העירייה תשלם לישיבה 1,200 שקל ליום עד שתיתן לה קרקע
הקנס הוטל על עיריית קריית גת לאחר שהישיבה הגישה בקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט, לאחר שהעירייה לא קיימה את התחייבויותיה על פי הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין. על פי ההסכם, העירייה התחייבה לדאוג למקום חלופי ולבצע עבודות תשתית בשלב ראשון, ובשלב השני להקצות
את הקרקע באופן קבוע. הישיבה פונתה כחלק מהסכם לביצוע פרויקט פינוי בינוי בעיר
בית משפט השלום באשקלון הטיל על עיריית קריית גת קנס של 1,200 שקל ליום במידה שלא תעמיד קרקע חלופית לישיבת קריית התורה עד תחילת אפריל. ההחלטה ניתנה בעקבות בקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט שהגישה הישיבה, לאחר שהעירייה לא קיימה את התחייבויותיה על פי הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין.
מקור הסכסוך בפרויקט פינוי-בינוי שמקודם בשטח שבו פעלה הישיבה בעבר. יזמי הפרויקט, שזכו במכרז, הגישו תביעת פינוי נגד הישיבה. בעקבות התביעה נחתם הסכם פשרה בין הצדדים ביוני 2023, שקיבל תוקף של פסק דין. על פי ההסכם, התחייבה הישיבה לפנות את המקרקעין עד סוף 2023, כשהעירייה מצדה התחייבה לדאוג לה למקום חלופי ולבצע את עבודות התשתית הנדרשות כדי להכשיר את המקום.
העירייה התחייבה לדאוג למקום חלופי ולבצע עבודות תשתית
בהסכם הפשרה, התחייבה העירייה לפעול בשני שלבים: בשלב הראשון, להעמיד לישיבה מקום חלופי לפעילותה ולבצע עבודות תשתית של מים, ביוב וחשמל. בשלב השני, ובמידת האפשר, להקצות את הקרקע החלופית לישיבה באופן קבוע, ובכפוף לאישורים הנדרשים. הבקשה לביזיון בית משפט עסקה רק בשלב הראשון, שלא דרש אישורים מיוחדים ונועד לתת מענה מיידי לצורכי הישיבה.
השופטת עינת אבמן מתחה ביקורת חריפה על התנהלות העירייה, שלדבריה מעוררת "תמיהות וחוסר נוחות". היא ציינה כי העירייה יצרה מצג שווא כלפי הישיבה כשביקשה להאריך את מועד הפינוי בחודש, עד סוף ינואר 2024, בטענה ש"עבודות הפיתוח מתארכות מעט". השופטת קבעה כי "בדיעבד ברור כי עבודות הפיתוח מעולם לא החלו, באופן שעד היום לא הועמדה לרשות המבקשת קרקע חלופית".
- רוטשטיין תקים 493 דירות בקריית גת; צפי להכנסות של 852 מיליון שקל
- המדינה הציעה קרקע בקרית גת ב-86% הנחה, אבל אף יזם לא ניגש
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
הישיבה, מצדה, עמדה בהתחייבויותיה ופינתה את המקרקעין במועד המבוקש. יתרה מכך, בהסתמך על ההסכם, היא רכשה מבנים יבילים בעלות של מיליוני שקלים והכינה על חשבונה תוכנית פיתוח בעלות של כ-300 אלף שקל. ואולם בהיעדר קרקע חלופית, נאלצת הישיבה לאחסן את המבנים היבילים אצל צד ג' - תוך תשלום דמי אחסנה יומיים.
במהלך הדיונים בבית המשפט, התברר כי בספטמבר 2023 התקיימה תכתובת בין באי כוח הישיבה למהנדסת העיר, שממנה עלה כי העירייה מתכוונת לאפשר לישיבה לפעול במסגרת היתר מתכלה בקרקע המצויה בשטחים המערביים של קריית גת. השופטת ציינה כי "המבקשת הסתמכה על התכתובת זו, החלה בהכנת תכנית הפיתוח לשטח שצוין בהסכם הפשרה ואף רכשה מבנים יבילים בעלות ניכרת".
העירייה טענה בתגובתה כי היא "פועלת במלוא המחויבות והרצינות הנדרשת" למימוש פסק הדין. היא הסבירה כי הקרקע המיועדת מצויה באזור שבו "החליטה המדינה לתכנן תב"ע חדשה לטובת המגזר החרדי", ולכן היא מנועה מלבצע את עבודות הפיתוח. ואולם השופטת דחתה את הטענה הזו, וציינה כי התב"ע היתה ידועה עוד לפני חתימת הסכם הפשרה.
- מי ישלם? החתימה שעלתה לאח הקטן ביוקר
- הבן טיפל ונשאר קרוב וקיבל את כל הירושה - האחים תבעו; מה קרה בסוף?
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- צוואה ביקשה לנשל אם לשמונה - בית המשפט התנגד
"לכל אורך הדרך היתה המשיבה מודעת היטב להתחייבותה על פי פסק הדין"
לאחר שהתברר כי ישנו קושי בהעמדת הקרקע המקורית, הציעה העירייה לישיבה קרקע חלופית ברחוב אהוד בן גרא בעיר. הישיבה הסכימה להצעה הזו, אך לפי החלטת השופטת, "הצעה זו לא קודמה על ידי המשיבה, בין היתר, מאחר שהמשיבה חזרה בה מההצעה, בשלב שבו נדרשה לאשר את תקציב הפיתוח למיקום זה".
השופטת אבמן קבעה בפסק הדין שפורסם כי, "התנהלות זו מלמדת על כך שלכל אורך הדרך היתה המשיבה מודעת היטב להתחייבותה על פי פסק הדין, להעמיד לרשות המבקשת קרקע חלופית לשם הפעלת הישיבה. התחייבות זו טרם מולאה, גם בחלוף פרק זמן ממושך של למעלה משנה וחצי מאז מועד החתימה על פסק הדין, וזאת מבלי שהונח בפני כל טעם ממשי למחדל זה".
בית המשפט דחה את טענת העירייה כי הישיבה לא הציגה קבלות המעידות על עלויות האחסנה של המבנים היבילים. השופטת הבהירה בהכרעתה כי, "אין המדובר בתביעה נזיקית, במסגרתה נדרשת המשיבה לפצות את המבקשת בגין נזקים שנגרמים לה כתוצאה מהתנהלות המשיבה, אלא בבקשה מכח פקודת ביזיון בית משפט", ולכן שאלת גובה הנזק אינה רלוונטית.
השופטת גם דחתה את טענות העירייה בנוגע להתנהלות הישיבה לפני החתימה על הסכם הפשרה, כגון העובדה שפעלה בתחומי העירייה במשך שנים ללא הקצאה כדין. היא קבעה כי, "משעה שנחתם הסכם הפשרה וקיבל תוקף של פסק דין, אין בידי להידרש לטענות מעין אלה". יתרה מכך, היא ציינה כי "העובדה שהמשיבה אפשרה למבקשת לפעול באופן כזה בתחומיה, רובצת לחובת המשיבה לא פחות מכך שהיא רובצת לחובת המבקשת".
הישיבה טענה כי מחדלי העירייה נובעים מחילופי השלטון בעקבות הבחירות המוניציפליות ומשיקולים כלכליים הנוגעים לעלויות הפיתוח הגבוהות. השופטת קבעה כי "בכל הכבוד הראוי, בשלב זה, לאחר שחלף פרק זמן ממושך ממועד מתן פסק הדין, לא ניתן לקבל", את הסברי העירייה להתנהלותה. עוד נכתב בפסק הדין כי, "העירייה התחייבה לספק מיקום חלופי לישיבה, והעיכוב המתמשך פוגע בזכויות התלמידים לחינוך וללימוד".
בסיכומו של דבר, קבעה השופטת כי אם העירייה לא תעמיד קרקע חלופית לישיבה עד 1 באפריל 2025, היא תחויב בקנס יומי של 1,200 שקל, "עד למועד שבו תעמיד לרשות המבקשת קרקע חלופית בהתאם לפסק הדין". בנוסף, חויבה העירייה בהוצאות משפט בסכום כולל של 7,000 שקל.
בבג"ץ 6634/94 עמותת "שוחרי גיל"ת" נגד שרת החינוך (1996), קבע בית המשפט העליון כי הזכות לחינוך היא זכות יסוד, והרשויות מחויבות לספק תנאים הולמים למימושה. נקבע שכשרשות מתחייבת לספק מבנה למוסד חינוכי, עליה לעמוד בהתחייבות זו.
במקרה אחר, עיריית בית שמש חויבה בנובמבר האחרון על ידי בית המשפט בעיר לשלם כ-115 אלף שקל למוקד יגל ביטחון, שעמו ניהלה קשרים ממושכים לצורך הצבה ותחזוקה של לחצני מצוקה בגני הילדים שנמצאים ברחבי העיר. השופט אלעד לנג דחה את הטענה של העירייה, שלפיה זיכרון הדברים שעליו מבוסס הקשר בין הצדדים נעדר תוקף משפטי, ותוך כדי זה הוא אף האשים אותה בחוסר תום לב בכל הנוגע לכך. בנובמבר 2016 פנתה העירייה למוקד יגל, שעוסקת בהתקנת מערכות מיגון ואבטחה, וביקשה לקבל הצעת מחיר להתקנה של לחצני מצוקה בגני ילדים בעיר. כעבור כחודש חתמו שני הצדדים על זיכרון דברים שלפיו עבור הקמת מערכת הלחצנים תקבל החברה סכום של כ-138 אלף שקל, ועבור שירותי אחזקה ישולם לה תשלום נפרד לפי תעריף מסוים. בהמשך אף נחתם הסכם למתן שירותי מוקד. שבמסגרתו התחייבה העירייה לשלם לחברה תשלום נוסף עבור טיפול שוטף בקריאות מצוקה המתקבלות דרך הלחצנים. החברה פעלה בדחיפות כדי לקיים את חלקה בהסכם, אלא שהעירייה שילמה רק עבור התקנת הלחצנים ונמנעה מלהעביר תשלומים לחברה עבור שירותי האחזקה והמוקד שהיא סיפקה. בעקבות כך, בינואר 2020, כשלוש שנים לאחר תחילת ההתקשרות בין הצדדים, החברה הפסיקה להעניק את השירותים לעירייה. בתביעה שהגישה לבית המשפט באמצעות עו"ד מיכאל בן עדי, החברה טענה כי מכוח ההסכמות השונות שנחתמו מול העירייה, היא זכאית לקבל סכום של כ-135 אלף שקל שעדיין לא הועברו לה.
הבן טיפל ונשאר קרוב וקיבל את כל הירושה - האחים תבעו; מה קרה בסוף?
האב הוריש את המשק ונכסים נוספים לבן שטען כי היה הקרוב והמסור מבין כל ששת ילדיו, מה קבע השופט?
במושב שקט במרכז הארץ, בין חלקות חקלאיות ושבילים מוכרים היטב למי שחי בהם עשרות שנים, נחתמה לפני יותר מעשור צוואה שנראתה אז טבעית למדי. אב בן 86, אלמן, חתם בפני נוטריון על צוואה קצרה וברורה: כל רכושו - משק חקלאי וכספים - יועבר לאחר מותו לבן אחד בלבד, מתוך שישה. אותו בן התגורר בסמוך אליו, טיפל בו בשנותיו האחרונות, שמר שבת כמוהו, והיה בעיניו האדם היחיד שניתן לסמוך עליו שימשיך לשמור על המשק ולא ימכור אותו. אלא שכעבור שנים, לאחר פטירת האב, נהפכה אותה צוואה למוקד של מאבק משפטי ממושך, שבסופו קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב, ברוב דעות, כי הצוואה בטלה, משום שהאב לא היה כשיר להבין את טיבה במועד החתימה.
פסק הדין, שניתן באחרונה על ידי הרכב השופטים גרשון גונטובניק, עינת רביד ונפתלי שילה, עוסק בשאלה אחת מרכזית אך טעונה במיוחד: האם רצונו של אדם, כפי שהוא נתפש בעיני בני משפחתו וביטויו לאורך השנים, יכול לגבור על דרישת החוק לכשירות מלאה וברורה במועד החתימה על צוואה. במקרה הזה, התשובה שניתנה היתה שלילית.
האב, תושב מושב ותיק, נפטר ב-2019. עוד ב-2014, חמש שנים לפני מותו, הוא חתם על צוואה נוטריונית שבה נישל את כל ילדיו האחרים והוריש את מלוא עיזבונו לבן אחד בלבד. העיזבון כלל משק חקלאי במושב וכספים. לאחר מותו, ביקש אותו בן לקיים את הצוואה, ואילו אחיו ואחיותיו הגישו התנגדות. הם טענו כי כבר במועד עריכת הצוואה האב סבל מירידה קוגניטיבית משמעותית, עד כדי חוסר כשירות להבין את משמעות הציווי. עוד נטען להשפעה בלתי הוגנת ולמעורבות של הבן בעריכת הצוואה, אך הטענות האלה נדחו לבסוף ולא היוו את הבסיס להכרעה.
בית המשפט לענייני משפחה, שדן בתיק בתחילה, דחה את ההתנגדות וקבע כי הצוואה תקפה. השופטת סיגלית אופק קיבלה את עמדת הבן, תוך שהיא סוטה מחוות דעת של מומחה רפואי שמונה על ידי בית המשפט עצמו. אלא שהאחים לא השלימו עם ההכרעה, והגישו ערעור לבית המשפט המחוזי, שכאמור התקבל בסופו של דבר ברוב דעות. במרכז הדיון עמדה שאלת הכשירות. סעיף 26 לחוק הירושה קובע כי צוואה שנעשתה בזמן שהמצווה "לא ידע להבחין בטיבה של צוואה", בטלה. הפסיקה פירשה זאת כדרישה לכך שהמצווה יהיה מודע לכך שהוא עורך צוואה, יבין את היקף רכושו, יכיר את יורשיו, ויהיה מודע להשלכות של החלטותיו על מי שהוא מדיר ומי שהוא מיטיב עמו.
- הבת הממשיכה ניצחה - אבל האחות תישאר בבית
- צוואה ביקשה לנשל אם לשמונה - בית המשפט התנגד
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
הבדיקה הגריאטרית העלתה תמונה קשה
במקרה הנדון, מינה בית המשפט לענייני משפחה מומחה מטעמו, פרופ' שמואל פניג, פסיכיאטר, כדי שיחווה דעתו בדיעבד על מצבו הקוגניטיבי של האב במועד עריכת הצוואה. המומחה בחן מסמכים רפואיים שנערכו חודשים ספורים לאחר החתימה, ובהם בדיקה גריאטרית והערכת תלות של המוסד לביטוח לאומי. מסקנתו היתה זהירה אך ברורה: "יש סבירות רבה יותר שהמנוח היה בלתי כשיר לעריכת הצוואה". בהמשך הבהיר כי מדובר בסבירות של 55%-65% - מדרג נמוך יחסית, אך כזה שעולה על מאזן ההסתברויות הנדרש בהליך אזרחי. הבדיקה הגריאטרית, שנערכה בפברואר 2015, תיארה תמונה קשה: ירידה ניכרת בזיכרון, פגיעה בשיפוט, חוסר תובנה למצב, בעיות התמצאות ואף אבחנה של אלצהיימר. בהערכת התלות שנערכה חודש לאחר מכן צוין כי האב "לא מתמצא בבית", "לא תמיד מזהה את בנו", "יוזם יציאה מהבית" ואף הלך לאיבוד במושב. הבודקת ציינה כי הוא "סובל מאלצהיימר עם שטיון, חוסר שיפוט ותובנה" ונזקק להשגחה מתמדת.
פנטהאוז לבעלים, מחיר מופרז לדייר: יזמית פינוי־בינוי הפסידה
בית המשפט קבע כי יזמית פינוי־בינוי פעלה בחוסר תום לב כשהציגה לדייר מחיר מופרז לדירת פנטהאוז, ובהמשך מכרה אותה לבעל השליטה בחברה תמורת מחיר נמוך בהרבה. העסקה בוטלה, והדייר יקבל הזדמנות נוספת לרכוש את הדירה - הפעם לפי שווי השוק שלה
לפעמים סכסוך נדל"ני גדול מתחיל דווקא בפרט קטן שנראה שולי. פגישה אחת, שיחה בעל־פה, מחיר שנאמר - או אולי נזרק לחלל האוויר - והחלטה של דייר אם להמשיך או לוותר. כך בדיוק נולד ההליך שנדון בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ושבסיומו נרשם הפסד משמעותי ליזמית פינוי־בינוי, לאחר שנקבע כי היא סיכלה ביודעין את זכותו של דייר לרכוש דירת פנטהאוז בפרויקט, והעדיפה למכור אותה לבעל השליטה שלה עצמה. פסק הדין, שניתן בדצמבר 2025 על ידי השופט ארז יקואל, עוסק בפרויקט פינוי־בינוי ברמת גן, אך חורג בהרבה מגבולות המגרש הספציפי. הוא נוגע בלב היחסים שבין יזמים לדיירים בפרויקטים מורכבים, בשאלת תום הלב החוזי, ובקו הדק שבין זכות שדרוג לגיטימית לבין מהלך שנועד להוריד דייר מהעניין.
במוקד הפרשה עומד אילן יעקב לקפיש, אחד מבעלי הזכויות במקרקעין שעליהם יזמה צ.פ. חברה לבנין פרויקט פינוי־בינוי. במסגרת ההסכם שנחתם כבר ב-2013, נקבע כי לקפיש יהיה זכאי לדירת תמורה בבניין החדש, ולצדה ניתנה לו, ביחד עם בעלת זכויות נוספת, אפשרות לשדרג את דירתו לדירת הפנטהאוז היחידה בפרויקט, “בהתאם למחירי השיווק של היזם ובקיזוז שווי דירת התמורה”. אלא שמאז החתימה על ההסכם זרמו לא מעט מים בירקון. תוכניות השתנו, היקף הפרויקט צומצם, דירת הגן שיועדה ללקפיש בוטלה, והוא הועבר לדירה אחרת בבניין. בשלהי 2019 או ראשית 2020, הגיע הרגע שבו נדרש להחליט אם לממש את זכות השדרוג לפנטהאוז - הדירה שעליה חלם מלכתחילה.
לטענת לקפיש, בפגישה עם נציג החברה הוצג לו מחיר בלתי נתפש, של כ-60 אלף שקל למ"ר - סכום שהעמיד את מחיר הפנטהאוז על כ-10 מיליון שקל. “מדובר במחיר דמיוני שאין לו כל קשר למחירי השוק”, הוא טען, והוסיף כי גם כשמחה על כך, נאמר לו שייתכן שאפשר יהיה להוריד את המחיר ל-9 מיליון שקל, אך לא מעבר לכך.
בית המשפט קיבל את הגרסה הזו במלואה. השופט יקואל קבע כי שוכנע שזו אכן היתה התמונה שהוצגה ללקפיש בזמן אמת, בין היתר על סמך עדויות של אנשי מקצוע שאליהם פנה הדייר מיד לאחר הפגישה. אחד מהם, שמאי מקרקעין, תיאר כיצד נשאל בטלפון אם מחיר של 60 אלף שקל למ"ר הוא ריאלי והשיב מיד בשלילה. “60 זה בטוח”, העיד. “60 אלף שקל למטר, כי זה היה מאוד חריג, אז אני זוכר את זה”.
- 21.3 מיליון שקל לפנטהאוז מול פארק הירקון
- פנטהאוז בת"א ב-110 מיליון שקל - ויהיו קונים
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
