התירוץ המוזר של עיריית בית שמש לאי תשלום לספק שירות במשך שנים
עיריית בית שמש חויבה באחרונה על ידי בית המשפט בעיר לשלם סכום של כ-115 אלף שקל לחברת מוקד יגל ביטחון, שעמה היא ניהלה קשרים ממושכים לצורך הצבה ותחזוקה של לחצני מצוקה בגני הילדים שנמצאים ברחבי העיר. השופט אלעד לנג דחה את הטענה של העירייה, שלפיה זיכרון הדברים שעליו מבוסס הקשר בין הצדדים נעדר תוקף משפטי, ותוך כדי זה הוא אף האשים אותה בחוסר תום לב בכל הנוגע לכך.
בנובמבר 2016 פנתה העירייה למוקד יגל, שעוסקת בהתקנת מערכות מיגון ואבטחה, וביקשה לקבל הצעת מחיר להתקנה של לחצני מצוקה בגני ילדים בעיר. כעבור כחודש חתמו שני הצדדים על זיכרון דברים שלפיו עבור הקמת מערכת הלחצנים תקבל החברה סכום של כ-138 אלף שקל, ועבור שירותי אחזקה ישולם לה תשלום נפרד לפי תעריף מסוים. בהמשך אף נחתם הסכם למתן שירותי מוקד. שבמסגרתו התחייבה העירייה לשלם לחברה תשלום נוסף עבור טיפול שוטף בקריאות מצוקה המתקבלות דרך הלחצנים.
החברה פעלה בדחיפות כדי לקיים את חלקה בהסכם, אלא שהעירייה שילמה רק עבור התקנת הלחצנים ונמנעה מלהעביר תשלומים לחברה עבור שירותי האחזקה והמוקד שהיא סיפקה. בעקבות כך, בינואר 2020, כשלוש שנים לאחר תחילת ההתקשרות בין הצדדים, החברה הפסיקה להעניק את השירותים לעירייה. בתביעה שהגישה לבית המשפט באמצעות עו"ד מיכאל בן עדי, החברה טענה כי מכוח ההסכמות השונות שנחתמו מול העירייה, היא זכאית לקבל סכום של כ-135 אלף שקל שעדיין לא הועברו לה.
מנגד, טענה העירייה, באמצעות עו"ד עומר בן צבי ועו"ד מיטל שרעבי, כי זיכרון הדברים שעליו מבוססת התביעה אינו מחייב אותה, מכיוון שהוא שלא נחתם על ידי ראש העיר והגזבר - כפי שפקודת העיריות מחייבת. לחלופין, נטען כי החברה זכאית לכל היותר לתשלום מצומצם עבור שלושת חודשי השירות הראשונים, שהוגדרו בזיכרון הדברים כתקופת ניסיון - פיילוט.
- בית שמש צמחה בהכנסות אבל שורת הרווח נשחקה
- העסקה שחושפת: הקרן הנורבגית מכרה ומי עלולה להיות הבאה בתור?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
השופט לנג ציין בפתיחת פסק הדין שלו בתיק כי אכן כטענת העירייה, זיכרון הדברים לא עומד בדרישת פקודת העיריות, שלפיה עליו להיות חתום על ידי ראש העיר והגזבר. אלא שלדבריו, המסקנה הנובעת מכך אינה בהכרח בטלות המסמך, ויש להביא בחשבון שיקולי צדק ואינטרסים ציבוריים לצורך הכרעה בסכסוך.
בנוסף, ציין השופט, בין היתר, כי החברה פעלה בתום לב בעת קיום ההסכם מול העירייה, מתוך ציפייה לקבל תשלום מלא עבור השירותים שהיא סיפקה. מנגד, דווקא העירייה היא זו ש"פעלה בחוסר תום לב ובמעשה או מחדל של ממש, בכך שנציגים בכירים בעירייה אישרו התחייבות כספית מצד העירייה ללא שהחתימו את הגורמים המוסמכים לכך, ובכך גרמו לחברה להתקין את מערכת לחצני המצוקה ללא דיחוי על יסוד ההנחה כי תשולם לה התמורה עליה סוכם במסמך זיכרון הדברים", הוא כתב בפסק הדין שפרסם.
בתוך כך, השופט דחה את טענת העירייה שלפיה יש להגביל את התשלום לחברה לשלושת חודשי הפיילוט בלבד. הוא הדגיש כי העירייה לא מימשה את זכותה לסיים את ההתקשרות בתום הפיילוט, אלא המשיכה במגעים מול החברה במשך כשלוש שנים. בסופו של דבר, קבע השופט לנג כי על העירייה לשלם לחברה סכום של כ-93 אלף שקל עבור שירותי האחזקה והסיור, בתוספת של עוד 22.8 אלף שקל כהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.
- נדחו טענות אשה לקבלת 800 אלף שקל ממכירת דירה משותפת
- אחרי ארבעה עשורים: עסקת המכר מ-1987 הושלמה
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- בזמן שפדתה פנסיה לצמצום המשכנתה, הוא היה עם אחרת
במקרה אחר, שהוכרע במאי 2023 על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב, הגישה חברה יזמית שבנתה שכונה חדשה באריאל תביעה נגד עיריית אריאל, החברה הכלכלית לאריאל והוועדה המקומית לתכנון ובנייה. החברה דרשה פיצויים של כ-13 מיליון שקל בשל נזקים שנגרמו לה. תחילתו של הסיפור לפני יותר מעשור. החברה היזמית, ניצני אריאל, החלה להתעניין ב-2009 ברכישת מגרשים במתחם ליד האוניברסיטה בעיר. במקום היתה עתידה לקום שכונת מגורים חדשה. בעלת הזכויות במתחם היתה אור-נור בניה ופיתוח. התובעת חתמה על הסכם עם אור-נור, שבמסגרתו הוענקה לתובעת אופציה לרכישת הזכויות בשטח. על רקע זה קיימה התובעת כמה פגישות עם נציגי עיריית אריאל. לטענתה, ראש העיר דאז, רון נחמן ז"ל, ונציגי העירייה, הבטיחו לה שהעירייה תפתח את התשתיות הציבוריות הנדרשות. התובעת טענה כי נציגי העירייה ביקשו ממנה כי תפעל לביצוע שינוי תכנוני, שיסב את יחידות הדיור המתוכננות במקום מבנייני רכבת בבנייה טורית, לבניית צמודי קרקע, תוך הגדלת כמות החניות. התובעת הכינה והגישה תוכנית לאיחוד וחלוקת המגרשים הקיימים, שאושרה על ידי הוועדה המיוחדת לתכנון ובנייה אריאל בינואר 2010. לאור זאת, טענה התובעת כי חתמה הסכם עם אור-נור, שבמסגרתו מימשה התובעת את הסכם אופציה, ורכשה מהאחרונה כ-25 דונם בפרויקט גבעת האוניברסיטה, בשכונת עד-לי בעיר. בהתאם למצב התכנוני במקום, יכלה התובעת לבנות במגרשים 95 יחידות דיור.
נדחו טענות אשה לקבלת 800 אלף שקל ממכירת דירה משותפת
פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה דן בסכסוך ממושך בין בני זוג לשעבר, שבמרכזו דרישת האשה לקבל 800 אלף שקל כתנאי למכירת הדירה המשותפת. למרות חתימה על מסמך שכונה “הסכם ממון”, בית המשפט קבע כי ההסכם חסר תוקף, אינו תואם את המציאות, ואף מקפח את הבעל באופן
משמעותי. בפסק הדין הדגישה השופטת את חשיבות האישור הפורמלי של הסכמי ממון ואת הצורך לדייק בסכומים ובהסכמות בעת ניסוחם
שופטת בית המשפט לענייני משפחה בקריות, גילה ספרא־ברנע, מצאה את עצמה לאחרונה ניצבת מול מחלוקת שנראתה לכאורה פשוטה: שני בני זוג לשעבר, דירה שנרכשה במהלך הנישואים, מסמך ישן שנחתם ביניהם לפני כמעט עשור והבטחה לא ממומשת ל-800 אלף שקל. ואולם מאחורי הסיפור התגלה סכסוך רחב ומורכב, שנולד משילוב של אמון, חוסר בהירות משפטית, ניסוח לקוי של מסמכים ונתונים כספיים שלא התאימו למציאות בשטח. מה שהתחיל כתביעה שבמסגרתה ניסתה האשה לאכוף הסכם ממון, הסתיים בקביעה תקיפה של בית המשפט: ההסכם אינו תקף, הסכום שדרשה אינו הגיוני, והדירה, כך על פי הרישום, שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים.
הצדדים נישאו ב-2008 וחיו יחד עד הגירושים ב-2020. במהלך חייהם המשותפים, ב-2014, הם רכשו יחד דירת מגורים שנרשמה על שמם בחלקים שווים. שנה לאחר רכישת הדירה, בפברואר 2015, חתמו הצדדים על מסמך שכונה "הסכם ממון", שבו נקבע בין היתר כי במקרה של מכירת הדירה יקבלו האשה או בנה סכום של 800 אלף שקל, בטענה שמדובר בסכום המגלם את ערך דירתה הקודמת של האשה. המסמך נחתם בנוכחות נוטריון, אך לא אושר בבית המשפט, למרות דרישת החוק כשמדובר בבני זוג נשואים.
עם פרוץ הסכסוך בין הצדדים ולקראת הגירושים, ביקשה האשה לאכוף את ההסכם ולקבוע כי הדירה אינה שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים כתנאי לרישום, אלא כי עליה לקבל את אותם 800 אלף שקל עוד לפני כל חלוקה. מנגד, טען האיש כי המסמך שנחתם אינו אלא טיוטה לקויה, שאינה עומדת בדרישות החוק, אינה תואמת את העובדות, ואף נחתמה בנסיבות כאלה שלא מאפשרות לראות בה הסכמה אמיתית ומודעת.
בית המשפט פתח את בחינתו מן הנתון הבסיסי והברור ביותר: הרישום בטאבו. הצדדים רשומים כבעלי מחצית הזכויות כל אחד, והרישום הקנייני מהווה ראיה חזקה לטובת השוויון. השופטת הדגישה בהכרעתה כי הנטל לסתור רישום שכזה מוטל על האשה. לדבריה, “הנטל להוכיח כי הרישום בפנקסי המקרקעין אינו משקף את מצב הזכויות [...] מוטל על כתפי האשה”. לטענתה, אותו הסכם ממון, שעל פיו מגיעים לה 800 אלף שקל, צריך לשנות את החלוקה.
- בזמן שפדתה פנסיה לצמצום המשכנתה, הוא היה עם אחרת
- למרות 4 ילדים וחיים משותפים: הנכסים יישארו של הבעל
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
אלא שכאן החלה להתברר התמונה הבעייתית סביב אותו הסכם. השופטת ציינה בפסק הדין שפורסם כי המסמך “נחזה להיות הסכם ממון”, ולכן, על פי חוק יחסי ממון, הוא היה חייב לקבל אישור בפני בית משפט או בית דין דתי. כל עוד הוא לא אושר, אין לו תוקף. אבל מעבר לכך, גם אם היה מדובר בהסכם רגיל שלא מחייב אישור פורמלי, עדיין לא ניתן לאשר אותו בשל כשלים מהותיים. “ההסכם מעורר בעייתיות בנושא של גמירות דעת ותום לב”, קבעה השופטת, והוסיפה כי הוא “לוקה ואינו עולה בקנה אחד עם העובדות בפועל”.
בזמן שפדתה פנסיה לצמצום המשכנתה, הוא כבר היה עם אחרת - וזה המחיר
פסק דין חדש של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב חושף מערכת יחסים שהידרדרה על רקע מחלתה הקשה של האשה, השקעותיה הכספיות הגדולות בדירת המגורים והפירוד שהתרחש בזמן שטיפלה בעצמה ובבית. האשה טענה כי בעוד שפדתה חסכונות ופנסיה כדי להקטין את המשכנתה, בעלה ניהל
קשר עם אחרת. אף שחלקו בדירה נרשם כ-25%, קבעה השופטת כי ינוכו ממנו עוד 119 אלף שקל
באוקטובר 2022 התעוררה אשה למציאות חדשה. בן זוגה מזה יותר מעשור הודיע לה שהוא עוזב את הבית. לא היה מדובר בפרידה שמגיעה בהפתעה מוחלטת, אך הזמן שבו התרחש הכל הדגיש, לדברי האשה, פער שנפער בין הצדדים כבר חודשים רבים. בעוד שהיא מתמודדת עם מחלה אוטואימונית נדירה וקשה, לאחר שנאלצה לעבור ניתוחים וטיפולים כימותרפיים, ובעודה מנסה לשמור על הבית ועל התשלומים, הוא החל לבנות לעצמו חיים חדשים - ולפי הראיות שהוצגו לבית המשפט, הוא כבר התגורר אצל אשה אחרת.
פסק הדין, שניתן בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו על ידי השופטת אסתר ז'יטניצקי רקובר, עוסק בשורת תביעות הדדיות בין שני בני זוג לשעבר: תביעה לפירוק שיתוף בדירה, תביעה לדמי שימוש ותביעה לאיזון רכושי. אלא שמעבר לגבולות המשפטיים הצרים, הוא מציג מערכת יחסים שנשחקה עד דק, הרבה בשל נסיבות החיים המורכבות, ובעיקר מחלתה הקשה של האשה, שהשפיעה על כל תחומי חייה.
הצדדים נישאו ב-2012, לאחר שהכירו במלון שבו עבדה האשה כסגנית מנהל מזון ומשקאות. היא היתה בת 34, והוא בן 22 בלבד, אך ההבדל בגיל לא מנע מהם לקיים זוגיות ארוכה. במשך שנים ניסו השניים להביא ילדים לעולם, עברו טיפולי פוריות רבים ואף שקלו תרומת ביצית, אך ללא הצלחה. ב-2019 פרצה מחלתה של האשה במלוא העוצמה. היא אושפזה ונותחה, ובהמשך נאלצה לקבל טיפולים כימותרפיים שבועיים וטיפול ביולוגי חודשי. בשל כך היא איבדה את יכולתה לעבוד, ובסופו של דבר פוטרה וקיבלה גמלת נכות מהביטוח הלאומי.
רוב סכום הרכישה של הדירה הגיע מהאשה
בתוך כל זה, באוגוסט 2019 רכשו בני הזוג דירה בסכום של 2.975 מיליון שקל. רוב סכום הרכישה הגיע מכספי הירושה של האשה - כ-2.15 מיליון שקל - והיא גם מכרה חלקת קבר של אביה המנוח כדי להשלים את הסכום. לצורך מימון היתרה לקחו בני הזוג משכנתה של 850 אלף שקל, שנועדה לכסות כחמישית ממחיר הדירה. בהסכמה ביניהם נרשמה הדירה 75% על שם האשה ו-25% על שם האיש.
- נדחו טענות אשה לקבלת 800 אלף שקל ממכירת דירה משותפת
- למרות 4 ילדים וחיים משותפים: הנכסים יישארו של הבעל
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
ואולם למרות ההסכמה הרשמית, חיי הזוגיות לא התנהלו עוד בשותפות אמיתית. לפי פסק הדין, במאי ויוני 2020 פדתה האשה כספים ניכרים מחסכונותיה הפנסיוניים כדי להקטין את המשכנתה. "האשה פדתה את הכספים שקיבלה עם סיום עבודתה, בסך כולל של כ-238,150 שקל, לצורך הקטנת סכום המשכנתא", נכתב בפסק הדין שפורסם. הסכומים המדויקים פורטו בפסק הדין, ובסך הכל הופחתה המשכנתה ב-291,275 שקל. האשה טענה כי עשתה זאת לאחר שהאיש שכנע אותה לעשות זאת, בכך שאמר לה כי כך יוכלו לצמצם את התשלומים החודשיים ולהקל על המצב הכלכלי שלהם. לאחר פדיון הכספים, היא נותרה כמעט ללא זכויות פנסיוניות.
