דירה
צילום: pexels

בני זוג זכו בפיצוי על איחור במסירה - כמה קיבלו?

עמית בר | (2)


בני זוג זכו בפיצוי על איחור במסירה וליקויי בנייה: 25 חודשים של סבל ותביעה שהסתיימה בהכרעה חשובה


הסיפור: דירה באיחור וליקויים שדורשים תיקון

בני זוג שרכשו דירת 4 חדרים בשטח של כ-90 מ"ר בפרויקט תמ"א 38 בחולון ב-2016 נאלצו לחכות יותר משנתיים לקבלת הדירה שהובטחה להם. האיחור במסירה, יחד עם ליקויי בנייה ואי-התאמות למפרט הטכני, הוביל אותם לתבוע את החברה הקבלנית "בני עשאל–אלעד השקעות" בסכום של 1.1 מיליון שקל.

בחודש שעבר, בית משפט השלום בתל אביב, בראשות השופטת דלית ורד, פסק לטובת בני הזוג באופן חלקי. החברה חויבה לפצות אותם בסכום של 274 אלף שקל, הכוללים פיצויים על האיחור במסירה, ליקויי בנייה ומעלית שלא עמדה בתקן שהובטח.


הכרעת בית המשפט: איחור במסירה ומעלית קטנה מהמובטח

הפיצויים הורכבו מכמה מרכיבים מרכזיים:

  • פיצוי על איחור במסירה: האיחור נמשך 25 חודשים, והפיצוי חושב לפי חוק המכר. בני הזוג דרשו פיצוי כפול – גם לפי החוק וגם לפי ההסכם עם החברה הקבלנית. בית המשפט הבהיר כי לא ניתן לקבל פיצוי כפול, ולכן פסק לזכותם את הגבוה מבין השניים – כ-156 אלף שקל.

  • פיצוי על מעלית קטנה: המפרט הטכני התחייב למעלית שיכולה להכיל שישה אנשים, אך בפועל נבנתה מעלית שמסוגלת להכיל רק ארבעה. בית המשפט קבע כי מתקנים נלווים כמו מעלית מהווים מרכיב חשוב בהחלטת הרוכש, ופסק פיצוי בגובה 30 אלף שקל.

  • פיצוי על ליקויי בנייה: בני הזוג קיבלו 78 אלף שקל על ליקויים שונים בדירה.

  • החזר על זיכויים: החברה חויבה לשלם עוד 10,000 שקל בגין החזר על זיכויים.


משמעות הפסיקה: מה למדו רוכשים וקבלנים?

הפסיקה הדגישה שתי נקודות חשובות:

  1. איסור על פיצוי כפול: רוכשים אינם יכולים לדרוש פיצוי הן לפי חוק המכר והן לפי הסכם אישי עם הקבלן. במקרה של סתירה, יינתן הפיצוי הגבוה מבין השניים.

    משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים
    אתר ביזפורטל וחברת הדאטה והמחקר Makam, משיקים מדד שמדרג את החשיפה של משרדי עורכי הדין בתקשורת המקומית - הנה עורכי הדין המדוברים ביותר; וגם מי המשרדים הגדולים ביותר?
  2. התחייבות למפרט הטכני: קבלנים מחויבים לעמוד בהתחייבויותיהם כפי שהן מופיעות במפרט הטכני. כל אי-התאמה – כמו גודל מעלית או פרטים אחרים – עשויה להוביל לפיצויים.


תגובת הצדדים

בני הזוג, באמצעות עורך דינם רון טורקלטאוב, טענו כי הפיצוי משקף רק חלק קטן מהנזק שנגרם להם. מנגד, משרד עורכי הדין של החברה הקבלנית מסר: "בית המשפט חזר על ההלכה כי אין לתבוע פיצוי כפול או מופרז מעבר למה שהחוק מאפשר".

קיראו עוד ב"משפט"


זכויות הרוכשים מול אחריות הקבלנים

פסק הדין מספק לרוכשי דירות כלים חשובים במקרים של ליקויים או איחור במסירה. הוא מזכיר לקבלנים את חשיבות עמידה במפרט הטכני ובמועדי המסירה, ולרוכשים – את זכותם לדרוש פיצויים במקרים של הפרת התחייבויות.

למרות הפיצוי, מקרים כאלו מדגישים את הצורך בהגנה משפטית חזקה עבור רוכשי דירות, וגם בחשיבה מחודשת על היחסים בין הרוכשים לחברות הבנייה.


תגובות לכתבה(2):

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
  • 2.
    רומי יובל 30/04/2025 11:41
    הגב לתגובה זו
    מחפש עורך דין לתבוע פיצוי .0522571913
  • 1.
    יעקב 04/01/2025 16:35
    הגב לתגובה זו
    בתמא יש משפצים ויש שקונים חדש
מלון מלכת שבא באילת צילום: Dr. Avishai Teicherמלון מלכת שבא באילת צילום: Dr. Avishai Teicher

העליון דחה את תביעת בעלי היחידות במלון מלכת שבא אילת

המאבק בין בעלי יחידות הנופש לבין הנהלת מלכת שבא מגיע שוב לבית המשפט, והעליון קובע: החוזה הוא סגור, ואין מקום להוסיף לו הבנות או מצגים חיצוניים. בעלי הזכויות ביקשו לכפות מינוי חברת ניהול בינלאומית ולשמר את דמי הניהול הישנים; ההנהלה טענה כי ההסכמות חוזיות בלבד. פסק הדין מספק הצצה לעולם החוזים המסחריים, למחירם של מצגים חוץ־חוזיים - ולגבולות תום הלב

עוזי גרסטמן |

בשעות הבוקר המאוחרות באולם בית המשפט העליון בירושלים, כשהצדדים שוטחים את הטענות האחרונות שלהם ורחש קל ממלא את החלל, נדמה היה כי הסכסוך רב־השנים סביב ניהול מלון מלכת שבא באילת עומד לקבל הכרעה סופית. מאחורי הדרמה המשפטית הסתתר סיפור מורכב על הבטחות, על הבנות שנולדו מחוץ להסכמים חתומים, ועל שורה של בעלי יחידות נופש שהרגישו כי ההנהלה חייבת להם יותר ממה שנכתב על הנייר. הם ביקשו שבית המשפט ייתן תוקף להבנות שלא נכנסו לחוזה, אך העליון קבע בפשטות כי החוזה הוא חוזה סגור, ואין להוסיף עליו דבר.

המערערים, קבוצת בעלי זכויות ביחידות הדיור שבמלון, טענו כי בעת שרכשו את היחידות הוצגו בפניהם מצגים ברורים וחד־משמעיים, שלפיהם המלון ינוהל תמיד בידי חברת ניהול בינלאומית כמו הילטון, ושדמי הניהול שעליהם לשלם יישארו קבועים - 3 דולרים למ"ר לחודש. לטענתם, מעבר ללשון הכתובה, הם הסתמכו על רוח הדברים, על דפוסי ההתנהלות בין הצדדים ועל תחושה שלפיה תנאים אלו מהווים חלק בלתי נפרד מן העסקה.

ההנהלה, מצדה, טענה כי הכל מצוי במסמכים: שלושה הסכמים מפורטים שפורטו עד דק, המהווים מערכת חוזית סגורה, שאינה פתוחה לשינויים אלא בהסכמה בכתב. לטענתה, לאחר שהסתיימה התקשרותה עם הילטון לאחר 20 שנה, פג תוקפו של מנגנון דמי הניהול הישן, ויש להחיל את עקרון המשק הסגור: כל בעל יחידה נושא בחלקו היחסי בהוצאות הניהול בפועל, בהתאם לשטח היחידה. השופטים אלכס שטיין, נעם סולברג ויעל וילנר, שישבו בהרכב, הכריעו באופן חד וברור. אך כדי להבין את משמעות הכרעתם, חיוני להעמיק רגע במערכת היחסים המורכבת שהצדדים כרתו לפני שנים.

"מערכת חוזית מפורטת עד-דק"

העליון הדגיש כי במקרה זה קיימת מערכת חוזית סגורה, ברורה, מפורטת וממצה. השופט שטיין כתב כי המערערים, "חתמו על מערכת חוזים עסקית שפורטה לפרטי-פרטים", וכי לא יישמעו טענות בדבר מצגים חיצוניים או הבנות שלא קיבלו ביטוי מפורש בהסכמים עצמם. הוא ציין במפורש כי, "אלה הן מושכלות היסוד" של דיני החוזים, ושכל ניסיון לסטות מהן פוגע ביציבות העסקית ובוודאות המשפטית.

ההסכמים - הסכם הרכישה, הסכם הניהול והסכם ההצטרפות למאגר - כולם כללו סעיפים ברורים המצהירים כי האמור במסמכים ממצה את כלל ההבנות בין הצדדים, וכי כל שינוי או תוספת מחייבים חתימה בכתב. כפי שמדגיש פסק הדין, בהסכם הרכישה נקבע כי הרוכש "אין הוא מושפע […] מכל פרסום, הצהרה, הבטחה, מצג או אמירה בע״פ או בכתב ואשר לא נכללו בהסכם זה". באותו קו נכתב גם כי כל שינוי בהסכמים "לא יעשו ולא יכנסו לתוקף אלא בכתב ובחתימת הצדדים".

פרישה פנסיה זקן
צילום: Pixabay

נפגע בתאונה וקיבל מימון לחדר פרטי במוסד סיעודי - לכל חייו

גבר ערירי שנפגע קשות לאחר שנדרס במעבר חציה על ידי אופנוע עבר למוסד סיעודי עקב נכות כמעט מלאה. הפול ניסתה לטעון כי עליו לגור בחדר זוגי ואף לשכור דירה מונגשת כדי להקטין את נזקיו, אך בית המשפט דחה את טענותיה. השופט קבע כי, “האלטרנטיבה המתאימה והראויה ביותר לתובע הינה אשפוז במוסד סיעודי עד סוף חייו”, והורה לפול לממן את חדרו הפרטי במלואו ובאופן שוטף

עוזי גרסטמן |

הבוקר שבו השתנו חייו של התובע, גבר ערירי כבן 71, התחיל כמו כל יום אחר. הוא חצה את הכביש, לבדו, כשהאופנוע שהגיח לפתע פגע בו בעוצמה ושלח אותו אל רצפת האספלט. מאז אותו רגע, שנצרב היטב בתודעתו, הוא לא שב עוד לחיים שהכיר. את השבועות שאחר כך העביר בבתי חולים, בין ניתוחים, טיפולי שיקום ומאבק כמעט יומיומי לחזור ולשלוט בגופו. ואולם השיקום לא הגיע, ומאז הוא מתגורר במוסד הסיעודי גיל־עד שבבית החולים תל השומר - בתחילה בחדר זוגי, ובהמשך בחדר פרטי, שבו הוא שוהה עד היום.

פסק הדין החדש של בית משפט השלום ברמלה, שניתן בידי השופט זיוון אלימי, מציג תמונה כואבת אך גם תקדימית במידת מה: חברת הפול (המאגר לביטוח רכב חובה) ניסתה במשך תקופה ארוכה להימנע ממימון מלא של שהות התובע במוסד הסיעודי, ובייחוד מהחדר הפרטי שבו הוא שוהה. אלא שבית המשפט לא קיבל אף אחת מטענותיה, וחייב אותה לשאת במימון לכל ימי חייו של התובע, לפי העלות המשתנה של חדר יחיד, ישירות למוסד עצמו. מדובר בהחלטה שמחדדת את חובתה של המבטחת להעמיד לנפגע את התנאים שיאפשרו לו חיים בכבוד, גם כשמדובר בנפגע ערירי, ללא משפחה וללא מסגרת תומכת.

השופט אלימי הבהיר כבר בראשית פסק הדין כי הנתבעת, הפול, מודה באחריותה לתאונה, ולכן הדיון התמקד אך ורק בשיעור נזקיו של התובע ובצרכיו לשארית חייו. הפגיעה היתה קשה במיוחד. כפי שנכתב במסמכי בית החולים, מדובר היה ב"חבלה רב־איברית", שבעקבותיה עבר התובע ניתוחים, ובהמשך נזקק לשיקום ממושך. מומחה האורתופדיה מטעם בית המשפט, ד"ר יוסף לייטנר, קבע בתחילה נכות של 80% ברגל שמאל ועוד 10% בכתף. ואולם בבדיקה מאוחרת שנערכה לאחר ניתוח נוסף, החמיר מצבו. לייטנר ציין בחוות דעתו כי שרירי השוק השמאלית "מנוונים וכף הרגל תלויה בתנוחת CAVUS ללא יכולת ליישר אותה", וקבע נכות של 90% ברגל שמאל. בית המשפט אימץ את קביעת המומחה כלשונה וקבע את נכותו הרפואית הכוללת של התובע על לא פחות מ-91%.

תמונה עגומה לגבי התפקוד היומיומי

במקביל, התבררה הסוגיה המורכבת של תוחלת חייו. מאחר שהתובע חלה בעבר במחלת סרטן, מינה בית המשפט מומחים בתחומי האונקולוגיה והרפואה הפנימית, שנדרשו לקבוע האם מחלות הרקע שלו מקצרות את חייו. ד"ר קטן קבע כי הסרטן שממנו סבל ב-2007 “לא גרם לנכות או קיצור כלשהו בתוחלת חייו”. פרופ' משה וינטרוב, מומחה ברפואה פנימית, סבר כי רק היותו של התובע מעשן מקטין את תוחלת חייו, והעריך קיצור של 4.9 שנים. השופט אלימי אימץ גם את חוות הדעת הזו, וקבע כי התובע, בן 75 ושמונה חודשים במועד כתיבת פסק הדין, צפוי להגיע לגיל 83 וחודש.

לאחר שנקבעו הנתונים הרפואיים, נדרש בית המשפט לבחון את תפקודו היומיומי של התובע. כאן התבררה תמונה עגומה עוד יותר. אחות המוסד הסיעודי, אתי פפיסמדוב, העידה כי התובע אינו יכול לבצע כמעט שום פעולה בסיסית ללא סיוע. לדבריה, הוא "ישן בלילה עם טיטול ועם פנרוז, מתקלח בסיוע אחות, זקוק לעזרה בקימה מהמיטה ובנעילת נעליים", ואינו יכול ללכת לבדו. גם מעבר פשוט מכסא הגלגלים למיטה מסכן אותו בנפילה. השופט תיאר את עדותה כ"קוהרנטית ואמינה", והוסיף כי מדובר באחות מקצועית ששיקפה את המציאות ללא כל הטיה. בתוך כך, ציין בית המשפט כי אף שהתובע עצמו ניסה בעבר להאמין שיוכל לשוב לעצמאות, בסופו של דבר ברור כי “מצבו של התובע אכן לא מאפשר לו לחזור ולהיות עצמאי”.