מנהלי/האם יש לפרסם 'אישור חריג' ברשומות?/עליון
עובדות וטענות:
ביום 26.11.00 החליטה המשיבה 1, עיריית ת"א-יפו, לאשר צו ארנונה חדש לשנת 2001, אשר כלל שינויים כאלה ואחרים לעומת צו הארנונה לשנת 2000 ובכלל. בסמוך לאחר מכן נשלח צו הארנונה לאישור המשיבים 2-3 (להלן: השרים) אשר נתנו ביום 24.10.01 את אישורם לצו. לאחר מתן האישור, שלחה העירייה לעותרים חשבונות ארנונה מעודכנים. העותרים, שלא שבעו נחת מחיוב זה, פנו לעירייה וטענו כי אישור השרים מהווה "תוספת ארנונה" ולכן יש לחייבם בסכומים שאושרו אך מיום מתן האישור ולא מתחילת שנת 2001. כמו כן, ביקשו העותרים לדעת האם עמדה העירייה בתנאים הקבועים לצורך אישור "תוספת ארנונה" כגון פרסום אישור השרים ברשומות וקיומן של "נסיבות מיוחדות". העתירה דנן, הוגשה ביום 22.8.04 – כארבע שנים מיום החלטת העירייה על צו הארנונה לשנת 2001; כשלוש שנים מיום מתן אישור השרים; ויותר משנתיים מיום דחיית הערר בעניינם. במסגרת העתירה חוזרים העותרים על טענותיהם דלעיל.
דיון משפטי:
כב' הש' מ' נאור:
סמכות עיריות להטיל ארנונה כללית על נכסים שבתחומן עברה מספר תהפוכות במהלך השנים, החל משנת 1985 ועד היום, כאשר במסגרת המאמץ לדיכוי האינפלציה במשק הישראלי, הוגבלה "היד החופשית" שניתנה לעיריות בהטלת ארנונה. מאז שנה זו, שיעורי הארנונה נמצאים תחת משטר של "דיני הקפאה" במטרה למנוע השפעות שליליות על משק המדינה. "דיני ההקפאה" קבעו למעשה כי הסמכות להטיל ארנונה תישאר בידיהן של הרשויות המקומיות אך הוגבל כוחן של הרשויות לשנות את תעריפי הארנונה ונקבע בין היתר, כי לשם העלאת תעריפים יש צורך באישור מיניסטריאלי. בכל אופן, דרך הפרסום נותרה כשהייתה. בשנת 1993, נערך שינוי במשטר "דיני ההקפאה" ונתקבל חוק ההסדרים על פיו שרי האוצר והפנים יקבעו בתקנות סכומים מזעריים ומרביים לארנונה כללית וכן כללים נוספים. מעבר לכך לא שונתה סמכותן של עיריות להטיל ארנונה. על פי סעיף 8(ב) לחוק ההסדרים, סוגי הנכסים וכן הכללים בדבר אופן חישוב שטחו של הנכס, קביעת שימושו, מקומו וסווגו, ייקבעו על ידי השרים בתקנות ועל פי סעיף 9(א) לחוק, ייקבעו בתקנות סכומים מזעריים וסכומים מרביים לארנונה על כל אחד מסוגי הנכסים. יחד עם זאת, על פי סעיף 9(ב)(2) לחוק ניתן לקבוע בתקנות גם חריג אשר יאפשר לעירייה להטיל ארנונה שלא בהתאם לכללים האמורים, ובלבד שהתקבל אישור השרים. חריג שכזה אכן מופיע בתקנות ואלו מגדירות "אישור חריג" שיכול להינתן על ידי השרים. מכאן, שלמעשה לעירייה עומדות שתי אפשרויות: הטלת ארנונה על פי הכללים הקבועים בתקנות והטלת ארנונה שלא על פי הכללים בכפוף לאישור השרים. ארנונה כללית זו, בין אם בחרה עירייה במסלול המצריך את אישור השרים ("אישור חריג") ובין אם לאו, אינה סוף פסוק. אם במהלך שנת הכספים נזקקת עירייה לכספים נוספים, יכול שר הפנים לאשר הטלת "תוספת ארנונה", בכפוף לתנאים הקבועים בסעיף 11 לחוק. סמכות זו מאפשרת לכאורה לשר הפנים ושר האוצר, לאשר "תוספת ארנונה" בתעריף החורג מהסכום המרבי הקבוע בתקנות, בעוד "אישור חריג" מוגבל הוא לסכום ש"לא יעלה על הסכום המרבי". הכוח הטמון בכל סמכות שונה הוא וכך גם תכליתן. כן שונות הדרישות הקבועות בחוק לכל אחת מהן. לפיכך, לא ניתן לומר כי "אישור חריג" כמוהו כ"תוספת ארנונה" וכי כל דרישות החוק ותנאיו בעניין התוספת חלים מיני וביה על האישור. חובת הפרסום לה טוענים העותרים מבוססת אפוא על סברתם כי ענייננו ב"תוספת ארנונה". אלא שלא כך, וענייננו הוא באישור חריג. כך, הן על פי לשון החוק והן על פי תכליתו. העירייה יש לזכור אישרה את צו הארנונה לפני שנת הכספים ופנתה לקבלת "אישור חריג" שניתן והכל נעשה כקבוע בחוק ובתקנות; אין מדובר אפוא ב"תוספת ארנונה" המוטלת בנוסף לצו. אכן, לגבי "תוספת ארנונה" קבע המחוקק מפורשות בסעיף 11 לחוק כי יש לפרסם את אישורה ברשומות. ואולם, קביעה דומה אינה מופיעה בסעיף 9 לחוק לגבי "אישור חריג", ולא ניתן להחיל סתם כך, כבקשת העותרים, את החובה הקבועה בסעיף 11 לחוק על סעיף 9 לחוק. מהי, אם כן, המשמעות של שתיקת המחוקק בסעיף 9 לחוק והאם חלה על "אישור חריג" חובת פרסום ברשומות ממקור אחר, שאינו כטענת העותרים (סעיף 11)? נראה, כי אין חובה לפרסם ברשומות את האישור החריג וניתן להסתפק בפרסום נאות אחר ובנגישות הציבור לאישור ולכך שלושה טעמים. הטעם הראשון נסב על תכליתה ומהותה של הארנונה במובן זה שהיא נוגעת כולה לתחום הרשות המקומית שם גם מפורסם צו הארנונה. הרשות המקומית היא בעלת הסמכות להטיל ארנונה. "דיני ההקפאה" לא שינו מאופיה המקומי של הארנונה אלא הם מהווים רסן על הרשויות המקומיות, שהיו נוטות להעלות את סכומי הארנונה פעם אחר פעם. כך גם לא שונה האופן בו מפורסם צו הארנונה ודי בפרסום בתחום העירייה ואין צורך לפרסמו ברשומות. מדובר בעניין מקומי. האישור החריג שלעתים מתבקש אינו אלא רכיב נוסף לצו, הנדרש כדי שהצו (או חלק ממנו) יכנס לתוקף. כמוהו אפוא כשלב נוסף בדרך לאישור צו הארנונה. את צו הארנונה המאושר אין חובה לפרסם ברשומות, ועל כן אין מקום לדרוש פרסום ברשומות של שלב משלבי אישורו. באמרת אגב בפסק דינה של כב' הש' ביניש בבג"צ 7053/96 אמקור בע"מ נ' שר הפנים נטען, כי ככל שהאישור ניתן בטרם פורסם צו הארנונה די לאישור בפרסומו עם הצו בתחום העירייה ואולם כאשר הוא ניתן בנפרד יש לפרסמו ברשומות. אלא שביהמ"ש אינו סובר כך וזאת משום שלשיטתו, לא כל צו או אישור שהוא חלק מחקיקת משנה מצריך פרסום ברשומות והדברים אמורים במיוחד בענייני עיריות, כפי שנקבע במפורש בסעיף 343 לפקודה. בנוסף, לשתיקתו של סעיף 9 - משמעות לשונית (משתמעת). שתיקה זו, מבחינת ההיסטוריה החקיקתית הינה רועמת. מתחזקת אפוא המסקנה כי כאשר המחוקק מבקש לקבוע חובת פרסום ברשומות בענייני ארנונה הוא עושה זאת בלשון מפורשת. זאת ועוד: מאז שנת 1996 קבועה כאמור בתקנות, הסמכות למתן "אישור חריג". צו הארנונה מפורסם בתחום העירייה ופתוח לעיון התושבים. אישור השרים לצו, מובא גם הוא לידיעתם ולו באמצעות חיובי הארנונה. נראה אם כן, כי די בפרסום אחר שיהיה נאות ונגיש. עם זאת ראוי להדגיש, כי אף אם אין חובה לפרסם ברשומות את האישור החריג, הרי שאין לומר כי קיים איסור לפרסם את האישור ברשומות, ועל נותני האישור להפעיל שיקול דעת בדבר אופן הפרסום המתחייב בנסיבות העניין. כל זאת בזוכרם כי האישור מאפשר להטיל ארנונה גבוהה יותר מן המותר או שלא על פי הכללים. באשר לשאלת מועד הכניסה לתוקף, העותרים טענו, כי מאחר וענייננו ב"תוספת ארנונה", הרי שיש להחילה אך מיום מתן אישור השרים. סעיף 11 לחוק אכן קובע כי "תוספת ארנונה" תוטל "בעד התקופה שמיום האישור ועד סוף שנת הכספים". ואולם, כפי שנקבע, ענייננו ב"אישור חריג" ולגביו נקבע בסעיף 9(ב)(2) לחוק כי "תחילתו של אישור השרים בראשית שנת הכספים שבשלה הוא ניתן". ההבדל שבין הוראות חוק אלו אינו סמנטי. ההבדל הוא מהותי והוא נובע מהתכלית השונה של "אישור חריג" – המאשר את צו הארנונה עליו מחליטה עירייה מלכתחילה. המחוקק התכוון מפורשות כי את האישור החריג יוכל השר לתת בדיעבד גם במהלך שנת הכספים אך תחילתו של האישור תהיה "בראשית שנת הכספים שבשלה הוא ניתן". הראיה לכך היא כי המחוקק הגדיר את התאריך האחרון שבו ניתן להגיש בקשות ל"אישור חריג" ותאריך זה נופל בתוך שנת הכספים. אם התאריך האחרון להגשת הבקשה נופל בתוך שנת הכספים, ממילא מועד מתן האישור יכול אף הוא ליפול בתוך שנת הכספים ולאו דווקא לפני תחילתה. התאריך האחרון להגשת הבקשה אומנם מוגדר בתקנות אך אין מדובר בתקנות "סתם". הלכה מבוססת היא, כי משהוארך תוקפה של חקיקת משנה על-ידי חוק של הכנסת, הופכת היא לחקיקה ראשית. הלכה זו, שנקבעה ביחס לתקנות שעת חירום, יפה גם ביחס לחקיקת משנה רגילה. מכאן, שבעקבות חקיקת סעיף 12 לחוק ההסדרים הפכו התקנות לדבר חקיקה ראשית, וכינוין בשם 'תקנות' איננו מדוייק עוד" (בג"צ 4472/90 מועצה מקומית אורנית נ' שר האוצר). הנה כי כן, לגבי שנת 2001 נקבע שעירייה תפרסם את החלטתה בדבר הטלת ארנונה עד ליום 30.4.01, לכל המאוחר, אך את בקשתה ל"אישור חריג" יכולה היא להגיש עד ליום 15.5.01. משכך, אין עוד ספק כי בשנת 2001 תחילתו של "אישור חריג" היא "בראשית שנת הכספים שבשלה הוא ניתן" (2001) – אף אם האישור ניתן במהלך שנת הכספים. ודוק: גם בעבר כאשר נוסח החוק לא כלל את הסיפא הקובעת כי "תחילתו של אישור השרים בראשית שנת הכספים שבשלה הוא ניתן", הכיר ביהמ"ש העליון באישורי שרים להעלאת ארנונה מעבר למותר, שניתנו בתוך שנת הכספים, כחלים לגבי כל שנת הכספים (וזאת אף כאשר אישור השרים נתקבל לאחר הגשת העתירה) (בג"צ 363/87 יהודה נ' המועצה המקומית ראש-העין).
השופט א' רובינשטיין:
בנק ישראל: בנק מזרחי טפחות הוא הכי יקר בהלוואות ומשכנתאות
ההלוואות הכי יקרות בבנק מזרחי טפחות; מי הזול במערכת, ועל ההבדל בין ממוצע לחציון ומה הריבית הסבירה על ההלוואות?
השוואה פשוטה בין הריביות שגובים חמשת הבנקים הגדולים בישראל מראה פערים עצומים בין הבנקים, ומתבלט לרעה בנק מזרחי טפחות. כך עולה מהנתונים האחרונים של בנק ישראל וכך גם עלה לאורך כל התקופה האחרונה. בנק מזרחי טפחות הוא הכי גרוע ללווים, הכי גרוע ללוקחי המשכנתאות (ריבית המשכנתא ירדה, עוד לפני החלטת הנגיד)ומסתבר שהוא גם לא בולט במיוחד לחוסכים (ריבית על הפיקדונות נמוכה).
מנתוני בנק ישראל עולה כי הריבית החציונית ללקוחות הבנק היא 11.3%. כלומר, מחצית ממהלווים מקבלים הלוואה בריבית גבוהה יותר ומחצית מתחת לריבית הזו. זו ריבית גבוהה במיוחד, כשבנק הפועלים השני במערכת ביוקר הריביות מספק ללקוחות שלו הלוואה חציונית ב-10.36%. שלושת הבנקים האחרים (לאומי, דיסקונט, הבינלאומי) בריבית חציונית של 8% פלוס.
ההפרש בריביות יכול לנבוע מרמת סיכון שונה של הלקוחות. ככל שהלקוחות "מסוכנים" יותר, כלומר יכולת החזר החוב שלהם מוטלת יותר בספק, אז הבנק ייקח פרמיית סיכון, כלומר ריבית גבוהה יותר. אבל, במספרים גדולים, צפוי (לא בטוח) שהמדגם של האוכלוסייה בין הבנקים די קרוב אחד לשני. כלומר שהסיכון של הלקוחות במזרחי טפחות, פועלים, לאומי, דיסקונט והבינלאומי די קרוב. יש גופים שפועלים במגזרים מסוימים, נראה שמרכנתיל של דיסקונט למשל פועל יותר במגזר הערבי והחרדי. גם מזרחי טפחות פועל במגר החרדי ודתי יותר מאשר אחרים, ועדיין, הסיכון הכולל, גם בשל גודל המדגם, צריך להיות דומה.
אם מסתכלים על הממוצע, ולא על החציון, התמונה נשארת דומה, וגם בחיתוך הזה מזרחי מוביל לרעה עם ריבית של 9.41%. מדובר על אחוז מעל דיסקונט הנמוך במערכת, שממוצע הריבית על ההלוואות שלו עומד על 8.41%. גם בממוצעים, הריבית של בנק הפועלים גבוהה ביחס לשער, עם 9.23% ממוצע. ההפרשים בין בנק לאומי, הבינלאומי ודיסקונט הם נמוכים יחסית, ועומדים על כ-0.4%.
- פועלים עם תשואה להון של 16.7% ורווח נקי של 2.5 מיליארד שקל
- בנק לאומי הרוויח 2.6 מיליארד שקל ברבעון, התשואה 16.2% על ההון
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
הריבית הממוצעת שונה מהחציון בכך שהיא סוכמת את הממוצע הפשוט של ההלוואות. לוקחים את כל הריביות לפי המשקל של ההלוואות שנקבע על פי סכומי ההלוואות ומקבלים ריבית ממוצעת. במזרחי טפחות היו כנראה לווים גדולים שקיבלו (מן הסתם) הלוואה בריביות נמוכות ולכן הממוצע ירד, אם כי הוא כאמור גבוה מיתר הבנקים.
למעשה,
כטב"ם איתן (חיל אוויר)גרמניה רוכשת שלושה כטב"מים מישראל ב-1.2 מיליארד דולר
העסקה הביטחונית הגדולה מתקדמת למרות המתיחות הדיפלומטית באירופה
גרמניה עומדת לפני חתימה על עסקת רכש ביטחונית משמעותית עם ישראל. מדובר ברכישת שלושה כטב"מים מדגם Heron TP של התעשייה האווירית בסכום כולל של 1.2 מיליארד דולר. העסקה צפויה לקבל אישור מהפרלמנט הגרמני עד סוף השנה, והכלים אמורים להיכנס לשירות מבצעי ב-2028.
החוזה כולל לא רק את הכטב"מים עצמם אלא חבילה מלאה של שירותים נלווים. אספקת חלפים, הדרכות מקיפות לצוותים הגרמניים ותחזוקה שוטפת עד 2034. משרד הביטחון הישראלי משמש כקבלן הראשי בעסקה, כשהתעשייה האווירית אחראית על הייצור וההטמעה.
הרכישה הזו היא חלק מתוכנית רחבה של גרמניה לחיזוק יכולותיה הצבאיות. מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה ב-2022, ברלין שינתה כיוון ומשקיעה באופן חסר תקדים בתחום הביטחון. הוקמה קרן מיוחדת של 100 מיליארד יורו למודרניזציה צבאית, ותקציב ההגנה השנתי צפוי להכפיל עצמו ולהגיע ל-162 מיליארד יורו עד 2029. העסקה עם ישראל היא אחת מיותר מ-80 הזמנות רכש צבאיות שגרמניה מתכננת להגיש לאישור הפרלמנט בחודשים הקרובים.
הטכנולוגיה מאחורי העסקה
ה-Heron TP, המכונה גם "איתן", נחשב לאחד הכטב"מים המתקדמים בעולם. הכלי מסוגל לטוס בגובה של 45,000 רגל ולהישאר באוויר יותר מ-30 שעות רצופות. יכולת הנשיאה שלו מרשימה - עד 2.7 טון של ציוד, כולל חיישנים מתקדמים, מצלמות רבות עוצמה ומערכות מכ"ם. הכטב"ם הוכיח את יעילותו במשימות מבצעיות רבות, החל מסיורי גבול ועד איסוף מודיעין בזמן אמת.
- הסיבה שהחות'ים הצליחו לפגוע בשדה התעופה; והאם אפשר למנוע את הפגיעות בהמשך?
- אירודרום תצמח פי 4 בשנתיים? אשרי המאמין
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
גרמניה אינה זרה לטכנולוגיה הזו. מאז 2018 היא מפעילה חמישה כטב"מים מאותו דגם בהסכם ליסינג שעלה כמיליארד יורו. ההחלטה לרכוש שלושה כלים נוספים ולעבור מליסינג לבעלות מלאה משקפת שביעות רצון מהביצועים ורצון לחסוך בעלויות לטווח ארוך. עם השלמת העסקה, הצי הגרמני יגדל לשמונה כטב"מים, מה שיאפשר גמישות מבצעית רבה יותר.
