העסק המשפחתי פועל ללא היתר 65 שנה - מה יעלה בגורלו?

סיפור יוצא דופן בממשק שבין היסטוריה משפחתית ארוכת שנים לבין דיני תכנון ובנייה, הגיע לסיומו בפסק דין של בית המשפט המחוזי בחיפה שניתן באחרונה. השופט זיו אריאלי דחה את ערעורם של נזאל מחזור ושל בעל השליטה בה, אחמד נעימה, על צו הפסקת שימוש שהוצא נגדם בנוגע למתחם גרוטאות בשטח כולל של כ-16.9 אלף מ"ר בחיפה.

על פי המתואר בפסק הדין, שורשי המחלוקת נטועים עמוק בתוך ההיסטוריה של המשפחה. המערער טען כי בני משפחתו רכשו את הקרקע כבר ב-1930, ושאביו פתח במקום עסק לאחסון גרוטאות בשנות ה-60 של המאה הקודמת. לאחר פטירת האב המשיך המערער לנהל את העסק, שקיים לטענתו יותר מ-65 שנה. עם הזמן הופקעו המקרקעין על ידי המדינה, אך המשפחה ממשיכה להחזיק ולפעול בהם עד היום. מ-2019 אף הנפיקה עיריית חיפה לעסק רישיון לניהול עסק, והמבנים במקום נבנו לפי הטענה על ידי חברה בת של העירייה עצמה.

אלא שבינואר 2025 הוגש נגד החברה ונגד המערער כתב אישום בגין שימוש אסור במקרקעין לפי חוק התכנון והבנייה. לפי כתב האישום, בסמוך ל-2017 החלה החברה בשימוש נרחב במקרקעין, שכלל מבנים מפוזרים, סככות, מבנים ניידים ומכלי דלק - כל זאת ללא כל היתר כנדרש. המקרקעין עצמם רשומים על שם רשות מקרקעי ישראל (רמ"י), וחלקם מוחכרים לעיריית חיפה.

"הרף הראייתי - ראיות לכאורה בלבד"

בקיץ 2025 פנתה המדינה לבית משפט השלום בחיפה בבקשה להוצאת צו הפסקת שימוש שיפוטי מכוח סעיף 236 לחוק התכנון והבנייה. בית המשפט נעתר לבקשה בנובמבר 2025, ועל כך הוגש הערעור שנדון כעת במחוזי חיפה.

המערערים ניסו לתקוף את ההחלטה בכמה מסלולים. הטענה הראשונה עסקה בשיהוי: השימוש מתנהל ממילא כבר עשרות שנים, ושש שנים חלפו בין הגשת כתב האישום לבקשת הצו. הטענה השנייה היתה כי השימוש אינו אסור כלל, שכן על פי חוות דעת אדריכל מטעם המערערים, חלק מהתכניות החלות על המקרקעין מייעדות אותם לשימוש תעשייתי. הטענה השלישית היתה שרישיון העסק שניתן על ידי העירייה, וביטול צו הסגירה שהוצא בעבר, מלמדים כי המדינה אינה אמורה להתערב כעת.

בית המשפט המחוזי לא קיבל אף אחת מהטענות. בנוגע לשיהוי, קבע השופט אריאלי כי "גם מקום בו קיים שיהוי, אין בכך כדי להקהות מהצורך להסיר את העבירה ולהפסיק את השימוש האסור". עוד הוא הבהיר כי עבירת שימוש אסור היא עבירה נמשכת שמתחדשת מדי יום, ולפיכך אין מגבלת זמן להגשת בקשה לצו מסוג זה. בנוגע לטענה שהשימוש מותר, נקבע כי "די בכך שהמערערים מאשרים שהם עושים שימוש מסחרי במקרקעין מבלי שניתן להם היתר כדין, כדי לבסס תשתית ראייתית לכאורית למתן צו הפסקה שיפוטי". שאלת פרשנות התוכניות תישאר לדיון בתיק העיקרי.

בנוגע לרישיון העסק, חזר בית המשפט על ההלכה הקיימת, שלפיה "מתן רישיון עסק אין משמעותו מתן הכשר לשימוש אסור על פי דיני התכנון והבניה". רישיונות העסק שניתנו למערערים, כך עולה מפסק הדין, הכילו באופן מפורש תנאי שלפיו הרישיון ניתן לצורך הכנה והגשה של תוכנית הסדרה תכנונית, והוא לא מאשר את חוקיות השימוש.

260 אלף טון ברזל - ומה יהיה איתם?

בדיון שנערך בינואר 2026 בפני השופט אריאלי, עלה נושא רגיש: במתחם יש מלאי עצום של כ-260 אלף טון ברזל. עורך הדין של המערערים ביקש להישאר עם הצו לגבי פעילות עסקית, אך לבטל את ההוראה בנוגע לאחסון, שכן "משמעותה היא פינוי המערערים מהמקרקעין". המדינה הציעה לכל היותר ארכה של 30 יום לפינוי.

בית המשפט מצא דרך פשרה: הצו אכן מחייב הפסקה של כל פעילות עסקית ומסחרית, "לרבות עבודות מחזור, מיון, פירוק, קניה, מכירה או שינוע סחורות ומלאי". ואולם, הבהיר השופט, "אין בצו הפסקת השימוש כדי לחייב את המערערים לפנות את מלאי המתכות הקיים כבר במתחם".

למרות דחיית הערעור, ניכר שגם בית המשפט לא היה אדיש לסיפור האנושי שעמד מאחורי התיק. בפסק הדין צוין כי השיהוי של עשרות שנים בהגשת הבקשה "מעוררת אי נוחות". המערערים עצמם הדגישו כי מדובר בעסק שמפרנס כמה משפחות, ו"להחלטה יש משמעות הרת אסון עבורן".

עם זאת, לא נמצאה עילה להתערבות. לפי פסק הדין, "הונחה בפני בית המשפט קמא תשתית ראייתית לכאורית המלמדת על שימוש מסחרי שעושים המערערים במקרקעין, ללא היתר ובניגוד לדין", ו"אין המדובר בעבירה בהיקף זעיר או זניח, אלא במתחם רחב ממדים ובפעילות עסקית רחבת היקף". הערעור נדחה. ולא הוצא צו להוצאות משפט.