ארה"ב: בית המשפט הפדרלי חייב את שחקני הפורנו להשתמש באמצעי מניעה

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
BMW M135
צילום: יצרן

רכב היוקרה נרשם על שם אחר כדי שלא יעוקל - איך הצליחו בכל זאת לעקל את הרכב?

רשם ההוצאה לפועל בחיפה, ניר שפר, קבע בהחלטה תקדימית כי רכב יוקרה מסוג ב.מ.וו שנמצא בחזקתו של חייב מזונות יעוקל, אף שהוא רשום על שם של אדם אחר. הרשם קבע כי החייב עשה שימוש ברכב “כמנהג בעלים”, וכי הבעלים הרשום לא הצליח להוכיח שהרכב אינו של החייב. הבעלים חויב גם בהוצאות משפט, והרכב יימסר למימוש חוב המזונות

עוזי גרסטמן |

הפרשה הבאה החלה כשהזוכה בתיק מזונות, אשה שבעלה לשעבר צבר חוב של כ-83 אלף שקל, ביקשה לעקל רכב מסוג ב.מ.וו שנמצא ברשותו של החייב. אף שהרכב היה רשום על שם אדם אחר, היא טענה כי החייב הוא המשתמש היחיד ברכב, וכי למעשה הוא עושה בו שימוש "כמנהג בעלים". הרשם ניר שפר מלשכת ההוצאה לפועל בחיפה נדרש להכריע אם הרכב שייך באמת לבעלים הרשום, או שמדובר בניסיון להסתיר רכוש מפני הנושים.

בתחילת ההליך טען הבעלים הרשום, אדם המנהל עסק משפחתי בתחום הביטחוני, כי הרכב הועבר לחייב רק לצורך מכירה. לדבריו, הוא ביקש מהחייב - חבר קרוב שלו ושל לאביו - "למצוא לי קונה, ותו לא". הוא סיפר כי החייב עוסק בתיווך כלי רכב, כי הרכב חונה ליד ביתו של החייב רק כדי שיוכל להציגו לקונים פוטנציאליים, וכי אין לו כל שימוש אחר בו. אלא שבמהלך הדיון התברר כי הגרסה הזו רחוקה מלהיות משכנעת. הרשם ציין בהחלטתו כי החייב עצמו הודה שהוא מקבל תשלום עבור "חלטורות" שונות, ובין היתר בעבור מציאת קונים לכלי רכב. החייב הוסיף כי הוא גם זה שמבצע עבור הבעלים מבחני רישוי (טסטים) לכל כלי הרכב שברשותו, ובמקרה הזה אף ערך את הטסט לרכב הב.מ.וו. “אני האיש של הטסטים”, אמר בחקירתו, “אני לוקח 100 שקלים עלות טסט, משלם והם מחזירים לי במזומן”.

בהחלטתו ציין הרשם כי לפי סעיף 28 לחוק ההוצאה לפועל, מיטלטלין שעוקלו כשהם בחזקתו של החייב נחשבים רכושו, כל עוד לא הוכח אחרת. כלומר כשנכס נמצא בידי חייב, הנטל להוכיח שהוא לא שייך לו מוטל על מי שטוען לבעלות. “מקום בו הרכב עוקל נוכח הטענה כי החייב עושה בו שימוש כמנהג בעלים, אין ברישום כשלעצמו בכדי לקבוע כי מדובר ברכבו של צד ג'”, כתב הרשם בהחלטתו, “וככל וייקבע כי הרכב נמצא בחזקתו או בחצריו של החייב, יהיה על צד ג' ו/או החייב להוכיח מהות הזכות ברכב להנחת דעתו של רשם ההוצאה לפועל”.

סתירות בגרסאות של הבעלים הרשום

דו"ח חקירה כלכלית שהוגש לתיק אישש את טענות הזוכה: החוקר הפרטי גילה כי הרכב חונה בקביעות ליד ביתו של החייב וכי הוא זה שנוהג בו. גם בחקירות שנערכו לשני הצדדים, עלו סתירות בגרסאותיהם. הבעלים הרשום, שטען בתחילה כי לרכב אין טסט בתוקף, ונאלץ להודות בהמשך כי דווקא יש לו טסט תקף עד סוף נובמבר 2025. הרשם העיר על כך כי, “מצופה היה שאדם במעמדו, המעסיק 220 עובדים ומחזיק בצי רכבים, יבדוק היטב את העובדות טרם מתן תצהיר”.

עוד קבע הרשם כי טענותיו של הבעלים הרשום, שלפיהן הרכב נמסר רק לצורך מכירה, אינן מתיישבות עם התנהלותו. לדבריו, אדם כזה היה אמור לשמור תיעוד או אסמכתאות על העסקות שבוצעו ועל הכספים ששולמו, אך היא לא הוצגה ולו ראיה אחת לכך. “מעבר לכך שכאיש עסקים במעמדו ניתן היה לצפות כי צד ג' יהיה מסודר יותר ויידע לתמוך טענותיו באסמכתאות, טענת צד ג' לפיה לפעמים הוא משלם לחייב עבור הדלק מלמדת, לכל הפחות, כי צד ג' מודע לשימוש בו עושה החייב ברכב וסבור כי אינו נדרש לשאת בהוצאות”, נכתב בהחלטה.

קרוואן
צילום: Stefan Widua unsplash

רצתה בית על אדמת הוריה - הסכסוך המשפחתי הגיע לעליון

לאורך שנים ארוכות חיה הבת בקרוואן שממוקם בחלקה של הוריה, והחלום לבנות בית קבע נהפך למוקד מחלוקת קשה. ההורים הסכימו להעביר לה מחצית מהזכויות, התחרטו על כך בעקבות סכסוך משפחתי - והיא פנתה לבית המשפט. המחוזי קיבל את תביעתה וקבע כי לא זנחה את המתנה שקיבלה, והעליון סירב להתערב כשהבהיר: “לא נגרם עיוות דין”

עוזי גרסטמן |
נושאים בכתבה קרקע קרוואן

כשהבת הצעירה במשפחה החליטה להקים לעצמה חיים עצמאיים על הקרקע של הוריה, הכל נראה פשוט וברור. במשך שנים היא התגוררה בקרוואן שהוצב במגרש המשפחתי, אדמת מושב ותיקה שבה גידלו ההורים את ילדיהם ושאותה החזיקו כברי־רשות. הקרוואן, שהתחיל כפתרון זמני, היה בעיניה שלב ראשון בדרך לבניית בית קבע על האדמה של הוריה. לפני יותר משני עשורים, ההורים אף הסכימו להעביר לה מחצית מן הזכויות באמצעות עסקת מתנה, והחתימות הושלמו בתצהירים מסודרים ובליווי ייפויי כוח בלתי חוזרים. הנחת העבודה של הבת היתה שהמתנה הושלמה ושמעמדה על הקרקע מובטח. אלא ששנים לאחר מכן קרסו היחסים, והורה שהבטיח - חזר בו.

האירועים הממושכים שהתפרשו על פני עשרות שנים והתגלגלו בין בתי משפט שונים, מתוארים בפרטי פרטים בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, שקיבל את ערעורה של הבת וקבע כי ההורים לא ביטלו כדין את המתנה, וכי אין לראות בהתנהלותה של הבת משום ויתור או “זניחת מתנה”. ההורים, שלא השלימו עם התוצאה, פנו לערכאה העליונה, אך שם נאמר להם בצורה ברורה כי ההתערבות בפסק הדין אינה מוצדקת. בית המשפט העליון קבע: “לא נגרם עיוות דין”.

הסיפור החל לפני שנים רבות, כשמערכת היחסים בין ההורים לבת היתה טובה עד כדי כך שהם חתמו על תצהירי מתנה ברורים, שלפיהם יעבירו לה את הזכויות במקרקעין. לצד תצהירי המתנה נחתמו גם ייפויי כוח בלתי חוזרים, המוסמכים להעביר את הזכויות “באופן ובתנאים כפי שימצא הנאמן לנכון, בבת אחת או מדי פעם בפעם”, כפי שנכתב במסמכים עצמם. פסק הדין מציין כי מס הרכישה שולם במלואו על ידי הבת, וכי במועד חתימת התצהירים לא היה כל סימן לכך שההורים מתכוונים בעתיד לשנות את דעתם.

ההורים החלו לפעול לביטול ההסכמות

אלא שהזמן עשה את שלו, ועל רקע מתחים משפחתיים שהעמיקו והלכו, נוצר קרע בין הצדדים. ההורים, שחתמו בשעתם על תצהירי המתנה, החלו לפעול לביטול ההסכמות. הם פנו לבית המשפט בבקשות שונות בטענה שהבת התנהגה כלפיהם באופן המצדיק את ביטול המתנה, ואף הסמיכו בן אחר במשפחה לסייע להם בניהול המשק ולהסדיר חובות שונים. ואולם ההליכים האלה, כפי שקבע המחוזי, “לא התבררו לגופם” והסתיימו ללא הכרעה. הבת מצדה, התמידה בעמדתה כי מעולם לא ויתרה על הזכויות שהוענקו לה, וכי היא רואה את עצמה כיורשת טבעית של המשק שאותו עזרה לנהל במשך שנים. לטענתה, ההורים לא נקטו כל צעד משפטי אפקטיבי לביטול המתנה, ובמצב הזה - ההתחייבות עומדת בעינה.

בית המשפט לענייני משפחה, שדן בעניין תחילה, קבע כי הבת אמנם קיבלה התחייבות למתנה, אך נוכח התנהלותה, הוא ראה בכך “זניחת מתנה”. בית המשפט המחוזי הפך את התוצאה וקבע כי לא הוכחה כל זניחה מצד הבת, וכי קביעת הערכאה הראשונה היתה שגויה. מן הראוי, קבעו שופטי המחוזי, להקפיד במיוחד לפני שמסיקים כי אדם ויתר על זכות קניינית מהותית שקיבל. “על מנת ללמוד על ויתורו של אדם על מתנה הניתנת לו, במיוחד כאשר מדובר במתנה בעלת ערך רב, ראוי כי הנסיבות תלמדנה באופן ברור וחד משמעי… וכל ספק יעמוד לחובת הטוען לויתור", נכתב בפסק הדין שפורסם.