הגיעו ב-3:30 לנתב"ג, היו בדלפק ב-5:30 - ואיבדו את חופשת הקיץ

זה היה אמור להיות בוקר של חופשת קיץ. מאיר שמעוני ומשפחתו הגיעו לנמל התעופה בן-גוריון ב-3:30 לפנות בוקר, עמדו בתור ממושך, ובסוף - כשהגיעו לדלפק הצ'ק אין - נאמר להם כי, "אין אפשרות לעלות לטיסה". הטיסה לבטומי יצאה בלעדיהם. חבילת הנופש שנרכשה לכל המשפחה ירדה לטמיון. כעת, לאחר תביעה של 20 אלף שקל שהוגשה לבית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב, מסתבר שגם הפיצוי לא יגיע. בפסק הדין שניתן באחרונה, דחה הרשם הבכיר רונן פוליאק את התביעה, ובדרך קבע כמה קביעות שלכל נוסע ישראלי כדאי לדעת ולזכור לפני הטיסה הבאה.

לפי כתב התביעה, שמעוני ומשפחתו הגיעו לחניון ארוך-טווח של נמל התעופה ב-3:35 בבוקר. הם עלו לאוטובוס, נכנסו לטרמינל, עמדו בתור - לטענתם כשעה וחצי - וב-5:00 בבוקר, כך הם טענו, הגיעו סופסוף לדלפק הצ'ק אין. מה סייע להם להגיע לשם לפני אחרים שעמדו בתור? דיילות של אל על שסיירו בתור ושאלו בקול: "יש מישהו לטיסה לבטומי?". המשפחה הרימה יד והוצאה מהתור. "עקפנו לפחות איזה 100 מטר של ליין תור", אמר התובע בדיון, והוא ומשפחתו הובלו ישירות לדלפק.

אבל בדלפק, לאחר התייעצות, הגיעה ההחלטה: כבר לא ניתן להעלות אותם לטיסה. שמעוני דרש 20 אלף שקל עבור החזר חבילת הנופש ופיצוי על עוגמת הנפש. מולו עמדו שלושה גורמים שנגדם הוגשה התביעה: סוכנות הנסיעות שדרכה הוא רכש את החבילה, המארגן של חבילת הנופש, ואל על. כולם ביקשו לדחות את התביעה. כולם, בסופו של דבר, הצליחו.

השעה האמיתית: 5:30, לא 5:00

מוקד הסכסוך בדיון לא היה סביב שאלה משפטית, אלא סביב שאלה עובדתית פשוטה: מתי בדיוק הגיע שמעוני לדלפק? הוא טען שזה קרה ב-5:00. אל על טענה כי השעה היתה כבר 5:35. בית המשפט בחן את הדברים לעומק, וקבע כי שמעוני הגיע לדלפק ב-5:30 בקירוב. איך הגיע השופט לכך? ממספר סיבות בו-זמנית. ראשית, המתמטיקה פשוט לא מסתדרת: הכניסה לחניון היתה ב-3:35, הנסיעה לטרמינל לוקחת כעשר דקות, והתובע עצמו כתב בכתב התביעה שעמד בתור "כשעה וחצי" - שילוב בערך לסביבות 5:15 עד 5:20, ולא ל-5:00. שנית, במערכות אל על תועדה החלטת הסירוב ב-5:42, ומינוס 15–20 דקות של "דין ודברים" בדלפק, מגיעים לשעת התייצבות של בערך 5:30-5:25.

• רעש מנתב"ג, 25 שנות מאבק - ובסוף אין פיצויים
• אושר סופית: וויז אייר תקים בסיס תעופה בנתב"ג
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

מדריך חשוב: 9,560 שקל למשפחה שטיסתה בוטלה: המדריך שחברות התעופה לא רוצות שתקראו

שלישית, ההקלטות. בדיון הושמעה הקלטה ממכשיר הטלפון של התובע עצמו, שבה ניתן לשמוע שיחה שקיים עם נציג מארגן הנופש יום לאחר הטיסה. המלים שנאמרו שם התיישבו הרבה יותר עם גרסת אל על. גם ההקלטה של המשפחה השנייה שנסעה יחד עם שמעוני, שגם היא לא הורשתה לעלות לטיסה, הכילה נציגה של אל על, שמסבירה כי "איחרתם לדלפק". ובית המשפט ציין גם שהתובע עצמו, "בהגינותו", אישר בדיון כי, "הדיילת בדלפק אמרה 'איחרתם לטיסה'".

חוק שירותי תעופה קובע בצורה ברורה כי כדי שנוסע יהיה זכאי לפיצויים בגין אי-עלייה לטיסה, עליו להתייצב בדלפק "במועד". כלומר בשעה שהובאה לידיעתו. בתיק הנוכחי, הדבר לא היה שנוי במחלוקת: כרטיס הטיסה כלל הוראה מפורשת שלפיה "זמן התייצבות לטיסה בשדה התעופה כשלוש שעות לפני שעת ההמראה". הטיסה היתה ב-6:00, כלומר ההתייצבות הנדרשת היתה לא יאוחר מ-3:00 לפנות בוקר. "בעדותה בדיון הצהירה אשת התובע בהגינותה כי היו מודעים לחובה זו ולא עמדו בה", ציין הרשם בפסק הדין.

• אוריך על מעצרו: הייתי לבד כמו שלא הייתי מעולם
• העליון קובע לראשונה: אפשר לקבל פטור מהיטל השבחה על חלק מדירה
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• אב הוריש את כל האדמות לבן - האחות תבעה אחרי 47 שנה

שמעוני ניסה להתמודד עם הכשל הזה בדרך אחרת: הוא טען שהפרקטיקה בשטח שונה לגמרי ממה שכתוב, ושחברות התעופה מאפשרות לנוסעים לעלות ברגע האחרון למטוס גם כשכל האחרים כבר יושבים. "כמה פעמים, נגיד בטיסה סתם דוגמה בשעה 6:00, כמה זמן אנשים מחכים להוריד את הטרולי שלהם?", הוא שאל בדיון.

בית המשפט לא דחה את הטענה מיד. הרשם פוליאק כתב שהוא מוכן להניח, לטובת התובע, שחלק מהנוסעים עלו לטיסה גם אחרי טווח השלוש שעות. אבל כאן, הוא ציין, אל על שמה את קו הגבול שלה בהגעה חצי שעה לפני ההמראה - ואל על רשאית לעשות זאת. "אי אפשר לעכב טיסה בשביל נוסע מאחר, יש לזה המון השלכות, יש סלוטים... ויש נוסעים נוספים שהגיעו בזמן וצריכים להמריא בזמן", הסבירה נציגת אל על בדיון, ובית המשפט ראה בכך טיעון לגיטימי לחלוטין.

לא רישום יתר - 176 מתוך 189 מושבים היו תפוסים

נקודה נוספת שניסה שמעוני להעלות היתה שייתכן שאל על סירבה לו בגלל רישום יתר. אל על הציגה תיעוד מהמערכות שלה, שלפיו מתוך 189 מקומות בטיסה, התייצבו 176 נוסעים. היו מספיק מקומות פנויים גם למשפחתו בת שש הנפשות וגם למשפחה הנוספת שהגיעה עמו. "לנתבעת לא היה כל תמריץ כלכלי לסרב להטיס את התובע", קבע הרשם, ודחה גם את הטענה הזו.

פסק הדין מסתיים בנימה של אנושיות שיפוטית. הרשם פוליאק כותב שהוא מבין את תחושת האכזבה של התובע, ושציבור גדול של ישראלים אכן נוהג להגיע מאוחר לדלפקי הצ'ק אין ולעלות לטיסה בדקה ה-90. אבל, הוא מסביר, זה לא אומר שהחוק בטל. "ניתן להבין את תחושת האכזבה של התובע כי צד ד' לא 'מחל לו' על איחורו, אך אין בכך כדי להקים עילה לפיצוי", כתב. בית המשפט גם ציין שלפני הדיון נעשו שני ניסיונות גישור שלא צלחו, ובמהלך הדיון עצמו הוצעה פשרה - אבל שמעוני התעקש להגיע לפסק דין. "כידוע יפה הפשרה מן הדין. התוצאה בוודאי מאכזבת מבחינת התובע ומשפחתו, אך היא מחויבת המציאות בשים לב לדין הקיים".