הסיפור שלפנינו, שנדון בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, נשמע כמעט כמו דרמה משפחתית רבת־שנים: אב קשיש, הבעלים לשעבר של מפעל טקסטיל מצליח, שנשא בלבו כעס כלפי בנו במשך עשרות שנים, נתק שנמשך מאז קריסת המפעל בסוף שנות השמונים ועד לתחילת העשור הקודם. המפעל, שבו עבדו גם שני הבנים, נקלע לקשיים ולבסוף נסגר. האב, שנפטר ב-2022 בגיל 104, נותר עם רכוש שהספיק לכלכל אותו בכבוד עד יומו האחרון - בית בשווי של כ-20 מיליון שקל וסכום נוסף של כ-2.5 מיליון שקל בבנק.

במשך שנים ארוכות לא סלח האב לבנו ד’, שלטענתו חמד את המפעל וניסה להשתלט עליו. העדויות שהובאו בפני בית המשפט תיארו את תחושות האכזבה העמוקה והכעס שלו. "המנוח האשים את בנו ד' שהוא חמס את אביו ולקח ממנו כסף, שניסה להשתלט על המפעל יחד עם שותפים זרים", נכתב בפסק הדין שפורסם. כתוצאה מכך שרר נתק מתמשך בין האב לבן, שהותיר צלקת עמוקה ביחסים המשפחתיים.

הכעס הזה קיבל ביטוי משפטי ברור. מ-1990 ועד 2016 ערך האב שש צוואות שונות, ובכולן - ללא יוצא מן הכלל - ד' נושל מעיזבון אביו. רכושו של המנוח חולק בין הבן השני א' לבין ששת נכדיו, כאשר ד' לא קיבל דבר. אלא שב-2016 חודש הקשר בין האב לבן, ואט־אט נבנתה מערכת יחסים חדשה. שנתיים מאוחר יותר, כשהוא בן 100, פנה האב לעורך דין וביקש לערוך צוואה חדשה, שבה העניק לראשונה גם לד’ חלק משמעותי מנכסיו. מחצית מן הבית חולקה בין שני הבנים, וכל נכד קיבל שישית מן החצי האחר ומהכסף שבבנק.

"מדובר בזקן סנילי, רתוק לכסא גלגלים"

המהפך הזה הוליד התנגדויות קשות. יורשים אחרים, ובעיקר משפחתו של הבן א’, טענו שהאב לא היה כשיר מבחינה קוגניטיבית לערוך צוואה בגילו המופלג. לדבריהם, "מדובר בזקן סנילי, רתוק לכיסא גלגלים, חולה אלצהיימר שאינו מזהה אפילו את ילדיו". מנגד, התובעים הציגו עדויות הפוכות: המטפל הצמוד של האב, שחי בביתו מ-2012, העיד כי "המנוח היה עצמאי עד השנה האחרונה לחייו, קיבל החלטות בעצמו ונהג לטוס לבדו לחו"ל". סוכנת הנסיעות אישרה את הדברים וסיפרה כיצד רכש בעצמו כרטיסי טיסה עד גיל 99.

• ישראלי-צרפתי נפטר בחו"ל - לפי איזה דין יחולק רכושו?
• נדחה ערעור בנוגע לצוואה: "לא נתערב בממצאי מהימנות"
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

בית המשפט בחן את הראיות לעומק. הוצגו סרטונים מהמפגש שבו נחתמה הצוואה, שבהם נראה האב כשהוא יושב עם עורך דינו, מבין את פרטי הצוואה וחותם עליה. השופט ליאור ברינגר קבע בהכרעתו כי, "המנוח ידע היטב מה רצונו והבין את משמעות חתימתו". גם העובדה שהאב חילק מתנות בסכומים גדולים לנכדיו בשנים שקדמו לצוואה, חתם בבנק על מסמכים מהותיים ואף הוביל הליך של גילוי מרצון להחזרת כספים מחו"ל, חיזקה את התרשמות בית המשפט כי הוא נותר כשיר.

כדי להסיר כל ספק, מינה בית המשפט שלושה מומחים רפואיים שבחנו את כשירותו של המנוח. הראשון סבר כי מדובר במקרה ביניים, אבל הוסיף שאם הצוואה פשוטה ושוויונית - סביר להניח שהמנוח היה כשיר. השני, פרופ’ א.מ., שבדק את המנוח יום לאחר החתימה, קבע כי "המנוח מודע למצבו, בעל שיפוט תקין ויכול להביע את דעתו בענייני רכושו". המומחה השלישי, פרופ’ שמואל פניג שמונה מטעם בית המשפט, קבע בתחילה כי המנוח לא כשיר, אך לאחר שנחשף לחוות הדעת הנוספות ולסרטון החתימה שינה את מסקנתו וקבע כי המנוח היה כשיר.

התובעים לא הציגו אף ראיה להוכחה

בית המשפט דחה גם את הטענות להשפעה בלתי הוגנת. עדים מטעם המתנגדים טענו כי גרושתו של ד’ השפיעה על האב, אך הם הודו שלא מדובר בידיעה עובדתית אלא בהשערה בלבד. השופט ברינגר כתב בהכרעת הדין כי, "אף לא ראיה אחת, גם לא ראיה לכאורה כלשהי", לא הובאה להוכחת טענה זו. יתרה מזו, נקבע כי אם אכן היתה מזימה כלשהי, הדבר היה מתבטא בצוואות שערך אותו עורך דין כבר בשנות האלפיים, אך גם אז המשיך האב לנשל את ד’.

• 830 אלף שכירים היו אמורים לקבל החזרי מס בשווי 664 מיליון שקל - אך בערעור לבית המשפט העליון ההחלטה בו
• תם קרב הירושה על עשרות מיליוני שקלים ומגדל בהרצליה
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• "במצוקתי חתמתי": ביקשה לבטל את הסכם הגירושים

הכרעת בית המשפט היתה חדה וברורה. השופט קבע כי, "ההתנגדות לצוואה משוללת כל יסוד, נעדרת ראיה כלשהי וטענות המתנגדים נטענו בחוסר תום לב". הוא הורה לדחות את ההתנגדות, להעניק תוקף לצוואה ולחייב את המתנגדים בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 0.5 מיליון שקל - סכום המשקף לדבריו כ-2.2% משווי העיזבון.

למה היה חשוב לבית המשפט לבדוק את כשירותו של האיש שחתם על צוואה?

כשאדם מגיע לגיל מבוגר מאוד, בייחוד מעל גיל 100, עולה כמעט באופן טבעי שאלה אם הוא באמת מבין מה הוא עושה. בית המשפט רצה לוודא שהצוואה משקפת את הרצון האמיתי שלו ולא נכתבה בגלל בלבול, מחלה או לחץ של אחרים.

איך בודקים אם אדם כזה באמת כשיר לחתום על צוואה?

בדרך כלל מזמינים מומחים רפואיים - פסיכיאטרים או גריאטרים, שבודקים את התפקוד הקוגניטיבי שלו. במקרה הזה, אפילו צילמו וידאו של החתימה עצמה כדי להראות שהוא מבין על מה הוא חותם.

למה היה כל כך קשה להוכיח שהיתה השפעה בלתי הוגנת?

מכיוון שכדי להוכיח דבר כזה צריך להביא ראיות ברורות – למשל הקלטות, מסמכים או עדות ישירה שמישהו לחץ עליו. כאן המתנגדים רק שיערו שהייתה השפעה, בלי שום הוכחה אמיתית. בית המשפט אמר במפורש: "אף לא ראיה אחת" לא הובאה.

מה היה הכי יוצא דופן במקרה הזה?

העובדה שאדם בן 100, שנשא כעס אדיר על בנו במשך עשרות שנים, החליט לשנות את דעתו ולכלול אותו שוב בצוואה. זה צעד אנושי מרגש שמראה שגם אחרי שנים של נתק, פיוס יכול לשנות הכל.

אם המתנגדים היו מצליחים, מה היה קורה עם הכסף?

אם בית המשפט היה מבטל את הצוואה, היה צריך לחזור לצוואות הקודמות - ושם הבן ד' בכלל לא היה נכלל. זה אומר שכמעט 9 מיליון שקלים נוספים היו מתחלקים בין האנשים שבצד המתנגד - בעיקר הבן א' ומשפחתו.

למה בית המשפט פסק הוצאות כל כך גבוהות - חצי מיליון שקל?

כי השופט סבר שההתנגדות לא רק שלא הוכחה אלא גם הוגשה בחוסר תום לב. ההליך נמשך שנתיים וחצי, התקיימו חמישה דיונים וחקרו 15 עדים. בסוף השופט קבע שהמתנגדים חייבים לשלם את המחיר על כך שגררו את כולם למשפט ארוך ללא בסיס אמיתי.

במקרה אחר, לאחר מותה של אם המשפחה, נותר האב בעל הזכויות המלאות בנכס שבו התגוררו השניים. אלא שבנו של האב, שהתגרש כ-15 שנה לפני כן, עבר לגור עם הוריו ומאז לא עזב את הבית. האב, שמתגורר כיום בדיור מוגן, ביקש לפנות את הבן, למחוק את הערת האזהרה שהוטלה על הנכס, ולמכור את הדירה כדי לממן את הוצאותיו. הבן התנגד, תוך שהוא נאחז בצוואתה של האם המנוחה, שקבעה כי יוכל להתגורר בדירה עד שישה חודשים לאחר מות האב. המחלוקת התמקדה בפרשנות סעיף 10 לצוואה, שהעניק לבן מעין "זכות מגורים" בדירה, אך רק לתקופה מוגבלת. האב טען כי מדובר בהוראה חסרת תוקף, מכיוון שהיא מתיימרת להגביל את זכויותיו הקנייניות כבעלים. עוד הוא טען כי מדובר היה בוויתור זמני מצדו בעת ניסוח הצוואה, מתוך רצון שלא לצער את רעייתו המנוחה. מנגד, הבן טען כי מדובר בהוראה מחייבת, שנועדה להבטיח לו קורת גג, וכי אמו המנוחה הסתמכה על כך שצוואתה תקוים כלשונה. לטענתו, הניסיון של אביו להביא לפינויו חורג מהוראות הצוואה ומהווה הפרה בוטה של רצון האם. בית המשפט בחן את הוראות הצוואה, את העדויות, ואת טענות הצדדים - והכריע בנושא באחרונה.