עובדות וטענות:

המבקש והמשיבה 1 היו נשואים זה לזו, ונולדו להם ארבעה ילדים, אשר כולם קטינים, הם המשיבים 2-5 (להלן: הקטינים). בשנת 2003 הגישה המשיבה 1 תביעת גירושין לביה"ד הרבני, בה כרכה את סוגית המשמורת על הקטינים. בין הצדדים נערך הסכם גירושין, אשר קיבל תוקף של פסק דין וכלל הסדר מוסכם בדבר משמורת משותפת על הקטינים. כחודש וחצי לאחר מכן הגישה האם לביה"ד הרבני בקשה לעריכת תסקיר סעד לצורך בחינת טובת הקטינים. על אף התנגדות המבקש, הורה ביה"ד על עריכת התסקיר, אימץ את המלצותיו והורה על העברת הקטינים למשמורת המשיבה 1. ביה"ד הרבני הגדול קיבל את הערעור שהגיש המבקש והחזיר את הדיון לביה"ד הרבני האזורי, אשר הוציא צו זמני לפיו יעברו הקטינים למשמורת המשיבה 1. במקביל, הגישה המשיבה 1 תביעת מזונות בשם הקטינים כנגד המבקש לביהמ"ש לענייני משפחה וכן בקשה לסעד ביניים על-פי סעיף 68 לחוק הכשרות, לפיה יורה ביהמ"ש על מתן טיפול נפשי לקטינים לאלתר, לצורך שמירה על שלומם הנפשי. הבקשה התבססה על התסקיר שנערך בעניינם של הקטינים בהוראת ביה"ד הרבני האזורי, לפיו נתקבלה כאמור ההמלצה לעניין המשמורת, אולם מההמלצה בדבר הטיפול הנפשי לקטינים חלה התעלמות. ביהמ"ש (להלן: ההחלטה הראשונה), הורה על מתן סעד זמני בעניין הטיפול הנפשי, וקבע כי הקטינים יחלו לאלתר בקבלת טיפול נפשי, לרבות עריכת אבחון לאחת מהבנות, כאשר פקידת הסעד תקבע את מתכונת הטיפול, מקומו, אופיו ומי מהקטינים יקבל אותו. עם זאת, הורה ביהמ"ש לצדדים להגיש סיכומים בכתב לעניין הסמכות. בדיון שנערך בביהמ"ש לענייני משפחה בעניין הטיפול הנפשי, בו העיד פקיד הסעד, ביקש המבקש, בהסכמת המשיבה 1, כי התביעה העיקרית לטיפול נפשי בקטינים תידון בפני ביהמ"ש לענייני משפחה ולא בפני ביה"ד הרבני. ביהמ"ש דחה את הבקשה, בקובעו כי מדובר בנושא שהינו בסמכות ביה"ד הרבני. בעקבות סיכומי הצדדים שהוגשו והדיון הנ"ל, בחן ביהמ"ש לענייני משפחה בשנית את החלטתו הראשונה. ובהחלטה שנתן (להלן: ההחלטה השנייה), הסמיך את פקידי הסעד לערוך אבחון למי מהקטינים, ולהמשיך בטיפול הנפשי עבור מי מהם, על-פי שיקול דעתם. ההחלטה התקבלה על בסיס המלצתה של פקידת הסעד המחוזית, וכן על בסיס עדותו של פקיד הסעד, שהסתמך על המלצת המטפלת במרכז לגיל הרך בבית חולים בו נבדקו הקטינים. המטפלת, שהיא עובדת סוציאלית, אף הכינה דו"ח, בפיקוחו של פסיכיאטר ילדים ונוער, שהתבסס על 5 מפגשים שערכה עם המשיבה 1 והקטינים. ביהמ"ש ציין, כי לאור דברי פקיד הסעד ופקידת הסעד המחוזית בדיון בפניו, התגברה תחושתו בדבר נחיצות הטיפול הנפשי עבור הקטינים. כן הובהר, כי מדובר בסעד זמני בלבד, עד שביה"ד הרבני האזורי יידרש לתביעה העיקרית שהוגשה אליו למתן טיפול נפשי לקטינים. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי על ההחלטה השנייה, וטען, בין היתר, כי היה על ביהמ"ש לענייני משפחה לפעול לפי הוראות חוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך-1960 (להלן: חוק הנוער), שמסדיר באופן ספציפי מתן טיפול נפשי לקטינים, ולא לפי הוראות חוק הכשרות, שהינו חוק כללי. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור. מכאן בקשת רשות הערעור.

דיון משפטי:

כב' הש' ע' ארבל: