העירייה תשלם לישיבה 1,200 שקל ליום עד שתיתן לה קרקע
הקנס הוטל על עיריית קריית גת לאחר שהישיבה הגישה בקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט, לאחר שהעירייה לא קיימה את התחייבויותיה על פי הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין. על פי ההסכם, העירייה התחייבה לדאוג למקום חלופי ולבצע עבודות תשתית בשלב ראשון, ובשלב השני להקצות
את הקרקע באופן קבוע. הישיבה פונתה כחלק מהסכם לביצוע פרויקט פינוי בינוי בעיר
בית משפט השלום באשקלון הטיל על עיריית קריית גת קנס של 1,200 שקל ליום במידה שלא תעמיד קרקע חלופית לישיבת קריית התורה עד תחילת אפריל. ההחלטה ניתנה בעקבות בקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט שהגישה הישיבה, לאחר שהעירייה לא קיימה את התחייבויותיה על פי הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין.
מקור הסכסוך בפרויקט פינוי-בינוי שמקודם בשטח שבו פעלה הישיבה בעבר. יזמי הפרויקט, שזכו במכרז, הגישו תביעת פינוי נגד הישיבה. בעקבות התביעה נחתם הסכם פשרה בין הצדדים ביוני 2023, שקיבל תוקף של פסק דין. על פי ההסכם, התחייבה הישיבה לפנות את המקרקעין עד סוף 2023, כשהעירייה מצדה התחייבה לדאוג לה למקום חלופי ולבצע את עבודות התשתית הנדרשות כדי להכשיר את המקום.
העירייה התחייבה לדאוג למקום חלופי ולבצע עבודות תשתית
בהסכם הפשרה, התחייבה העירייה לפעול בשני שלבים: בשלב הראשון, להעמיד לישיבה מקום חלופי לפעילותה ולבצע עבודות תשתית של מים, ביוב וחשמל. בשלב השני, ובמידת האפשר, להקצות את הקרקע החלופית לישיבה באופן קבוע, ובכפוף לאישורים הנדרשים. הבקשה לביזיון בית משפט עסקה רק בשלב הראשון, שלא דרש אישורים מיוחדים ונועד לתת מענה מיידי לצורכי הישיבה.
השופטת עינת אבמן מתחה ביקורת חריפה על התנהלות העירייה, שלדבריה מעוררת "תמיהות וחוסר נוחות". היא ציינה כי העירייה יצרה מצג שווא כלפי הישיבה כשביקשה להאריך את מועד הפינוי בחודש, עד סוף ינואר 2024, בטענה ש"עבודות הפיתוח מתארכות מעט". השופטת קבעה כי "בדיעבד ברור כי עבודות הפיתוח מעולם לא החלו, באופן שעד היום לא הועמדה לרשות המבקשת קרקע חלופית".
- רוטשטיין תקים 493 דירות בקריית גת; צפי להכנסות של 852 מיליון שקל
- המדינה הציעה קרקע בקרית גת ב-86% הנחה, אבל אף יזם לא ניגש
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
הישיבה, מצדה, עמדה בהתחייבויותיה ופינתה את המקרקעין במועד המבוקש. יתרה מכך, בהסתמך על ההסכם, היא רכשה מבנים יבילים בעלות של מיליוני שקלים והכינה על חשבונה תוכנית פיתוח בעלות של כ-300 אלף שקל. ואולם בהיעדר קרקע חלופית, נאלצת הישיבה לאחסן את המבנים היבילים אצל צד ג' - תוך תשלום דמי אחסנה יומיים.
במהלך הדיונים בבית המשפט, התברר כי בספטמבר 2023 התקיימה תכתובת בין באי כוח הישיבה למהנדסת העיר, שממנה עלה כי העירייה מתכוונת לאפשר לישיבה לפעול במסגרת היתר מתכלה בקרקע המצויה בשטחים המערביים של קריית גת. השופטת ציינה כי "המבקשת הסתמכה על התכתובת זו, החלה בהכנת תכנית הפיתוח לשטח שצוין בהסכם הפשרה ואף רכשה מבנים יבילים בעלות ניכרת".
העירייה טענה בתגובתה כי היא "פועלת במלוא המחויבות והרצינות הנדרשת" למימוש פסק הדין. היא הסבירה כי הקרקע המיועדת מצויה באזור שבו "החליטה המדינה לתכנן תב"ע חדשה לטובת המגזר החרדי", ולכן היא מנועה מלבצע את עבודות הפיתוח. ואולם השופטת דחתה את הטענה הזו, וציינה כי התב"ע היתה ידועה עוד לפני חתימת הסכם הפשרה.
- מתנה או הלוואה? הכרעה במאבק בין החמות לכלה
- סייעה להתאבדות - זה העונש שהטיל עליה בית המשפט
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
"לכל אורך הדרך היתה המשיבה מודעת היטב להתחייבותה על פי פסק הדין"
לאחר שהתברר כי ישנו קושי בהעמדת הקרקע המקורית, הציעה העירייה לישיבה קרקע חלופית ברחוב אהוד בן גרא בעיר. הישיבה הסכימה להצעה הזו, אך לפי החלטת השופטת, "הצעה זו לא קודמה על ידי המשיבה, בין היתר, מאחר שהמשיבה חזרה בה מההצעה, בשלב שבו נדרשה לאשר את תקציב הפיתוח למיקום זה".
השופטת אבמן קבעה בפסק הדין שפורסם כי, "התנהלות זו מלמדת על כך שלכל אורך הדרך היתה המשיבה מודעת היטב להתחייבותה על פי פסק הדין, להעמיד לרשות המבקשת קרקע חלופית לשם הפעלת הישיבה. התחייבות זו טרם מולאה, גם בחלוף פרק זמן ממושך של למעלה משנה וחצי מאז מועד החתימה על פסק הדין, וזאת מבלי שהונח בפני כל טעם ממשי למחדל זה".
בית המשפט דחה את טענת העירייה כי הישיבה לא הציגה קבלות המעידות על עלויות האחסנה של המבנים היבילים. השופטת הבהירה בהכרעתה כי, "אין המדובר בתביעה נזיקית, במסגרתה נדרשת המשיבה לפצות את המבקשת בגין נזקים שנגרמים לה כתוצאה מהתנהלות המשיבה, אלא בבקשה מכח פקודת ביזיון בית משפט", ולכן שאלת גובה הנזק אינה רלוונטית.
השופטת גם דחתה את טענות העירייה בנוגע להתנהלות הישיבה לפני החתימה על הסכם הפשרה, כגון העובדה שפעלה בתחומי העירייה במשך שנים ללא הקצאה כדין. היא קבעה כי, "משעה שנחתם הסכם הפשרה וקיבל תוקף של פסק דין, אין בידי להידרש לטענות מעין אלה". יתרה מכך, היא ציינה כי "העובדה שהמשיבה אפשרה למבקשת לפעול באופן כזה בתחומיה, רובצת לחובת המשיבה לא פחות מכך שהיא רובצת לחובת המבקשת".
הישיבה טענה כי מחדלי העירייה נובעים מחילופי השלטון בעקבות הבחירות המוניציפליות ומשיקולים כלכליים הנוגעים לעלויות הפיתוח הגבוהות. השופטת קבעה כי "בכל הכבוד הראוי, בשלב זה, לאחר שחלף פרק זמן ממושך ממועד מתן פסק הדין, לא ניתן לקבל", את הסברי העירייה להתנהלותה. עוד נכתב בפסק הדין כי, "העירייה התחייבה לספק מיקום חלופי לישיבה, והעיכוב המתמשך פוגע בזכויות התלמידים לחינוך וללימוד".
בסיכומו של דבר, קבעה השופטת כי אם העירייה לא תעמיד קרקע חלופית לישיבה עד 1 באפריל 2025, היא תחויב בקנס יומי של 1,200 שקל, "עד למועד שבו תעמיד לרשות המבקשת קרקע חלופית בהתאם לפסק הדין". בנוסף, חויבה העירייה בהוצאות משפט בסכום כולל של 7,000 שקל.
בבג"ץ 6634/94 עמותת "שוחרי גיל"ת" נגד שרת החינוך (1996), קבע בית המשפט העליון כי הזכות לחינוך היא זכות יסוד, והרשויות מחויבות לספק תנאים הולמים למימושה. נקבע שכשרשות מתחייבת לספק מבנה למוסד חינוכי, עליה לעמוד בהתחייבות זו.
במקרה אחר, עיריית בית שמש חויבה בנובמבר האחרון על ידי בית המשפט בעיר לשלם כ-115 אלף שקל למוקד יגל ביטחון, שעמו ניהלה קשרים ממושכים לצורך הצבה ותחזוקה של לחצני מצוקה בגני הילדים שנמצאים ברחבי העיר. השופט אלעד לנג דחה את הטענה של העירייה, שלפיה זיכרון הדברים שעליו מבוסס הקשר בין הצדדים נעדר תוקף משפטי, ותוך כדי זה הוא אף האשים אותה בחוסר תום לב בכל הנוגע לכך. בנובמבר 2016 פנתה העירייה למוקד יגל, שעוסקת בהתקנת מערכות מיגון ואבטחה, וביקשה לקבל הצעת מחיר להתקנה של לחצני מצוקה בגני ילדים בעיר. כעבור כחודש חתמו שני הצדדים על זיכרון דברים שלפיו עבור הקמת מערכת הלחצנים תקבל החברה סכום של כ-138 אלף שקל, ועבור שירותי אחזקה ישולם לה תשלום נפרד לפי תעריף מסוים. בהמשך אף נחתם הסכם למתן שירותי מוקד. שבמסגרתו התחייבה העירייה לשלם לחברה תשלום נוסף עבור טיפול שוטף בקריאות מצוקה המתקבלות דרך הלחצנים. החברה פעלה בדחיפות כדי לקיים את חלקה בהסכם, אלא שהעירייה שילמה רק עבור התקנת הלחצנים ונמנעה מלהעביר תשלומים לחברה עבור שירותי האחזקה והמוקד שהיא סיפקה. בעקבות כך, בינואר 2020, כשלוש שנים לאחר תחילת ההתקשרות בין הצדדים, החברה הפסיקה להעניק את השירותים לעירייה. בתביעה שהגישה לבית המשפט באמצעות עו"ד מיכאל בן עדי, החברה טענה כי מכוח ההסכמות השונות שנחתמו מול העירייה, היא זכאית לקבל סכום של כ-135 אלף שקל שעדיין לא הועברו לה.
מתנה או הלוואה? הכרעה במאבק בין החמות לכלה
אמו של הגרוש טענה כי העבירה לבני הזוג 680 אלף שקל כהלוואה לרכישת הדירה, כלתה לשעבר התעקשה שמדובר במתנה - והמאבק הוכרע באולם בית המשפט לענייני משפחה בירושלים. השופטת בחרה להעדיף את גרסת הכלה לשעבר, וקבעה כי הכספים אינם חוב שיש להשיבו. הראיות לא הותירו
מקום לספק: הנתבעת לא ידעה על הסכם ההלוואה, לא הוזמנה לחתום עליו, ומעולם לא נאמר לה כי יהיה עליה להשיב את הכספים
זה היה סיפור משפחתי מוכר ונפוץ: בני זוג צעירים, בתחילת דרכם, מנסים לקנות דירה שתשמש להם בית. ב-2016 הם רכשו דירה בשכונת הר חומה שבירושלים, והדרך למימון העסקה כללה שילוב של הון עצמי, משכנתא וסיוע כלשהו מההורים. אלא שעם פירוק הנישואים שנים לאחר מכן, נהפך אותו סיוע למוקד של תביעה קשה, כשאמו של הגרוש התעקשה כי מדובר בהלוואה שצריך להשיב, ואילו כלתה לשעבר טענה שהכסף ניתן כמתנה - בדיוק כפי שנוהגים הורים רבים שמעוניינים לעזור לילדיהם בשלב רכישת דירה.
התובעת, אמו של הבעל לשעבר, הגישה תביעה למתן פסק דין הצהרתי שיקבע כי הסכם הלוואה שנחתם בינה לבין בנה מחייב גם את כלתה לשעבר. לטענתה, היא העבירה לבני הזוג 680 אלף שקל, ושני בני הזוג ידעו שמדובר בכסף שיש להשיבו לאחר מכירת הדירה. מנגד, הנתבעת טענה כי לא שמעה מעולם על כל הסכם כזה, לא חתמה עליו, ואף לא הוזמנה לחתום. לדבריה, כל הסיפור הומצא רק כשנישואיה הגיעו לקו הסיום, והיא מצאה את עצמה מול חזית מאוחדת של הגרוש שלה ואמו, בניסיון לדרוש ממנה מאות אלפי שקלים שלא היו ולא נבראו כחוב.
השופטת ריבי לב אוחיון, שדנה בתיק, בדקה את חומר הראיות שהוצג בפניה במשך חודשים, בחנה את העדויות ואת המסגרת המשפטית שמגדירה כיצד מתייחסים לכספים שהורים מעבירים לילדיָם ולבני זוגם במהלך הנישואים. בפסק דין מפורט ומנומק היא דחתה את התביעה, וקבעה כי לא הוכח שמדובר בהלוואה. "הכספים המדוברים שהועברו מהתובעת לנתבעים הם בגדר 'מתנה'", כתבה השופטת בהחלטתה, והבהירה כי התובעת לא הצליחה לסתור את חזקת המתנה המקובלת על פי הפסיקה.
המתווה המשפטי שבו השתמשה השופטת מבוסס על פסיקה עקבית של בתי המשפט, ולפיה כשהורים מעבירים כספים לילדיהם ולבני זוגם במהלך הנישואים, ההנחה היא שמדובר במתנה. כפי שציינה השופטת בפסק הדין שפורסם, "נקודת המוצא היא כי יש להחיל את 'חזקת המתנה', דהיינו יש להניח כי ההורים התכוונו להעניק מתנה לבני זוג, וזאת בשל יחסי הקרבה המיוחדים השוררים ביניהם". עוד היא הדגישה כי אין במשבר נישואים שפורץ בשלב מאוחר כדי להפוך את המתנה להלוואה בדיעבד.
- ההבטחה לא נכללה בצוואה - זו הסיבה שכן תצא לפועל
- לא מתנה: החתן ישיב להורי גרושתו 150 אלף שקל
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
הנתבעת כלל לא ידעה על הפגישה אצל עורכת הדין
לאחר שקבעה את נקודת המוצא הנורמטיבית, עברה השופטת לבחון האם במקרה הספציפי הצליחה האם, התובעת, להביא ראיות שמסוגלות לסתור את החזקה. כאן בחנה השופטת לעומק את העדויות, ואת התמונה המורכבת שנפרשה בפניה בדיוני ההוכחות. אחד הממצאים המרכזיים שעלו מהעדויות היה העובדה שהנתבעת כלל לא ידעה על קיומה של פגישה אצל עורכת הדין אסתר טולידנו, קרובת משפחתה של התובעת, שבה נחתם ההסכם בין האם לבנה. התובעת עצמה הודתה כי לא טרחה ליידע את הנתבעת על הפגישה. בעדותה היא אף אמרה כי, "אני לא אמרתי לה, בעלה צריך להגיד לה". וכשנשאלה אם בדקה שהנתבעת אכן יודעת ומסכימה, טענה כי "הנתבע ניהל את העניין והנתבעת סמכה עליו".
