ראיות/דין מסמכים שהוכנו במהלך מו"מ לשם פשרה/עליון
עובדות וטענות:
בנק דיסקונט לישראל (להלן: המבקש) ניהל עבור המשיב מספר חשבונות, במסגרתם בוצעה פעילות השקעה באופציות מעו"ף. בינואר 2001, נפגש המשיב עם מנהלי הסניף בו נוהלו חשבונותיו, והעלה בפניהם לראשונה, טענות ביחס לדרך התנהלות הבנק בפעילות זו, אשר הסבה לו, לטענתו, נזקים כספיים כבדים. המשיב שלח אל המבקש מכתב התראה ובו תבע פיצוי בסכום של 24 מיליון ש"ח בגין הנזקים האמורים, תוך שהתריע כי אי היענות לפנייתו תגרור נקיטת צעדים משפטיים מצידו. בעקבות כך, הועברה הסוגיה לטיפולה של המחלקה המשפטית בבנק, וזו ביקשה חוות דעת מאגף הביקורת של הבנק ביחס לטענותיו של המשיב. אגף הביקורת פרסם את ממצאיו בדו"ח (להלן: דו"ח הביקורת) בעל שני חלקים. במקביל להכנת דו"ח הביקורת, ואף לאחר השלמתו, ניהלו הצדדים מו"מ לצורך יישוב המחלוקת ביניהם מחוץ לכתלי ביהמ"ש ובעקבות כך, נחתם הסדר פשרה ביניהם אשר במסגרתו, חזר בו המשיב מכל טענותיו כנגד הבנק, וזאת כנגד הסכמת הבנק להחזיר לו עמלות בסך מיליון ש"ח שנגבו ממנו תוך כדי פעילות ההשקעה באופציות המעו"ף. מאוחר יותר, וחרף הסדר הפשרה שנחתם בין הצדדים, הגיש המשיב תביעה משפטית כנגד הבנק לתשלום פיצויים בסך 26 מיליון ש"ח בגין נזקיו הנטענים. אגב ניהול התביעה, קוימו הליכי גילוי מסמכים ותשובות לשאלונים, ובמהלכם גילה הבנק למשיב אודות קיומו של דו"ח הביקורת. עם זאת, הבנק סירב לאפשר למשיב לעיין בדו"ח הביקורת בטענה כי חל עליו חיסיון ראייתי, בהיותו מסמך שהכנתו נעשתה לקראת ההליכים המשפטיים שהיו צפויים בין הצדדים. נוכח סירובו של המבקש להציג את הדו"ח לעיון, פנה המשיב לרשם ביהמ"ש המחוזי כי יורה למבקש להעמיד את דו"ח הביקורת לעיונו. זה האחרון נעתר לבקשה בקובעו כי המטרה הדומיננטית לעריכת דו"ח הביקורת היתה בדיקת דרכי התנהלות הבנק לצורך הפקת לקחים מערכתיים וכן לצורך עריכת מו"מ עם הלקוח. בנסיבות אלו, לא חל חיסיון ראייתי על דו"ח הביקורת. על כך הוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי אשר אימץ את קביעת הרשם, ומכאן בקשת רשות הערעור.
דיון משפטי:
כב' הש' א' פרוקצ'יה:
