המזגן של השכנים מרעיש - זו אחת הסיבות המרכזיות לסכסוכי שכנים מה אפשר לעשות?
בעיות עם שכנים יכולות להפוך לסיוט גדול. אחד התחומים שגורם לחיכוך גדול בין השכנים הוא רעש. אלו מתלוננים על רעש והאחרים טוענים ש"אין מה לעשות", שהם ישתדלו, שזה לא באמת רועש והבעיה אצל המתלוננים.
בתוך כל הרעש, אחד הנפוצים הוא - רעש ממזגנים. רעשים בלתי פוסקים ממזגן דירה בקומה השנייה בבניין בכפר סבא הובילו למאבק שכנים שהגיע עד לפתחו של המפקח על המקרקעין. תושב הקומה השלישית בבניין, שסבל מהרעש לטענתו, דרש פתרון: או תיקון המזגן או פירוקו המוחלט.
מזגן חדש, בעיות ישנות
לטענת הדייר בקומה השלישית, המזגן הותקן בניגוד לתקנים וגרם למטרד רעש בלתי נסבל שהפריע לאיכות חייו. לאחר שפניותיו למשטרה ולבית משפט השלום לא הניבו תוצאות, הוא פנה למפקח על המקרקעין.
הנתבעים, בעלי הדירה והדייר, טענו להגנתם כי המזגן הותקן על ידי טכנאי מקצועי ובהתייעצות עם התובע עצמו. הם אף הסכימו לשנות את מיקום המדחס בניסיון לשמור על יחסי שכנות טובים.
- מזגן חכם: כך נראית מהפכת המיזוג בשוק המזגנים בישראל
- מיזוג ממוקד, נוחות מקסימלית: כך תבחרו פתרון מיזוג שמתאים בדיוק לחלל שלכם
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
הסכמה שלא הבשילה לפתרון
בשלב מסוים, הגיעו הצדדים להסכמה: בעלי המזגן יגישו אישור מבעל מקצוע המאשר שהמזגן הותקן כראוי, כולל התקנת גומיות להפחתת הרעש. אלא שהאישור שהוצג היה צילום הודעת טכנאי, שלטענתם מאשר את התקנת הגומיות, אך ללא תיעוד רשמי בכתב ובאופן חלקי שאין בו כדי לאשר את האישור באופן מלא.
המפקח מאיר פורת קבע כי המסמך אינו עומד בדרישות ההסכמה, מאחר ולא צוין בו שהמזגן מותקן בצורה שאינה יוצרת מטרד רעש.
הפסיקה: תקן או תפרק
המפקח קבע כי על הנתבעים להציג אישור מבעל מקצוע המאשר שהמזגן מותקן באופן תקין ואינו מהווה מטרד רעש – וזאת בתוך 45 יום. אם לא יוצג אישור כזה, יידרשו הנתבעים לפרק את המזגן בתוך 60 יום ולהציג אישור לפירוק.
המפקח ציין שבאופן כללי תלונות על מטרדי רעש אינן בסמכותו, אך במקרה זה, מאחר והתקנון המוסכם של הבניין קובע כי אסור לבצע פעולות הגורמות לרעש לא סביר, התביעה כן נופלת תחת סמכותו.
- רשות ני"ע מזהירה: כך תזהו הונאות השקעה בעידן ה-AI
- מתנה או הלוואה? הכרעה במאבק בין החמות לכלה
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- הירושה נהפכה למכרז מחייב: 3 אחים ייאלצו למכור בית
משמעות הפסיקה: מתי אפשר לפנות למפקח?
המקרה מצביע על אפשרות חדשה עבור בעלי דירות בבית משותף: תביעות הקשורות למטרדי רעש עשויות להיכלל בסמכות המפקח, בתנאי שתקנון הבניין המשותף כולל הוראות מפורשות בנושא.
שאלות ותשובות על סכסוכי שכנים על רעש ממזגן
מה המשמעות של הפסיקה עבור בעלי דירות?
הפסיקה מצביעה על כך שבמקרים של רעש לא סביר, ניתן לפנות למפקח על המקרקעין – כל עוד נושא זה מוסדר בתקנון הבית המשותף.
מה הוחלט לגבי המזגן?
אם לא יינתן אישור רשמי על התקנה תקינה שאינה יוצרת רעש, ייאלצו הנתבעים לפרק את המזגן.
מה ניתן ללמוד מהמקרה?
החשיבות של תקנון ברור בבית משותף. אם התקנון מכסה נושאים כמו רעש, ניתן להיעזר בו לצורך טיפול במטרדים.
מהי הסמכות של המפקח?
המפקח מטפל בסכסוכים בין בעלי דירות בבית משותף על בסיס זכויות וחובות שנקבעו בתקנון הבניין.
- 1.מאיר 28/12/2024 21:32הגב לתגובה זומזגן זה כמו מקרר, מקרר לא מרעיש . אם המזגן מרעיש סימן שמי שהתקין את המזגן לא ביצע את ההתקנה כמו שצריך ,לעיתים נדירות יש בעיית יצרן .
- בוריס 04/01/2025 09:56הגב לתגובה זומקרר מבחינת רעש מיצר פחות דציבל היות והמדחס קטן והמעבה אין לו מאווררים כי המעבה הוא מעבה שמעבה באופן טיבעי. כמו כן היות ומזגנים לרוב בבתים החדשים מותקנים בתוך מסתורי הכביסה אז נוצרת תהודה.

צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך
שופטת בית המשפט לענייני משפחה קבעה כי צוואתה של האשה, עיוורת וחירשת, שנערכה לטובת נכדה ששימש כנהגה - פסולה. הפגמים הצורניים, הספקות בכשרותה, המעורבות המשמעותית של הנהנה, והיעדר יכולת ההוכחה שידעה על מה חתמה, הובילו למסקנה אחת. בפסק הדין נכתב: "נותר
ספק ממשי שהצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה"
בוקר אחד בראשית פברואר 2017 הובאה אשה ירושלמית כבת 97 אל משרדו של עורך דין מוכר בעיר. השנים הארוכות והקשות שעברה - עלייה מעיראק בשנות החמישים, התאלמנות מוקדמת, גידול שתי בנות בעוני ובמאמץ מתמיד - כבר הותירו בה את חותמן. היא לא ידעה קרוא וכתוב, ראייתה לקתה עד שהוגדרה עיוורת, שמיעתה היתה ירודה והיא תלויה בעזרת הליכון כדי להתנייד. באותם ימים כבר כמעט שלא יצאה מביתה. הפגישה שנערכה באותו משרד תוליך אותה אל מסמך אחד - צוואה, שלימים תיהפך למוקד מאבק משפחתי ומשפטי עיקש, שבסופו הכרעה תקדימית.
הנכד, שהיה גם הנהג הקבוע שלה ומי שליווה אותה לכל מקום, ביקש לקיים את הצוואה. בתה של המנוחה, שהיא דודתו, התנגדה לקיומה. מאחורי ההתנגדות לא עמד רק כאב משפחתי, אלא שורה של טענות כבדות משקל: פגמים צורניים בצוואה, שאלות בדבר כושרה של האם לחתום עליה, מעורבות עמוקה של הנהנה בהכנתה, ותמונה רפואית ותפקודית שהציבה סימני שאלה קשים סביב יכולת גמירת הדעת של המנוחה.
בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, מפי השופטת אורית בן דור ליבל, בחן במשך חודשים ארוכים את העדויות, המסמכים, חוות הדעת והקשרים המשפחתיים, ובסופו קבע בפסק דין מקיף כי הצוואה פסולה. בסיכומו של דבר הסבתא, שהיתה בת 97 בעת עריכתה לפי הרישום, לא הוכח שידעה מהו המסמך שעליו חתמה, לא נאמרה בפניה הצהרה כנדרש, העדים לא אישרו את שנדרש מהם, והנהנה - הנכד - היה בעל מעורבות עמוקה מדי בכל שלבי הכנת המסמך. הצוואה, כך נקבע, אינה יכולה לשקף את רצונה החופשי.
הפגמים בצוואה לא היו שוליים
הסיפור מתחיל בקביעה בסיסית שמנחה את דיני הירושה: כיבוד רצון המת. אלא שכפי שמזכירה השופטת בתחילת פסק הדין, הכלל הזה אינו מוחלט. לעתים אותות המציאות מצביעים על כך שהמסמך המוצג כמבטא את רצון המצווה אינו אלא צל של רצון, או תוצר של פגמים חמורים. "צוואה שיש בה פגם מבחינת הצורה אינה נהנית עוד מהחזקה שהיא משקפת את רצונו החופשי", ציינה השופטת. במקרה הזה הפגמים לא היו שוליים כלל - הם עמדו בלב ההכרעה.
- הבת התערבה בעריכת הצוואה - מה קבע ביהמ"ש?
- ביקש לפסול את צוואה שלטענתו נוגדת מסורת תימנית
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בפסק הדין נכתב כי הצוואה לא כללה את אישור העדים לכך שהמצווה הצהירה בפניהם שזו צוואתה - פגם שהפסיקה רואה בו פגם צורני מובהק, שמעביר את נטל ההוכחה לכתפי מבקש הקיום. "על התובע מוטל הנטל להוכיח את היסוד העובדתי", קבעה השופטת בהחלטתה, "שהמנוחה הצהירה בפני העדים שזו צוואתה קודם לחתימה עליה". אלא שהתובע לא הצליח לשכנע בכך. לא העדים, לא המסמכים, ולא התצהירים תמכו בטענה שהמנוחה כלל אמרה את המלים האלה.

צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך
שופטת בית המשפט לענייני משפחה קבעה כי צוואתה של האשה, עיוורת וחירשת, שנערכה לטובת נכדה ששימש כנהגה - פסולה. הפגמים הצורניים, הספקות בכשרותה, המעורבות המשמעותית של הנהנה, והיעדר יכולת ההוכחה שידעה על מה חתמה, הובילו למסקנה אחת. בפסק הדין נכתב: "נותר
ספק ממשי שהצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה"
בוקר אחד בראשית פברואר 2017 הובאה אשה ירושלמית כבת 97 אל משרדו של עורך דין מוכר בעיר. השנים הארוכות והקשות שעברה - עלייה מעיראק בשנות החמישים, התאלמנות מוקדמת, גידול שתי בנות בעוני ובמאמץ מתמיד - כבר הותירו בה את חותמן. היא לא ידעה קרוא וכתוב, ראייתה לקתה עד שהוגדרה עיוורת, שמיעתה היתה ירודה והיא תלויה בעזרת הליכון כדי להתנייד. באותם ימים כבר כמעט שלא יצאה מביתה. הפגישה שנערכה באותו משרד תוליך אותה אל מסמך אחד - צוואה, שלימים תיהפך למוקד מאבק משפחתי ומשפטי עיקש, שבסופו הכרעה תקדימית.
הנכד, שהיה גם הנהג הקבוע שלה ומי שליווה אותה לכל מקום, ביקש לקיים את הצוואה. בתה של המנוחה, שהיא דודתו, התנגדה לקיומה. מאחורי ההתנגדות לא עמד רק כאב משפחתי, אלא שורה של טענות כבדות משקל: פגמים צורניים בצוואה, שאלות בדבר כושרה של האם לחתום עליה, מעורבות עמוקה של הנהנה בהכנתה, ותמונה רפואית ותפקודית שהציבה סימני שאלה קשים סביב יכולת גמירת הדעת של המנוחה.
בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, מפי השופטת אורית בן דור ליבל, בחן במשך חודשים ארוכים את העדויות, המסמכים, חוות הדעת והקשרים המשפחתיים, ובסופו קבע בפסק דין מקיף כי הצוואה פסולה. בסיכומו של דבר הסבתא, שהיתה בת 97 בעת עריכתה לפי הרישום, לא הוכח שידעה מהו המסמך שעליו חתמה, לא נאמרה בפניה הצהרה כנדרש, העדים לא אישרו את שנדרש מהם, והנהנה - הנכד - היה בעל מעורבות עמוקה מדי בכל שלבי הכנת המסמך. הצוואה, כך נקבע, אינה יכולה לשקף את רצונה החופשי.
הפגמים בצוואה לא היו שוליים
הסיפור מתחיל בקביעה בסיסית שמנחה את דיני הירושה: כיבוד רצון המת. אלא שכפי שמזכירה השופטת בתחילת פסק הדין, הכלל הזה אינו מוחלט. לעתים אותות המציאות מצביעים על כך שהמסמך המוצג כמבטא את רצון המצווה אינו אלא צל של רצון, או תוצר של פגמים חמורים. "צוואה שיש בה פגם מבחינת הצורה אינה נהנית עוד מהחזקה שהיא משקפת את רצונו החופשי", ציינה השופטת. במקרה הזה הפגמים לא היו שוליים כלל - הם עמדו בלב ההכרעה.
- הבת התערבה בעריכת הצוואה - מה קבע ביהמ"ש?
- ביקש לפסול את צוואה שלטענתו נוגדת מסורת תימנית
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בפסק הדין נכתב כי הצוואה לא כללה את אישור העדים לכך שהמצווה הצהירה בפניהם שזו צוואתה - פגם שהפסיקה רואה בו פגם צורני מובהק, שמעביר את נטל ההוכחה לכתפי מבקש הקיום. "על התובע מוטל הנטל להוכיח את היסוד העובדתי", קבעה השופטת בהחלטתה, "שהמנוחה הצהירה בפני העדים שזו צוואתה קודם לחתימה עליה". אלא שהתובע לא הצליח לשכנע בכך. לא העדים, לא המסמכים, ולא התצהירים תמכו בטענה שהמנוחה כלל אמרה את המלים האלה.
