העירייה תשלם לישיבה 1,200 שקל ליום עד שתיתן לה קרקע
הקנס הוטל על עיריית קריית גת לאחר שהישיבה הגישה בקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט, לאחר שהעירייה לא קיימה את התחייבויותיה על פי הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין. על פי ההסכם, העירייה התחייבה לדאוג למקום חלופי ולבצע עבודות תשתית בשלב ראשון, ובשלב השני להקצות
את הקרקע באופן קבוע. הישיבה פונתה כחלק מהסכם לביצוע פרויקט פינוי בינוי בעיר
בית משפט השלום באשקלון הטיל על עיריית קריית גת קנס של 1,200 שקל ליום במידה שלא תעמיד קרקע חלופית לישיבת קריית התורה עד תחילת אפריל. ההחלטה ניתנה בעקבות בקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט שהגישה הישיבה, לאחר שהעירייה לא קיימה את התחייבויותיה על פי הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין.
מקור הסכסוך בפרויקט פינוי-בינוי שמקודם בשטח שבו פעלה הישיבה בעבר. יזמי הפרויקט, שזכו במכרז, הגישו תביעת פינוי נגד הישיבה. בעקבות התביעה נחתם הסכם פשרה בין הצדדים ביוני 2023, שקיבל תוקף של פסק דין. על פי ההסכם, התחייבה הישיבה לפנות את המקרקעין עד סוף 2023, כשהעירייה מצדה התחייבה לדאוג לה למקום חלופי ולבצע את עבודות התשתית הנדרשות כדי להכשיר את המקום.
העירייה התחייבה לדאוג למקום חלופי ולבצע עבודות תשתית
בהסכם הפשרה, התחייבה העירייה לפעול בשני שלבים: בשלב הראשון, להעמיד לישיבה מקום חלופי לפעילותה ולבצע עבודות תשתית של מים, ביוב וחשמל. בשלב השני, ובמידת האפשר, להקצות את הקרקע החלופית לישיבה באופן קבוע, ובכפוף לאישורים הנדרשים. הבקשה לביזיון בית משפט עסקה רק בשלב הראשון, שלא דרש אישורים מיוחדים ונועד לתת מענה מיידי לצורכי הישיבה.
השופטת עינת אבמן מתחה ביקורת חריפה על התנהלות העירייה, שלדבריה מעוררת "תמיהות וחוסר נוחות". היא ציינה כי העירייה יצרה מצג שווא כלפי הישיבה כשביקשה להאריך את מועד הפינוי בחודש, עד סוף ינואר 2024, בטענה ש"עבודות הפיתוח מתארכות מעט". השופטת קבעה כי "בדיעבד ברור כי עבודות הפיתוח מעולם לא החלו, באופן שעד היום לא הועמדה לרשות המבקשת קרקע חלופית".
- רוטשטיין תקים 493 דירות בקריית גת; צפי להכנסות של 852 מיליון שקל
- המדינה הציעה קרקע בקרית גת ב-86% הנחה, אבל אף יזם לא ניגש
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
הישיבה, מצדה, עמדה בהתחייבויותיה ופינתה את המקרקעין במועד המבוקש. יתרה מכך, בהסתמך על ההסכם, היא רכשה מבנים יבילים בעלות של מיליוני שקלים והכינה על חשבונה תוכנית פיתוח בעלות של כ-300 אלף שקל. ואולם בהיעדר קרקע חלופית, נאלצת הישיבה לאחסן את המבנים היבילים אצל צד ג' - תוך תשלום דמי אחסנה יומיים.
במהלך הדיונים בבית המשפט, התברר כי בספטמבר 2023 התקיימה תכתובת בין באי כוח הישיבה למהנדסת העיר, שממנה עלה כי העירייה מתכוונת לאפשר לישיבה לפעול במסגרת היתר מתכלה בקרקע המצויה בשטחים המערביים של קריית גת. השופטת ציינה כי "המבקשת הסתמכה על התכתובת זו, החלה בהכנת תכנית הפיתוח לשטח שצוין בהסכם הפשרה ואף רכשה מבנים יבילים בעלות ניכרת".
העירייה טענה בתגובתה כי היא "פועלת במלוא המחויבות והרצינות הנדרשת" למימוש פסק הדין. היא הסבירה כי הקרקע המיועדת מצויה באזור שבו "החליטה המדינה לתכנן תב"ע חדשה לטובת המגזר החרדי", ולכן היא מנועה מלבצע את עבודות הפיתוח. ואולם השופטת דחתה את הטענה הזו, וציינה כי התב"ע היתה ידועה עוד לפני חתימת הסכם הפשרה.
- כך נדחתה תביעה על דירה, כספים והוצאות קבורה
- יקבל 1.5 מיליון שקל גם בלי פגיעה מוכחת בהכנסה
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך
"לכל אורך הדרך היתה המשיבה מודעת היטב להתחייבותה על פי פסק הדין"
לאחר שהתברר כי ישנו קושי בהעמדת הקרקע המקורית, הציעה העירייה לישיבה קרקע חלופית ברחוב אהוד בן גרא בעיר. הישיבה הסכימה להצעה הזו, אך לפי החלטת השופטת, "הצעה זו לא קודמה על ידי המשיבה, בין היתר, מאחר שהמשיבה חזרה בה מההצעה, בשלב שבו נדרשה לאשר את תקציב הפיתוח למיקום זה".
השופטת אבמן קבעה בפסק הדין שפורסם כי, "התנהלות זו מלמדת על כך שלכל אורך הדרך היתה המשיבה מודעת היטב להתחייבותה על פי פסק הדין, להעמיד לרשות המבקשת קרקע חלופית לשם הפעלת הישיבה. התחייבות זו טרם מולאה, גם בחלוף פרק זמן ממושך של למעלה משנה וחצי מאז מועד החתימה על פסק הדין, וזאת מבלי שהונח בפני כל טעם ממשי למחדל זה".
בית המשפט דחה את טענת העירייה כי הישיבה לא הציגה קבלות המעידות על עלויות האחסנה של המבנים היבילים. השופטת הבהירה בהכרעתה כי, "אין המדובר בתביעה נזיקית, במסגרתה נדרשת המשיבה לפצות את המבקשת בגין נזקים שנגרמים לה כתוצאה מהתנהלות המשיבה, אלא בבקשה מכח פקודת ביזיון בית משפט", ולכן שאלת גובה הנזק אינה רלוונטית.
השופטת גם דחתה את טענות העירייה בנוגע להתנהלות הישיבה לפני החתימה על הסכם הפשרה, כגון העובדה שפעלה בתחומי העירייה במשך שנים ללא הקצאה כדין. היא קבעה כי, "משעה שנחתם הסכם הפשרה וקיבל תוקף של פסק דין, אין בידי להידרש לטענות מעין אלה". יתרה מכך, היא ציינה כי "העובדה שהמשיבה אפשרה למבקשת לפעול באופן כזה בתחומיה, רובצת לחובת המשיבה לא פחות מכך שהיא רובצת לחובת המבקשת".
הישיבה טענה כי מחדלי העירייה נובעים מחילופי השלטון בעקבות הבחירות המוניציפליות ומשיקולים כלכליים הנוגעים לעלויות הפיתוח הגבוהות. השופטת קבעה כי "בכל הכבוד הראוי, בשלב זה, לאחר שחלף פרק זמן ממושך ממועד מתן פסק הדין, לא ניתן לקבל", את הסברי העירייה להתנהלותה. עוד נכתב בפסק הדין כי, "העירייה התחייבה לספק מיקום חלופי לישיבה, והעיכוב המתמשך פוגע בזכויות התלמידים לחינוך וללימוד".
בסיכומו של דבר, קבעה השופטת כי אם העירייה לא תעמיד קרקע חלופית לישיבה עד 1 באפריל 2025, היא תחויב בקנס יומי של 1,200 שקל, "עד למועד שבו תעמיד לרשות המבקשת קרקע חלופית בהתאם לפסק הדין". בנוסף, חויבה העירייה בהוצאות משפט בסכום כולל של 7,000 שקל.
בבג"ץ 6634/94 עמותת "שוחרי גיל"ת" נגד שרת החינוך (1996), קבע בית המשפט העליון כי הזכות לחינוך היא זכות יסוד, והרשויות מחויבות לספק תנאים הולמים למימושה. נקבע שכשרשות מתחייבת לספק מבנה למוסד חינוכי, עליה לעמוד בהתחייבות זו.
במקרה אחר, עיריית בית שמש חויבה בנובמבר האחרון על ידי בית המשפט בעיר לשלם כ-115 אלף שקל למוקד יגל ביטחון, שעמו ניהלה קשרים ממושכים לצורך הצבה ותחזוקה של לחצני מצוקה בגני הילדים שנמצאים ברחבי העיר. השופט אלעד לנג דחה את הטענה של העירייה, שלפיה זיכרון הדברים שעליו מבוסס הקשר בין הצדדים נעדר תוקף משפטי, ותוך כדי זה הוא אף האשים אותה בחוסר תום לב בכל הנוגע לכך. בנובמבר 2016 פנתה העירייה למוקד יגל, שעוסקת בהתקנת מערכות מיגון ואבטחה, וביקשה לקבל הצעת מחיר להתקנה של לחצני מצוקה בגני ילדים בעיר. כעבור כחודש חתמו שני הצדדים על זיכרון דברים שלפיו עבור הקמת מערכת הלחצנים תקבל החברה סכום של כ-138 אלף שקל, ועבור שירותי אחזקה ישולם לה תשלום נפרד לפי תעריף מסוים. בהמשך אף נחתם הסכם למתן שירותי מוקד. שבמסגרתו התחייבה העירייה לשלם לחברה תשלום נוסף עבור טיפול שוטף בקריאות מצוקה המתקבלות דרך הלחצנים. החברה פעלה בדחיפות כדי לקיים את חלקה בהסכם, אלא שהעירייה שילמה רק עבור התקנת הלחצנים ונמנעה מלהעביר תשלומים לחברה עבור שירותי האחזקה והמוקד שהיא סיפקה. בעקבות כך, בינואר 2020, כשלוש שנים לאחר תחילת ההתקשרות בין הצדדים, החברה הפסיקה להעניק את השירותים לעירייה. בתביעה שהגישה לבית המשפט באמצעות עו"ד מיכאל בן עדי, החברה טענה כי מכוח ההסכמות השונות שנחתמו מול העירייה, היא זכאית לקבל סכום של כ-135 אלף שקל שעדיין לא הועברו לה.
אלמנה, צוואה ומצבה: כך נדחתה תביעה על דירה, כספים והוצאות קבורה
בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה קבע כי הסכם ממון וצוואה ברורים גוברים על טענות לשיתוף רכושי. אלמנה שנישאה בשנית ניסתה לקבל זכויות בדירה שירש בעלה השני ויתרות כספיות, ואף דרשה מילדיו מנישואיו הקודמים הוצאות קבורה, אך תביעתה נדחתה כמעט במלואה, תוך
ביקורת חריפה על התנהלותה והאופן שבו הונצח המנוח על מצבתו
בערוב ימיו של המנוח, שנים לאחר שנישא בשנית וערך הסכם ממון מסודר ואף צוואה מפורטת, נדמה היה כי קווי הירושה והרכוש ברורים. אלא שלאחר פטירתו התברר כי הדברים רחוקים מלהיות פשוטים. אלמנתו פנתה לבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה וביקשה להצהיר על זכויות נרחבות בנדל"ן ובכספים, בטענה לשיתוף רכושי מכוח הסכם הממון שנחתם בין בני הזוג. מנגד, עמדו שלושת ילדיו של המנוח מנישואיו הראשונים, שטענו כי רצון אביהם היה ברור וחד־משמעי, וכי הצוואה וההסכם אינם מותירים מקום לפרשנות שהאלמנה מבקשת לאמץ.
פסק הדין, שניתן באחרונה על ידי השופט אורן אליעז, מציג תמונה מורכבת של יחסי משפחה טעונים, פרשנות חוזית קפדנית, ועימות חריף סביב שאלות של ירושה, כבוד וזיכרון. בסופו של יום קבע בית המשפט כי מרבית טענות האלמנה דינן להידחות, וכי אין לה זכויות בדירה שאותה ירש בעלה מהוריו, אין לה חלק בכספים שהיו בחשבונו הפרטי, ואף אין מקום לחייב את ילדיו בהוצאות הקבורה, בין היתר נוכח האופן שבו בחרה להקים את מצבתו.
הזוג נישא ב-1997, כשלכל אחד מהם היו ילדים מנישואים קודמים. כשנתיים לאחר מכן הם חתמו על הסכם ממון שאושר כדין בבית המשפט. בהסכם הוסדרו במפורש נכסים שהיו לכל אחד מהם ערב הנישואים, וכן נקבעו כללים לגבי הרכוש שייצבר במהלך החיים המשותפים. ב-2004 ערך המנוח צוואה, שבה ציווה את מרבית רכושו - ובכלל זה נכסי מקרקעין - לשלושת ילדיו, תוך שהוא מותיר לאשתו השנייה סכום של 100 אלף שקל ומכונית אחת.
לאחר פטירתו ב-2020 ניתן צו לקיום הצוואה, ללא כל התנגדות מצד האלמנה. ואולם כמה חודשים לאחר מכן הוגשה התביעה, שבה ביקשה האלמנה להצהיר כי רבע מהזכויות בדירה מסוימת - שהם מחצית מזכויותיו של המנוח - שייכות לה. הדירה, שהתברר, נתקבלה בירושה על ידי המנוח מהוריו, ונרשמה על שמו בלבד. עוד דרשה האלמנה מחצית מיתרות חשבונות הבנק, רישום המכונית על שמה, תשלום של 100 אלף שקל בהתאם לצוואה, וכן החזר של כ-10,400 שקל בגין מחצית מהוצאות הקבורה והאבל.
- צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך
- הבת התערבה בעריכת הצוואה - מה קבע ביהמ"ש?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
האלמנה טענה כי הרישום אינו משקף את ההסכמות האמיתיות
בית המשפט בחן בראש ובראשונה את שאלת הזכויות בדירה. נקודת המוצא היתה רישום המקרקעין, המהווה ראיה חותכת לבעלות. אלא שהאלמנה טענה כי הרישום אינו משקף את ההסכמות האמיתיות, וכי לפי הסכם הממון כל רכוש שנצבר במהלך הנישואים, כולל ירושות, הוא רכוש משותף. השופט אליעז דחה את הטענה הזו מכל וכל. הוא קבע בפסק הדין שפורסם שההסכם כולל הוראות ברורות, שלפיהן שיתוף רכושי חל רק על נכסים שיירשמו על שם שני בני הזוג. סעיף 5 להסכם, כך נקבע, מבהיר כי שותפות נוצרת כשהרכוש "יירשם על שם הצדדים", בין אם בלשכת רישום המקרקעין ובין אם במקום רישום אחר.
יקבל פיצוי של 1.5 מיליון שקל גם בלי פגיעה מוכחת בהכנסה
בית משפט השלום בהרצליה פסק פיצוי חריג בהיקפו לצעיר שנפגע בתאונת דרכים, אף שחזר מיד לעבודה והצטיין בלימודי התואר השני שלו. השופטת קבעה כי למרות ההצלחה המקצועית והאקדמית, מצבור הנכויות והפגיעה הרפואית עלולים להשפיע בעתיד על כושר ההשתכרות שלו, ויש לפצות
כבר היום
בערב קיץ של אוגוסט 2022, תאונת דרכים אחת קטעה באחת מסלול חיים שנראה אז ברור למדי. צעיר בן 24, סטודנט למשפטים שעבד במקביל במשרד עורכי דין, מצא את עצמו מתמודד עם כאבים, סחרחורות, צפצופים באוזניים וקשיים נפשיים שילוו אותו גם שנים אחרי. כלפי חוץ, דבר כמעט לא השתנה. הוא חזר מיד לעבודה, המשיך בלימודים, סיים תואר ראשון, החל תואר שני ואף הצטיין בו. אבל מתחת לפני השטח, כך קבע בית המשפט, נוצרה פגיעה מורכבת, מצטברת, כזו שעלולה לכרסם בכושר עבודתו בעתיד, גם אם בהווה היא כמעט ואינה ניכרת.
בפסק דין מפורט שניתן בדצמבר 2025 בבית משפט השלום בהרצליה, פסקה השופטת הבכירה לימור רייך פיצוי כולל של כ-1.43 מיליון שקל לטובת התובע, בתביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים נגד כלל חברה לביטוח. הסכום הגבוה נפסק אף שהנתבעת לא חלקה על כך שהתובע לא הפסיד שכר בעבר, ואף המשיך להתקדם במסלולו המקצועי והאקדמי. לב המחלוקת, כפי שהגדירה השופטת, היה סביב שאלת הנזק, ובעיקר שאלת הפער בין הנכות הרפואית לבין הנכות התפקודית.
על פי פסק הדין, האחריות לתאונה לא היתה שנויה במחלוקת. המחלוקת נסובה כולה סביב היקף הפיצוי. לצורך כך מונו ארבעה מומחים רפואיים מטעם בית המשפט: בתחום האורתופדיה, הראומטולוגיה, הפסיכיאטריה ואף בתחום אף אוזן גרון. חוות הדעת לא נסתרו, והמומחים אף לא נחקרו עליהן. בסופו של דבר נקבע כי לתובע נותרה נכות רפואית צמיתה משוקללת בשיעור של 33.45%.
הנכות הזו לא היתה נקודתית או ממוקדת בפגיעה אחת בלבד. בתחום האורתופדי נקבעה לתובע נכות קלה בגין הגבלות בתנועות עמוד השדרה הצווארי והמותני. בתחום הראומטולוגי אובחנה תסמונת פיברומיאלגיה, עם נכות לצמיתות בשיעור של 5%, תוך ציון כי קיים סיכוי לשיפור מסוים בעתיד אך לא להחלמה מלאה. בתחום הפסיכיאטרי נקבע כי התובע פיתח הפרעת הסתגלות עם תסמינים חרדתיים, דיכאוניים ואלמנטים פוסט־טראומטיים, אם כי הנכות הזו הופחתה בשל חפיפה עם מצבו הקודם והפיברומיאלגיה. בתחום אף־אוזן־גרון נקבעה נכות משמעותית יחסית בגלל טנטון קבוע וסחרחורות.
- נפגע בתאונה וקיבל מימון לחדר פרטי במוסד סיעודי - לכל חייו
- הבדיקה הסתיימה בקטיעת אצבע - האם זו תאונת דרכים?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
הנתבעת ביקשה להמעיט במשמעות הכלכלית
אלא שהנתבעת ביקשה להמעיט במשמעות הכלכלית של כל אלה. לטענתה, גם אם קיימת נכות רפואית לא מבוטלת, בפועל אין לה כמעט השפעה תפקודית. התובע, כך נטען, עובד במשרה מלאה, השלים התמחות, לומד לתואר שני ואף עושה זאת בהצטיינות. מכאן, לטענת חברת הביטוח, הנכות התפקודית נמוכה בהרבה, ולכל היותר עומדת על 10%. השופטת רייך דחתה את הטענה הזו, אך גם לא אימצה באופן מלא את עמדת התובע. בפסק הדין הודגש כי אין עדות לכך שהנכות הרפואית זהה לנכות התפקודית. “הנכות התפקודית נקבעת בידי בית המשפט על יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו”, נכתב בפסק הדין שפורסם, תוך הפניה לפסיקה הקיימת. עם זאת, נקבע כי אין להתעלם מהשפעתן המצטברת של הנכויות, גם אם בשלב זה אין להן ביטוי ישיר בשכר או בהיקף העבודה.
