מחיר
צילום: FREEPIK

בממ"דים הותקנו דלתות לא נכונות - חברת הבנייה והאדריכל יפצו

בפרויק'ט שהוקם בתל אביב הותקנו דלתות הדף במקום דלתות הדף רסיסים. הבעיה התגלתה בשלב מאוחר בעבודות, והובילה לעיכוב של תשעה חודשים במסירת הדירות. התביעה העלתה אחריות משותפת של האדריכל, המפקחים וחברת הבנייה - שאף אחד לא פעל כנדרש

עוזי גרסטמן |


פסק דין שניתן באחרונה על ידי השופטת אפרת בוסני מבית המשפט המחוזי בתל אביב, חושף פרשה מטרידה בפרויקט מגורים שנבנה בעיר. במהלך הבנייה, הותקנו בממ"דים של הדירות דלתות הדף רגילות במקום דלתות הדף רסיסים, כפי שנדרש על פי תקנות פיקוד העורף. התקלה גרמה לעיכוב ממושך של כתשעה חודשים במסירת הדירות, ובית המשפט קבע כי החברה המבצעת וגורמים נוספים המעורבים בפרויקט יצטרכו לפצות את רוכשי הדירות בסכומים משמעותיים.




הפרויקט המדובר, שמותג על ידי היזמים כיוקרתי, נהפך לכזה שכולל עיכובים, טעויות ורשלנות. בביקורת שבוצעה על ידי פיקוד העורף ב-2016, התברר כי במקום דלתות הדף רסיסים, כפי שנדרש בתוכנית המיגון, הותקנו בממ"דים דלתות הדף רגילות בלבד. חוסר ההתאמה התגלתה מאוחר מדי, לאחר שהעבודות התקדמו - מה שכאמור הוביל לעיכוב של כתשעה חודשים במסירת הדירות לרוכשים.



תפקידו של האדריכל לא מסתכם בתכנון בלבד



על פי פסק הדין, האדריכל הראשי של הפרויקט התרשל בתפקידו בכך שלא וידא שהתכנון תואם את הדרישות המאושרות. "האדריכל פעל בחוסר זהירות בכך שלא וידא התאמת הביצוע לתוכניות שאושרו", ציינה השופטת בוסני בפסק הדין שפרסמה. היא הוסיפה כי תפקידו של האדריכל אינו מסתכם בתכנון בלבד, אלא גם בהבטחת יישום מדויק של ההנחיות בשטח. לטענת רוכשי הדירות, האדריכל היה אחראי באופן ישיר לכשל זה, שגרם להם לנזקים כלכליים ונפשיים.




המפקחים שמונו לפקח על הפרויקט זכו אף הם לביקורת נוקבת בפסק הדין. המפקח הראשון, שהיה אמון על התחלת העבודות, לא הבחין בחוסר ההתאמה בין התוכניות לבין הביצוע בפועל. המפקח השני, שנכנס לתפקידו בשלבים מאוחרים יותר, המשיך את העבודה ללא בדיקה מעמיקה. "המפקח הראשון והשני כשלו בפיקוח הנדרש ובכך תרמו לעיכוב המשמעותי", נכתב בפסק הדין.




החברה הקבלנית, שאחראית על הביצוע בפועל של הפרויקט, התקינה את הדלתות שאינן תקניות, והמשיכה בעבודות אף שהיתה מודעת לסטייה מהתוכניות המאושרות. השופטת קבעה כי הקבלן פעל בניגוד לחובתו לעצור את העבודות עד לתיקון הליקוי. "על הקבלן היתה מוטלת החובה לעצור את העבודות עם גילוי הכשל," הדגישה השופטת.



משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים
אתר ביזפורטל וחברת הדאטה והמחקר Makam, משיקים מדד שמדרג את החשיפה של משרדי עורכי הדין בתקשורת המקומית - הנה עורכי הדין המדוברים ביותר; וגם מי המשרדים הגדולים ביותר?

העיכוב של תשעת החודשים במסירת הדירות הוביל לנזקים כלכליים משמעותיים עבור הרוכשים. הם נאלצו לשאת בעלויות מימון נוספות, לשלם שכר דירה חלופי, ולהתמודד עם חוסר ודאות מתמשך. בית המשפט קבע פיצויים כוללים של מיליוני שקלים לטובת התובעים. "אי-ההתאמה בדלתות הממ"דים היתה הגורם הישיר לעיכוב במסירת הדירות", קבעה השופטת בפסק הדין.


האיחור גרם לאחד הרוכשים הפסד של מאות אלפי שקלים



אחד הרוכשים העיד כי נאלץ לשלם כ-100 אלף שקל נוספים בגין שכר דירה חלופי. רוכש אחר טען כי ההמתנה למסירת הדירה פגעה בתוכניותיו למכור את הנכס ברווח - מה שגרם לו להפסדים של מאות אלפי שקלים. "כל אחת מהנתבעות התרשלה בתפקידה, ובכך תרמה לנזק הכולל שנגרם לתובעים", נכתב בפסק הדין.

קיראו עוד ב"משפט"




פסק הדין הדגיש את החשיבות של הקפדה על תכנון מדויק וביצוע בהתאם לדרישות החוק. "לא ניתן להשלים עם מצב שבו יזם, אדריכל או קבלן פועלים באופן שאינו תואם את ההיתרים שניתנו", ציינה השופטת בוסני. המקרה הנ"ל משמש תמרור אזהרה לכל המעורבים בענף הבנייה, ומחדד את האחריות המוטלת על בעלי המקצוע להבטיח עמידה בכל הדרישות והתקנים.




הפיצויים שנפסקו לתובעים כללו החזרי הוצאות על שכר דירה חלופי, עלויות מימון נוספות ופיצוי בגין עוגמת נפש שנגרמה לבעלי הדירות. האדריכל חויב לשלם חלק מהפיצויים, והמפקחים חולקים באחריות יחד עם החברה הקבלנית. סכום הפיצוי הכולל הגיע ל-1,612,160 שקל, כשהוא מתחלק בין התובעים השונים על פי היקף הנזק שנגרם להם. בנוסף, נפסקו הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 100 אלף שקל.




פסק הדין הנ"ל שופך אור על כשלי הבנייה והפיקוח בישראל ומדגיש את ההשלכות של רשלנות מקצועית בתחום זה. המקרה מעלה שאלות רחבות יותר על אחריותם של אנשי המקצוע בענף הבנייה, בייחוד בפרויקטים למגורים שמיועדים לשוק הפרטי.



במקרה אחר, בני זוג שרכשו דירת ארבעה חדרים בשטח של כ-90 מ"ר בפרויקט תמ"א 38 בחולון ב-2016, נאלצו לחכות יותר משנתיים לקבלת הדירה שהובטחה להם. האיחור במסירה, ביחד עם ליקויי בנייה ואי-התאמות למפרט הטכני, הוביל אותם לתבוע את החברה הקבלנית בני עשאל–אלעד השקעות בסכום של 1.1 מיליון שקל. בית משפט השלום בתל אביב הכריע בנושא באחרונה. החברה חויבה לפצות אותם בסכום כולל של 274 אלף שקל, הכוללים פיצויים על האיחור במסירה, ליקויי בנייה ומעלית שלא עמדה בתקן שהובטח.


במקרה נוסף, פסק בית המשפט המחוזי בחיפה באוגוסט האחרון בערעור שהוגש על ידי מוכרי דירה בעקבות חיוב שלהם בתשלום פיצוי לרוכשים, לאחר איחור של כחמישה חודשים במסירתה. בין היתר, טענו המוכרים כי מחירי הדיור נמצאים בעלייה מתמדת, כך שלא יכול היה להיגרם לרוכשים נזק כלשהו בשל העיכוב במסירה, באופן שיצדיק את חיובם בפיצוי של עשרות אלפי שקלים. הפרשה החלה ביוני 2019, אז חתמו הרוכשים על הסכם לקניית הדירה של המוכרים בקריית מוצקין. על פי ההסכם, המוכרים היו אמורים למסור את הדירה לרוכשים עד נובמבר 2019, ואולם בפועל היא נמסרה רק באפריל 2020, כלומר באיחור של כחמישה חודשים. במרץ 2024 קבע בית משפט השלום בחיפה כי בעקבות האיחור במסירה, המהווה הפרת חוזה יסודית, המוכרים צריכים לשלם לרוכשים את הפיצוי החוזי המוסכם, בסכום של 63 אלף שקל. המוכרים סירבו להשלים עם הכרעת הדין במקרה, והגישו לפני כחודשיים את הערעור הנ"ל למחוזי. לטענתם, בית המשפט טעה כשפסק לרוכשים את הפיצוי המוסכם, שכן הם לא הוכיחו כי נגרם להם נזק כלשהו כתוצאה מהעיכוב שנרשם במסירה. יתרה מכך, טענו המוכרים, מדובר בדירה שנקנתה על ידי הרוכשים להשקעה ונמכרה על ידם בתוך זמן קצר למשכירים, כך שלא היה יכול להיגרם להם נזק כלשהו בעקבות האיחור במסירה, מכיוון שמחירי הדירות בארץ רק עלו. לטענת המוכרים, צריך לבטל - או לפחות להפחית - את הפיצוי ה"דמיוני", כך לדבריהם, שבו הם חויבו על פי פסק הדין הראשון.


הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
הלוואה חשבונות
צילום: freepik

המלווה דרש כמעט מיליון שקל - ביהמ"ש הכיר רק בכ-60 אלף

פסק דין בפרשה של הלוואות במינימרקט ממודיעין קובע כי מלווה חוץ־בנקאי, שדרש מהלווה כ-900 אלף שקל בטענה לחוב תופח וריביות, הצליח להוכיח רק שבריר מהסכום. לאחר שנים של התדיינות, בית משפט השלום בפתח תקווה ביטל את ההסכם החוץ־בנקאי וקבע כי יש להשיב למלווה רק את סכום הקרן שנמצא כמשולם חלקית. השופטת הזהירה מהיעדר תיאום מסמכי הלוואה ומהסתמכות על צ'קים שנועדו לשמש בטוחה בלבד

עוזי גרסטמן |

הסיפור הבא, שהגיע אל שולחנה של השופטת לימור חלד-רון בבית משפט השלום בפתח תקווה, נוצר מתוך מצוקה כלכלית יומיומית, כזו שמוכרת היטב לעסקים קטנים בישראל. בין מדפי מינימרקט צנוע במודיעין התפתח קשר שהחל כעזרה לכאורה בין מכרים בבית הכנסת, והסתיים בשורה ארוכה של תיקי הוצאה לפועל, טענות על ריבית נשך, האשמות הדדיות וחוב נטען שהתנפח עד לכ-900 אלף שקל. אלא שבית המשפט קבע בסופו של דבר כי כל שניתן להוכיח הוא יתרה של כ-60 אלף שקל בלבד.

ההליך המשפטי, שכלל שתי תביעות שטריות (תביעות להוצאה לפועל על סמך שטר, למשל צ'ק) שאוחדו, עסק ביחסי מלווה־לווה שנמשכו שנים. התובע, חיים אוזן, טען כי העניק לנתבע, ישראל מיכאל אביב, הלוואות חוץ־בנקאיות בהיקפים גדולים, וכי כנגד אותן הלוואות הופקדו בידיו צ'קים שנועדו להבטיח את ההחזר שלהן. לטענתו, מרגע שהנתבע הפסיק לפרוע את החוב, פנה לביצוע הצ'קים בלשכת ההוצאה לפועל. אלא שהנתבע טען מנגד כי מדובר במערכת יחסים אחרת לגמרי, שבה המינימרקט שבו עבד הוא זה שנזקק לעזרה תזרימית, וכי התובע הוא שפעל לאורך השנים בניגוד לדין, ללא כל הסכם הלוואה מסודר ומתוך גביית ריביות מופרזות.

במרכז הסיפור עמדו שלושה תיקי הוצאה לפועל שנפתחו נגד הנתבע, בסכום מצטבר של 670,400 שקל. לאחר פתיחת התיקים ביקש הנתבע, ב-2018, להכריז עליו חייב מוגבל ולהיכנס להליך איחוד תיקים. רק כארבע שנים מאוחר יותר הגיש התנגדות לביצועי השטרות - ובית המשפט, בהחלטה מוקדמת של רשם בכיר, העניק לו רשות להתגונן. כשהתיק הגיע לשלב ההוכחות, הציג התובע גרסה שלפיה הכיר את הנתבע בבית הכנסת, שם סיפר לו האחרון כי הוא בעליו של מינימרקט עם מחזורי פעילות נרחבים. התובע סיפק לו שירותי פריטת המחאות, הפנה אותו לאדם נוסף שעסק בצ'יינג', ואף טען כי שימש ערב להלוואות שקיבל הנתבע מאותו גורם. לדבריו, החוב תפח והלך עם השנים, ובעת פתיחת ההליכים הגיע לסכומים גבוהים מאוד.

המשיך להחזיק צ'קים של בטוחות גם אחרי ביצוע התשלומים

מנגד, טען הנתבע כי תחילה פנה אליו התובע כדי לסייע למינימרקט בתקופת קושי, כשבעליו הקודמים של העסק הם אלה שעמדו במרכז העסקה. רק מאוחר יותר הוא רכש את המינימרקט לעצמו ונטל על עצמו גם חלק מחובותיו, אך לטענתו הוא החזיר לתובע סכומים משמעותיים, בעוד שהתובע המשיך להחזיק צ'קים שניתנו לו כביטחונות ולא השיב אותם גם לאחר שהתשלומים בוצעו. בנוסף, הוא טען כי התובע גבה ממנו ריביות העולות בהרבה על המותר בחוק.

אחד הכלים המשפטיים הבולטים בתיק היה תחולתו של חוק הסדרת הלוואות חוץ־בנקאיות. התובע טען כי החוק אינו חל, משום שההלוואות ניתנו כביכול לתאגיד שהוא המינימרקט, אך השופטת קבעה כי קו טענתו מנוגד לגרסתו שלו לאורך ההליך, שבה הדגיש כי ההלוואות ניתנו לנתבע כאדם פרטי. מאחר שהלווה אינו תאגיד, החוק חל במלואו.

תאונת דרכים תאונה רכב התנגשות
צילום: Istock

המבוטחת הודתה ששיקרה - ועדיין זכתה בכיסוי ביטוחי

אשה שהודתה לחוקר הביטוח כי שיקרה וטענה שבעלה נהג ברכב, הצליחה להוכיח כי למרות השקר, לא היתה לה כוונת מרמה. בית המשפט המחוזי בתל אביב דחה את הערעור איילון, שקבעה שאין כיסוי ביטוחי בשל "הודעה כוזבת". השופטים קבעו כי חששה של המבוטחת מתשלום ההשתתפות העצמית אינו שקול לכוונה להונות, והזהירו את חברות הביטוח מפני שימוש מרחיב מדי בטענת "מרמה"

עוזי גרסטמן |

בבוקר חורפי אחד בינואר 2023 התרחשה תאונת רכב פשוטה בנתיבות. רכב של פסיפיק רכב ותחבורה נפגע מרכב פרטי שיצא מחניה בנסיעה לאחור. לכאורה מדובר בעוד תיק ביטוחי שגרתי, אך מה שנראה תחילה כעניין טכני נהפך לפרשה משפטית עקרונית, שבמרכזה השאלה: האם שקר אחד קטן, גם אם נובע מחשש כלכלי, יכול לשלול מהמבוטח את צדקו? הנהגת, סיון פרץ, לא הכחישה כי הייתה מעורבת בתאונה, אך בהמשך שינתה את גרסתה וסיפרה לחוקר מטעם חברת הביטוח איילון כי בעלה הוא זה שנהג ברכב. מה שנראה בעיני חברת הביטוח כניסיון להונות, התברר בבית המשפט כמעידה אנושית שנבעה מחשש לשלם את ההשתתפות העצמית.

בפסק הדין שניתן בבית משפט השלום בתל אביב על ידי השופט אבי שליו, תיאר בית המשפט כיצד התגלגלה הפרשה. פרץ, שבאותו יום חזרה מטיפול רפואי עם בנה בן השלוש, יצאה מהחניה ופגעה ברכב החונה של פסיפיק. נהג הרכב הנפגע העיד כי ראה את פרץ יוצאת ממושב הנהג ומחליפה עמו פרטים, ואף חתמה לו על אישור שבו הודתה באחריותה. גם עובדת החברה אישרה בהקלטה סמוכה לאירוע כי פרץ היא זו שנהגה.

בחקירה הראשונה שקיימה עם חוקר חברת הביטוח, אישרה פרץ את הדברים במפורש. אלא שבחלוף זמן קצר יזמה שיחה נוספת, שבה שינתה את גרסתה וטענה כי בעלה היה מאחורי ההגה. היא הודתה מאוחר יותר כי עשתה זאת מחשש שתיאלץ לשלם את ההשתתפות העצמית, בעוד שבעלה, שעבד אצל המעסיקה שביטחה את הרכב, היה פטור מכך. בית המשפט התרשם מכנות דבריה. "נחזה שתכלית ההודעה הכוזבת היתה חששה לשאת בהשתתפות עצמית", כתב השופט שליו בפסק הדין שפורסם, והוסיף כי גרסתה נתמכת בהודעת ווטסאפ ששלחה לבעלה מיד אחרי התאונה, שבה תיארה כיצד בנה הקטן בכה והסיח את דעתה. גם בעלה העיד כי לא היה ברכב בזמן התאונה, והדברים נראו אמינים בעיני בית המשפט.

"העובדה שהתברר בדיעבד שהמבוטחת כן זכאית לכיסוי אינה רלוונטית"

באיילון ראו את הדברים אחרת. מבחינתם מדובר במעשה חמור של מסירת פרטים כוזבים "במטרה להוציא כספים שלא כדין", כהגדרתם. לטענתם, ברגע שהמבוטחת הודתה ששיקרה, אין לה עוד זכות לקבל כיסוי ביטוחי, גם אם בדיעבד הוכח שהיא דווקא זו שנהגה ברכב. החברה הסתמכה על סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, שקובע כי אם מבוטח מוסר עובדות כוזבות "בכוונת מרמה", המבטח פטור מחבותו. איילון טענה כי שלושת התנאים הדרושים לסעיף מתקיימים: נמסרו עובדות כוזבות, המבוטחת ידעה שהן אינן נכונות, והדבר נעשה כדי להפיק רווח כספי. "העובדה שהתברר בדיעבד שהמבוטחת כן זכאית לכיסוי אינה רלוונטית", טענה החברה, "משום שתכלית הסעיף היא להרתיע מפני מרמה ולהגן על מערכת היחסים בין מבטח למבוטח".

בית משפט השלום לא קיבל את טענותיה. השופט שליו קבע בהכרעתו כי, "אין מקום להפעיל את חזקת השקר נגד הנתבעת", מכיוון שהמניע שלה לא היה מרמה אלא בלבול וחשש כספי. בעקבות כך, הוא חייב את איילון לשלם את מלוא הפיצוי בגין הנזק - 4,954 שקל, בצירוף ריבית, הצמדה ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 2,500 שקל.