משפחה/טיפול נפשי לקטין לפי חוק הכשרות-אימתי?/עליון

עובדות וטענות: המבקש והמשיבה 1 היו נשואים זה לזו, ונולדו להם ארבעה ילדים, אשר כולם קטינים, הם המשיבים 2-5 (להלן: הקטינים). בשנת 2003 הגישה המשיבה 1 תביעת גירושין לביה"ד הרבני, בה כרכה את סוגית המשמורת על הקטינים. בין הצדדים נערך הסכם גירושין, אשר קיבל תוקף של פסק דין וכלל הסדר מוסכם בדבר משמורת משותפת על הקטינים. כחודש וחצי לאחר מכן הגישה האם לביה"ד הרבני בקשה לעריכת תסקיר סעד לצורך בחינת טובת הקטינים. על אף התנגדות המבקש, הורה ביה"ד על עריכת התסקיר, אימץ את המלצותיו והורה על העברת הקטינים למשמורת המשיבה 1. ביה"ד הרבני הגדול קיבל את הערעור שהגיש המבקש והחזיר את הדיון לביה"ד הרבני האזורי, אשר הוציא צו זמני לפיו יעברו הקטינים למשמורת המשיבה 1. במקביל, הגישה המשיבה 1 תביעת מזונות בשם הקטינים כנגד המבקש לביהמ"ש לענייני משפחה וכן בקשה לסעד ביניים על-פי סעיף 68 לחוק הכשרות, לפיה יורה ביהמ"ש על מתן טיפול נפשי לקטינים לאלתר, לצורך שמירה על שלומם הנפשי. הבקשה התבססה על התסקיר שנערך בעניינם של הקטינים בהוראת ביה"ד הרבני האזורי, לפיו נתקבלה כאמור ההמלצה לעניין המשמורת, אולם מההמלצה בדבר הטיפול הנפשי לקטינים חלה התעלמות. ביהמ"ש (להלן: ההחלטה הראשונה), הורה על מתן סעד זמני בעניין הטיפול הנפשי, וקבע כי הקטינים יחלו לאלתר בקבלת טיפול נפשי, לרבות עריכת אבחון לאחת מהבנות, כאשר פקידת הסעד תקבע את מתכונת הטיפול, מקומו, אופיו ומי מהקטינים יקבל אותו. עם זאת, הורה ביהמ"ש לצדדים להגיש סיכומים בכתב לעניין הסמכות. בדיון שנערך בביהמ"ש לענייני משפחה בעניין הטיפול הנפשי, בו העיד פקיד הסעד, ביקש המבקש, בהסכמת המשיבה 1, כי התביעה העיקרית לטיפול נפשי בקטינים תידון בפני ביהמ"ש לענייני משפחה ולא בפני ביה"ד הרבני. ביהמ"ש דחה את הבקשה, בקובעו כי מדובר בנושא שהינו בסמכות ביה"ד הרבני. בעקבות סיכומי הצדדים שהוגשו והדיון הנ"ל, בחן ביהמ"ש לענייני משפחה בשנית את החלטתו הראשונה. ובהחלטה שנתן (להלן: ההחלטה השנייה), הסמיך את פקידי הסעד לערוך אבחון למי מהקטינים, ולהמשיך בטיפול הנפשי עבור מי מהם, על-פי שיקול דעתם. ההחלטה התקבלה על בסיס המלצתה של פקידת הסעד המחוזית, וכן על בסיס עדותו של פקיד הסעד, שהסתמך על המלצת המטפלת במרכז לגיל הרך בבית חולים בו נבדקו הקטינים. המטפלת, שהיא עובדת סוציאלית, אף הכינה דו"ח, בפיקוחו של פסיכיאטר ילדים ונוער, שהתבסס על 5 מפגשים שערכה עם המשיבה 1 והקטינים. ביהמ"ש ציין, כי לאור דברי פקיד הסעד ופקידת הסעד המחוזית בדיון בפניו, התגברה תחושתו בדבר נחיצות הטיפול הנפשי עבור הקטינים. כן הובהר, כי מדובר בסעד זמני בלבד, עד שביה"ד הרבני האזורי יידרש לתביעה העיקרית שהוגשה אליו למתן טיפול נפשי לקטינים. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי על ההחלטה השנייה, וטען, בין היתר, כי היה על ביהמ"ש לענייני משפחה לפעול לפי הוראות חוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך-1960 (להלן: חוק הנוער), שמסדיר באופן ספציפי מתן טיפול נפשי לקטינים, ולא לפי הוראות חוק הכשרות, שהינו חוק כללי. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור. מכאן בקשת רשות הערעור. דיון משפטי: כב' הש' ע' ארבל: סעיף 14 לחוק הכשרות קובע, כי "ההורים הם האפוטרופסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים". סעיף 15 מוסיף כי "אפוטרופסות ההורים כוללת את החובה והזכות לדאוג לצרכי הקטין...". צרכי הקטין כוללים הן את צרכיו החומריים והן את צרכיו הנפשיים. אומנם, מתן טיפול פסיכולוגי אינו מצוין במפורש בסעיף, אולם נפסק כי רשימת העניינים המנויים בסעיף 15 אינה רשימה סגורה (ע"א 2266/93 פלוני נ' פלוני). ניתן אם כן לקבוע, כי מתן טיפול נפשי, ובמקרה דנן טיפול נפשי-פסיכולוגי, נכנס למסגרת העניינים הנכללים תחת אפוטרופסותם של ההורים. על כן, במצב הרגיל, להורי הקטין האוטונומיה להחליט האם יקבל טיפול פסיכולוגי אם לאו. נקודת המוצא העקרונית של כל החוקים המסדירים את משולש היחסים בין ילדים, הורים והמדינה היא כי להורים נתונה הזכות היסודית לאוטונומיה בגידול ילדיהם, ללא התערבות של גורמים חיצוניים. עם זאת, קיימים שני מצבים עיקריים בהם תתערב המדינה בהחלטות אלו. כאשר ההורים אינם ממלאים את תפקידם כראוי, או בנסיבות בהן מתעוררת מחלוקת בין ההורים בכל הכרוך בתפקידם ובמימוש זכויותיהם כהורים - משמורת, חינוך וכדומה, ונדרשת הכרעה בין גישותיהם הסותרות. המקרה שבפנינו עניינו התערבות מהסוג השני. שני דברי חקיקה מסמיכים את ביהמ"ש להורות על טיפול פסיכולוגי לקטין, אף בניגוד לרצון ההורים או אחד מהם. הראשון הוא חוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך-1960, והשני הינו חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962. ענייננו בהורים החיים בנפרד. על כן, על סיטואציה זו חלים סעיפים 24 ו-25 לחוק הכשרות. לפיהם, גם משעה שחייהם המשותפים של ההורים עולים על שרטון, ואחד מן ההורים מקבל את המשמורת הפיזית על הילד, עדיין נתונים שאר ענייני האפוטרופסות להורים במשותף. בהחלטות עקרוניות, הנוגעות לזכותו-חובתו הכללית של ההורה כלפי הילד, על ההורים לפעול בהסכמה, ואם לא עלה הדבר בידם, עוברת ההכרעה לביהמ"ש (סעיף 25 לחוק הכשרות) אשר יכריע בעניין לטובת הקטין. מקור סמכות נוסף בחוק הכשרות, הוא סעיף 68, עליו התבססו הערכאות השיפוטיות במקרה דנן, המאפשר לנקוט אמצעים זמניים, ואף קבועים, לשמירת ענייניו של הקטין. החלטה מעין זו יכולה להינתן לבקשת היועמ"ש לממשלה, צד מעוניין, הקטין עצמו ואף ביוזמת ביהמ"ש. דבר החקיקה השני המאפשר לביהמ"ש להורות על טיפול פסיכולוגי לקטין הוא סעיף 3 לחוק הנוער לפיו, הבקשה תוגש לביהמ"ש ע"י פקיד הסעד. ההסדר החל בענייננו הינו ההסדר שבחוק הכשרות. מאחר ומבחינה פורמלית מדובר בבקשה שהוגשה לביהמ"ש לענייני משפחה ע"י צד מעונין - אם הקטינים (לפי סעיף 68), ולא בהליך שנפתח ע"י פקיד סעד בביהמ"ש לנוער. אך בכך לא די. יש להידרש לפרשנות הוראות סעיפים 25 ו-68 לחוק הכשרות. בין ההסדרים הסטטוטוריים קיים פער. בעוד הוראה על טיפול פסיכולוגי לפי חוק הנוער מותנית בתנאים רבים המפורטים בחוק, לפי חוק הכשרות, שקה"ד הנתון לביהמ"ש הוא מלא וחופשי לגמרי, ללא שיהא מחויב בהתקיימותן של דרישות מקדמיות להכרעה. מה הנפקות אשר על הפרשן ליתן להבדלים בין שני ההסדרים? ההנחה הבסיסית שביסוד ההסדרים בחוק הנוער היא כי מדובר בקטין נזקק וכי האחראי על הקטין או הקטין אינם מסכימים לטיפול (סעיף 3 לחוק הנוער). במקרים אלו, מוצדקת התערבות המדינה לטובת הקטין ולהגנה על זכויותיו. הפגיעה באוטונומיה של ההורים בגידול ילדיהם כפופה, כאמור, לצורכי הילד, לטובתו ולזכויותיו; בסיטואציה הזו, אך מובן הדבר שנדרשת זהירות רבה בקבלת ההחלטה. משכך, קובע חוק הנוער את הצורך בתשתית עובדתית רחבה ובחוות דעת מקצועיות, אשר תוצגנה בפני ביהמ"ש בטרם יקבל החלטה בעניין: החל בתסקיר שהכין פקיד הסעד, דרך שמיעת הקטין, האחראי עליו ופקיד הסעד, וכלה בחוות דעת של פסיכולוג מומחה שבדק את הקטין. מסיבה דומה קיימת אף מגבלת זמן עם אפשרות הארכה וזאת, בשל הצורך להגן על הקטין ולבחון מחדש את ההחלטות שנתקבלו בעניינו, הן לאור חשיבות התאמת הטיפול למצבו המשתנה של הקטין עם חלוף הזמן, הן בשל הצורך בבחינה האם חל שינוי בתפקוד ההורי המאפשר החזרת קבלת ההחלטות לידי האחראים על הקטין. שונים הם פני הדברים באשר להוראה על טיפול פסיכולוגי לפי חוק הכשרות. בפנייה לביהמ"ש לפי סעיף 68, אין הנחה כי הקטין הינו נזקק, וכי הוריו מזניחים את חובותיהם כלפיו. על כן, יש לבחון, האם חוק הכשרות חל רק על מצבים שבהם מוצדקת התערבות המדינה בשל כך שההורים חלוקים בדבר מתן טיפול פסיכולוגי לקטין. במקרים אלה, אשר כאמור, הם מקרים טיפוסיים עליהם חל חוק הכשרות, קיימות שתי נקודות שוני לעומת המקרים הטיפוסיים עליהם חל חוק הנוער: האחת, מידת המצוקה של הקטין, וכנגזרת ממנה, מידת הצורך שלו בטיפול פסיכולוגי. בעוד שלפי חוק הנוער מניחים אנו שמדובר בקטין נזקק, תפקודם של הוריו לקוי באופן משמעותי, והוא צריך את הטיפול הפסיכולוגי במידה רבה, לפי חוק הכשרות, יתכן ומדובר במשפחה נורמטיבית, אשר ההורים חלוקים ביניהם אם ילדם, אשר אינו נחשב לקטין נזקק, ואינו שרוי במצוקה נפשית קשה, יקבל טיפול פסיכולוגי. השנייה, האם ההורים מתנגדים שניהם לטיפול, או שמא אחד מההורים חפץ בטיפול והשני מתנגד לו. כאמור, חוק הנוער עשוי לחול גם על מקרה בו רק אחד מההורים מזניח את הקטין, אולם ניתן לטעון כי המקרה הטיפוסי עליו חל חוק הנוער הוא מקרה בו שני ההורים מזניחים את הקטין עד שנדרשת פנייה של פקיד הסעד לצורך מתן טיפול פסיכולוגי. לעומת זאת, במקרה הטיפוסי לפנייה לפי חוק הכשרות, התא המשפחתי מצוי במשבר, מבחינה זו שההורים אינם פועלים כיחידה אחת. הדבר נובע מכך שפנייה לביהמ"ש לפי סעיף 68(א) לצורך מתן טיפול פסיכולוגי נעשית בדרך כלל ע"י ההורים. כאמור, הורה החולק על ההורה השני בעניין הנתון לאפוטרופסותו אינו יכול לפנות לביהמ"ש בעצמו לצורך הכרעה, אלא אם ההורים חיים בנפרד. האם שוני זה, במקרים בהם הוא קיים, מצדיק את הפער הגדול הקיים, לכאורה, בתנאים למתן טיפול פסיכולוגי לפי כל אחד מהם? התערבותו של גורם חיצוני בהחלטה לגבי מתן טיפול פסיכולוגי לקטינים בענייננו אינה שנויה במחלוקת – כי הרי ברי כי על ביהמ"ש להכריע בין המבקש למשיבה. השאלה המרכזית היא מהו המנגנון שעל פיו יכריע ביהמ"ש בהחלטה חשובה ומשמעותית זו. שני ההסדרים הסטטוטוריים מעבירים את ההכרעה בשאלת מתן הטיפול הפסיכולוגי לקטין, על כל פרטיו ותנאיו, לידי ביהמ"ש, שהינו גוף זר וחיצוני לתא המשפחתי. בשני המקרים שומה על ביהמ"ש לקבל החלטה שהיא לטובת הקטין. מדע הפסיכולוגיה הוא מסוג העניינים בהם ישנו ערך רב לאבחנתם של אנשי המקצוע, מומחים לחקר הנפש. ביכולתם ובהכשרתם להיפגש עם הקטין ולחוות את דעתם באשר למצבו הנפשי, ולהמליץ המלצות ביחס לנחיצותו של טיפול עתידי, מקומו ותנאיו. קביעת מצבו הנפשי של הקטין, אינה מומחיות טבועה של ביהמ"ש. ההוראה על שליחת הקטין לטיפול פסיכולוגי אינה דבר של מה בכך. היא עשויה, כאשר אין בה צורך אמיתי, להסב נזק לקטין ולמרקם היחסים המשפחתי. היא מטילה הוצאות, שעשויות להיות גבוהות, על שכם ההורה, בעל כורחו. לפיכך, החלטה על שליחת הקטין לטיפול פסיכולוגי יש לשקול בכובד ראש, תוך הסתייעות באנשי מקצוע. דברים אלו נכונים גם כאשר מתבקש הטיפול ע"י אחד ההורים במהלכו של סכסוך ביניהם. במקרים אלה עשוי ההורה לחשוש, בין היתר, כי הטיפול הפסיכולוגי לקטין יביא לשינוי באיזון המשפחתי, ולפגיעה ביחסיו עם הקטין. אין לבטל חשש זה מראש כבלתי לגיטימי. זכותו של כל הורה למלא את חובותיו בדרך הנראית לו כנכונה וראויה, לפי השקפת עולמו ואורח חייו, כל עוד אין בכך כדי לפגוע בקטין. אשר על כן, אין טעם אמיתי להבחנה בין הוראה על טיפול פסיכולוגי לפי חוק הנוער, לבין הוראה על טיפול פסיכולוגי לפי חוק הכשרות, לעניין הצורך בחוות דעת של פסיכולוג מומחה עובר להכרעה. בשני המקרים, ללא שייכות לשאלה אם מדובר בקטין נזקק אם לאו, יידרש ביהמ"ש לחוות דעת מקצועית על מנת להכריע. תכלית זו, לפיה קיימת דרישה לשמוע את הקטין ואת האחראים עליו מתקיימת גם בהוראה על טיפול פסיכולוגי לפי חוק הכשרות. ברור כי לא ניתן לשלוח את הקטין לטיפול מבלי לשמוע את עמדת האחראים עליו. כמו כן, ישנה חשיבות גדולה בשמיעתו של הקטין במקרים אלה. טיפול פסיכולוגי, אף ביתר שאת מטיפול רפואי, מצריך את שיתוף הפעולה של המטופל. זאת כמובן, בכפוף לגיל הקטין, מידת הבנתו וכיוב'. באשר לצורך בתסקיר פקיד סעד. צורך זה קיים כשמדובר בקטין נזקק לפי חוק הנוער. כאן הפנייה הראשונית נעשית ע"י פקיד הסעד, שכן מדובר במקרים של הזנחה ותפקוד הורי לקוי, המצריכים את מעורבות שירותי הרווחה, שבין היתר, מציגים את התרשמותם בפני ביהמ"ש באמצעות תסקיר. התסקיר נועד גם להציג את מצבה של המשפחה באופן כללי, מעבר למצבו הנפשי של הקטין, כפי שמתבטא בחוות הדעת הפסיכולוגית. לעומת זאת, בבקשה למתן טיפול פסיכולוגי לפי חוק הכשרות לא תמיד תידרש מעורבותם של גורמי הסעד. לעיתים מדובר במשפחה נורמטיבית באופן כללי, מלבד הצורך בטיפול פסיכולוגי. לעיתים, השאלה עולה רק בשל הסכסוך בין ההורים. קיים חשש, כי הכנסת גורמי הסעד לתמונה אולי אף תביא, במקרים מסוימים, להחרפת המצב. מאידך גיסא, יתכן וגם במקרים אלה ירצה ביהמ"ש להתרשם מהתנהלות המשפחה באופן כללי. על כן, דומה כי עדיף להשאיר עניין זה לשיקולו. יש להדגיש, כי לא בכל מקרה בו מתבקש טיפול פסיכולוגי לפי חוק הכשרות שומה על ביהמ"ש לשלוח את הילד לאבחון פסיכולוג מומחה. המבחן אשר נקבע בחוק הנוער לצורך זה הוא כי ביהמ"ש סבור "על סמך ראיות שהובאו בפניו, כי קיימת אפשרות של ממש כי הקטין זקוק לטיפול נפשי". דומה שמבחן זה יפה אף לחוק הכשרות, בשינויים המחויבים, ובשים לב לכך שהתוכן שייצוק בו ביהמ"ש עשוי להיות שונה. במקרה בו מתבקש סעד זמני של מתן טיפול פסיכולוגי לקטין, בשל צורך דחוף, על ביהמ"ש לבחון את הבקשה לפי סעיף 12 לחוק הנוער, ולאשרה רק אם קיים צורך מיידי במתן הטיפול לשם הגנה על שלום הקטין. צו זמני זה יהא כפוף למגבלת הזמן הקבועה בסעיפים 12 ו-14 לחוק הנוער. התכלית של מגבלת הזמן היא לבחון את השפעת הטיפול על הקטין ומידת הצורך שלו בו עם חלוף הזמן, מתוך הכרה בכך שגורם הזמן בחייו של קטין, ובפרט ככל שגילו קטן יותר, הוא משמעותי. תכלית נוספת של מגבלת הזמן היא לצמצמם את הפגיעה באוטונומיה של התא המשפחתי. תכלית שנייה זו לא תעמוד תמיד בהליך לפי חוק הכשרות, במקרים בהם הפנייה נעשית ע"י אחד ההורים, שאז, כאמור, כל החלטה של ביהמ"ש לטובת אחד מההורים מהווה פגיעה באוטונומיה של ההורה השני. עם זאת, ראוי שגם במקרים אלה תהיה מגבלת זמן כלשהי של "זמן סביר". כל מקרה לנסיבותיו. כנקודת המוצא, על ביהמ"ש לשוות לנגד עיניו את מגבלת הזמן של שלושת החודשים, אשר קבועה בחוק הנוער, הניתנים להארכה לשלושה חודשים נוספים בכל פעם, לפי המלצת הפסיכולוג המטפל. לעיתים תידרש מגבלת זמן קצרה או ארוכה יותר, בהתאם לנסיבות. מן הכלל אל הפרט: במקרה דנן, הורה ביהמ"ש על מתן טיפול פסיכולוגי לקטין על בסיס עדותו של פקיד הסעד, שהסתמך על המלצת עובדת סוציאלית במרכז הרפואי אליו הופנו הקטינים. בשום שלב, לא נבחנו הקטינים ע"י פסיכולוג מומחה. כן לא עולה מן החומר כי ביהמ"ש התרשם בעצמו מן הקטינים ושמע את רצונם. כמו כן, ביהמ"ש לא הסביר מה הדחיפות שבהחלטה המידית, ולא הגביל את החלטתו ל-30 ימים. לבסוף, ביהמ"ש לא ציין בהחלטתו האם מדובר בטיפול פסיכולוגי או בטיפול פסיכיאטרי, אלא הורה על מתן "טיפול נפשי" לקטינים. על כן, ההחלטות האמורות אינן עומדות בתנאים למתן טיפול פסיכולוגי לקטין על-פי חוק הכשרות. עם זאת, בינתיים הורה ביהמ"ש העליון על העברת הדיון בנושא המשמורת לביהמ"ש לענייני משפחה אשר עליו מוטל כעת להכריע בשאלת מתן הטיפול הפסיכולוגי הקבוע. בנסיבות אלה, אין מקום להתערב בהחלטה בדבר הטיפול הפסיכולוגי הזמני. עם זאת, משידון ביהמ"ש לענייני משפחה בטיפול הפסיכולוגי הקבוע, עליו להכריע על-פי האמור. למותר לציין, כי ראוי כי הדיון בעניין הטיפול הפסיכולוגי הקבוע יתקיים בהקדם