת נדל"ן שחוסלה בעבר. המבקשים - קבוצת רוכשי דירות, כולם בעלי זכויות במקרקעין נשוא הבקשה - פנו לבית המשפט בבקשה חריגה יחסית בהיקפה אך לא במהותה: להחיות את החברה באופן זמני, אך ורק לצורך הסדרת רישום המקרקעין, ובמקביל למנות את בא כוחם ככונס נכסים כדי שיבצע את פעולות הרישום בטאבו. מול הבקשה הזו ניצבה עמדת משרד המשפטים, באמצעות רשמת החברות והשותפויות, שהתנגדה לכריכת הסעדים. לטענת המדינה, יש להיצמד לכלל הדיוני שלפיו תחילה יש לדון אך ורק בשאלת החייאת החברה, ורק לאחר שהחברה אכן הוחייתה, לפנות בהליך נוסף, נפרד, לקבלת סעדים משלימים, ובראשם מינוי כונס נכסים והסמכתו לבצע פעולות רישום.

אלא שבית המשפט בחר לסטות מהכלל, וקבע כי בנסיבות המקרה אין מדובר בסטייה בלתי מוצדקת, אלא בהכרעה מתבקשת, יעילה והוגנת כלפי המבקשים. בפסק הדין ציין השופט שפסר כי לאחר שעיין בבקשה ובנספחיה, ולאחר שבוצע יידוע לכל בעלי העניין בדבר הגשת הבקשה להחייאת החברה, וכשלא הוגשו התנגדויות, אין מניעה עקרונית לאשר את ההחייאה. עוד צוין בפסק הדין שפורסם כי מולאו כל התנאים שאליהם הפנתה המשיבה, ובכללם הסכמת המבקשים לכך שבתום הפעולה שלשמה התבקשה ההחייאה, יינתן צו להשבת החברה לסטטוס של חברה מחוסלת.


"החייאת החברה לצורך ביצוע פעולה נקודתית"


בהקשר הזה, הדגיש בית המשפט בהכרעת הדין כי מדובר בהחייאת חברה לצורך פעולה נקודתית ומוגדרת היטב. בפסק הדין נכתב כי מדובר ב"החייאת החברה לצורך ביצוע פעולה נקודתית של הסדרת רישום מקרקעין, באופן שבסופו של יום לא יווצר מצב בו תוותר במרשם חברה שאין בה פעילות תוך הטעיית הציבור". הדברים האלה שימשו בסיס להחלטה לאשר את החייאת החברה והשבתה לרישומי רשמת החברות.

אלא שעיקר המחלוקת לא נסב סביב עצם ההחייאה, אלא סביב השאלה האם ניתן וראוי לכרוך בהליך אחד גם את מינוי כונס הנכסים והסמכתו להשלים את פעולות הרישום. משרד המשפטים הפנה לפסיקה שלפיה הכלל הוא שיש להפריד את הסעדים, וציין כי תחילה יש לדון רק בהחייאת החברה, ורק לאחר מכן - ובהליך נוסף - לדון בסעדים נוספים. בית המשפט לא התעלם מן הכלל, ואף ציין במפורש בהחלטתו כי,  "אכן, הכלל הוא יש לדון מלכתחילה רק בשאלת החייאת החברה, וככל שהוחייתה, יש לעתור בהליך נוסף ונפרד, לקבלת סעדים נוספים". עם זאת, כאן בדיוק נכנס החריג לכלל. השופט שפסר הבהיר כי בנסיבות הספציפיות של המקרה, הכלל הדיוני אינו משרת את תכלית ההליך, אלא להפך.