התירוץ המוזר של עיריית בית שמש לאי תשלום לספק שירות במשך שנים
עיריית בית שמש חויבה באחרונה על ידי בית המשפט בעיר לשלם סכום של כ-115 אלף שקל לחברת מוקד יגל ביטחון, שעמה היא ניהלה קשרים ממושכים לצורך הצבה ותחזוקה של לחצני מצוקה בגני הילדים שנמצאים ברחבי העיר. השופט אלעד לנג דחה את הטענה של העירייה, שלפיה זיכרון הדברים שעליו מבוסס הקשר בין הצדדים נעדר תוקף משפטי, ותוך כדי זה הוא אף האשים אותה בחוסר תום לב בכל הנוגע לכך.
בנובמבר 2016 פנתה העירייה למוקד יגל, שעוסקת בהתקנת מערכות מיגון ואבטחה, וביקשה לקבל הצעת מחיר להתקנה של לחצני מצוקה בגני ילדים בעיר. כעבור כחודש חתמו שני הצדדים על זיכרון דברים שלפיו עבור הקמת מערכת הלחצנים תקבל החברה סכום של כ-138 אלף שקל, ועבור שירותי אחזקה ישולם לה תשלום נפרד לפי תעריף מסוים. בהמשך אף נחתם הסכם למתן שירותי מוקד. שבמסגרתו התחייבה העירייה לשלם לחברה תשלום נוסף עבור טיפול שוטף בקריאות מצוקה המתקבלות דרך הלחצנים.
החברה פעלה בדחיפות כדי לקיים את חלקה בהסכם, אלא שהעירייה שילמה רק עבור התקנת הלחצנים ונמנעה מלהעביר תשלומים לחברה עבור שירותי האחזקה והמוקד שהיא סיפקה. בעקבות כך, בינואר 2020, כשלוש שנים לאחר תחילת ההתקשרות בין הצדדים, החברה הפסיקה להעניק את השירותים לעירייה. בתביעה שהגישה לבית המשפט באמצעות עו"ד מיכאל בן עדי, החברה טענה כי מכוח ההסכמות השונות שנחתמו מול העירייה, היא זכאית לקבל סכום של כ-135 אלף שקל שעדיין לא הועברו לה.
מנגד, טענה העירייה, באמצעות עו"ד עומר בן צבי ועו"ד מיטל שרעבי, כי זיכרון הדברים שעליו מבוססת התביעה אינו מחייב אותה, מכיוון שהוא שלא נחתם על ידי ראש העיר והגזבר - כפי שפקודת העיריות מחייבת. לחלופין, נטען כי החברה זכאית לכל היותר לתשלום מצומצם עבור שלושת חודשי השירות הראשונים, שהוגדרו בזיכרון הדברים כתקופת ניסיון - פיילוט.
- בית שמש צמחה בהכנסות אבל שורת הרווח נשחקה
- העסקה שחושפת: הקרן הנורבגית מכרה ומי עלולה להיות הבאה בתור?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
השופט לנג ציין בפתיחת פסק הדין שלו בתיק כי אכן כטענת העירייה, זיכרון הדברים לא עומד בדרישת פקודת העיריות, שלפיה עליו להיות חתום על ידי ראש העיר והגזבר. אלא שלדבריו, המסקנה הנובעת מכך אינה בהכרח בטלות המסמך, ויש להביא בחשבון שיקולי צדק ואינטרסים ציבוריים לצורך הכרעה בסכסוך.
בנוסף, ציין השופט, בין היתר, כי החברה פעלה בתום לב בעת קיום ההסכם מול העירייה, מתוך ציפייה לקבל תשלום מלא עבור השירותים שהיא סיפקה. מנגד, דווקא העירייה היא זו ש"פעלה בחוסר תום לב ובמעשה או מחדל של ממש, בכך שנציגים בכירים בעירייה אישרו התחייבות כספית מצד העירייה ללא שהחתימו את הגורמים המוסמכים לכך, ובכך גרמו לחברה להתקין את מערכת לחצני המצוקה ללא דיחוי על יסוד ההנחה כי תשולם לה התמורה עליה סוכם במסמך זיכרון הדברים", הוא כתב בפסק הדין שפרסם.
בתוך כך, השופט דחה את טענת העירייה שלפיה יש להגביל את התשלום לחברה לשלושת חודשי הפיילוט בלבד. הוא הדגיש כי העירייה לא מימשה את זכותה לסיים את ההתקשרות בתום הפיילוט, אלא המשיכה במגעים מול החברה במשך כשלוש שנים. בסופו של דבר, קבע השופט לנג כי על העירייה לשלם לחברה סכום של כ-93 אלף שקל עבור שירותי האחזקה והסיור, בתוספת של עוד 22.8 אלף שקל כהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.
- השותפים הסתכסכו - ואז נחשפה התמונה האמיתית
- הופחתו ריביות ונסגרו תיקים ב-1.45 מיליון ש' לחייב
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- תם קרב הירושה על עשרות מיליוני שקלים ומגדל בהרצליה
במקרה אחר, שהוכרע במאי 2023 על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב, הגישה חברה יזמית שבנתה שכונה חדשה באריאל תביעה נגד עיריית אריאל, החברה הכלכלית לאריאל והוועדה המקומית לתכנון ובנייה. החברה דרשה פיצויים של כ-13 מיליון שקל בשל נזקים שנגרמו לה. תחילתו של הסיפור לפני יותר מעשור. החברה היזמית, ניצני אריאל, החלה להתעניין ב-2009 ברכישת מגרשים במתחם ליד האוניברסיטה בעיר. במקום היתה עתידה לקום שכונת מגורים חדשה. בעלת הזכויות במתחם היתה אור-נור בניה ופיתוח. התובעת חתמה על הסכם עם אור-נור, שבמסגרתו הוענקה לתובעת אופציה לרכישת הזכויות בשטח. על רקע זה קיימה התובעת כמה פגישות עם נציגי עיריית אריאל. לטענתה, ראש העיר דאז, רון נחמן ז"ל, ונציגי העירייה, הבטיחו לה שהעירייה תפתח את התשתיות הציבוריות הנדרשות. התובעת טענה כי נציגי העירייה ביקשו ממנה כי תפעל לביצוע שינוי תכנוני, שיסב את יחידות הדיור המתוכננות במקום מבנייני רכבת בבנייה טורית, לבניית צמודי קרקע, תוך הגדלת כמות החניות. התובעת הכינה והגישה תוכנית לאיחוד וחלוקת המגרשים הקיימים, שאושרה על ידי הוועדה המיוחדת לתכנון ובנייה אריאל בינואר 2010. לאור זאת, טענה התובעת כי חתמה הסכם עם אור-נור, שבמסגרתו מימשה התובעת את הסכם אופציה, ורכשה מהאחרונה כ-25 דונם בפרויקט גבעת האוניברסיטה, בשכונת עד-לי בעיר. בהתאם למצב התכנוני במקום, יכלה התובעת לבנות במגרשים 95 יחידות דיור.
אחרי 23 שנה: הוכרע קרב ירושה על עשרות מיליוני שקלים ומגדל בהרצליה
איש עסקים עתיר נכסים שהעביר את מניותיו לילדיו מנישואיו הראשונים, המשיך לנהל את החברות גם לאחר שנישא בשנית. כשפרץ הסכסוך, תבעה אותו אשתו השנייה בדרישה למחצית מהפירות שנצברו במהלך נישואיהם, כולל רווחים ממגדל משרדים יוקרתי בהרצליה פיתוח. המאבק המשפטי לא
הסתיים גם לאחר מותם של השניים, עד שבית המשפט המחוזי קבע: אף שהמניות הועברו לילדים - האשה זכאית למחציתן
כמעט רבע מאה חלפה מאז נפתח התיק הזה, שמאחוריו עומדת דרמה משפחתית נדירה בעוצמתה. מדובר בסיפור על עושר עצום, נישואים שניים, הבטחות שנשכחו ומאבק משפטי ששרד את החיים עצמם. בסופה של הדרך, פסק דין תקדימי קובע שאשה שנישאה לאיש עסקים שהעביר את מניותיו לילדיו, אך המשיך לנהל את עסקיו, זכאית למחצית מהפירות שהניבו במהלך חייהם המשותפים. הפרשה נראית כמעט כמו עלילה מסדרת טלוויזיה על מאבקי ירושה, אך היא התרחשה במציאות, ובית המשפט המחוזי שם לה באחרונה סוף, או לפחות נקודה-פסיק, שכן הילדים מהנישואים הראשונים כבר פנו בבקשת רשות ערעור לעליון.
איש העסקים, אחד מבעלי ההון הבולטים בזמנו, החזיק בחברות קבלנות ובתעשיית מוצרי מלט, לצד נדל"ן יקר ערך, כולל מגרש בהרצליה פיתוח שעליו נבנה מאוחר יותר מגדל משרדים מרשים הפונה אל כביש החוף. בשלב מסוים, מתוך רצון להעביר את עושרו הלאה, העביר האיש את מניותיו לילדיו מנישואיו הראשונים. אלא שמה שנראה כהעברה טכנית בלבד, התברר בדיעבד כפעולה שהשאירה אצלו את השליטה בפועל.
אף שהמניות לא נותרו רשומות על שמו, הוא המשיך לנהל את החברות כרגיל: לקבל החלטות, להרוויח, ולמעשה להמשיך להחזיק בכוח הכלכלי. לאחר זמן קצר, הכיר איש העסקים את מי שתהיה אשתו השנייה, והשניים נישאו ב-1975. לשניהם היו ילדים מנישואים קודמים, אך לא נולדו להם ילדים משותפים. בית המשפט מתאר כיצד האשה נכנסה לנישואים "ללא כל רכוש", ואילו הבעל כבר היה "בעל הון, שליטה והשפעה כלכלית ניכרת". השניים חתמו על שני הסכמי ממון, אך אלה, ציין בית המשפט בהכרעתו, "לא קיבלו תוקף משפטי, ולפיכך אין להם נפקות מחייבת".
העברת המניות לילדים נעשתה למראית עין
שנים אחדות לאחר הנישואים, התגלעו בין בני הזוג מתחים שנהפכו למאבק משפטי מר. האשה, שראתה כיצד בעלה ממשיך לצבור רווחים ולהרחיב את עסקיו, טענה כי מגיעים לה חלק מהפירות שהניבו יחד במהלך חייהם המשותפים. לדבריה, עצם העובדה שהמניות הועברו לילדים לפני הנישואים אינה שוללת את זכותה, משום שהבעל המשיך לנהל את החברות ולקבל את הכספים לידיו. היא הגישה תביעה רכושית ובה ביקשה לקבוע כי העברת המניות לילדים נעשתה למראית עין בלבד. "הוא המשיך לנהל את כל עסקיו כבעבר, כאילו לא נעשתה כל העברה", טענה.
- דרש להפסיק לשלם מזונות עקב ניכור הורי - ונדחה
- ביהמ"ש: הדירה שרשומה על שם האשה - שייכת לבעלה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בית המשפט לענייני משפחה, בפסק הדין הראשון, דחה את תביעתה. נקבע אז כי לא ניתן לשלול את ההעברה שנעשתה עוד לפני נישואיהם, ולכן היא לא זכאית לחלק מהמניות שהועברו לילדים. ואולם האשה לא ויתרה. זמן קצר לאחר מכן, הגישה ערעור - הפעם בגישה מתונה יותר. היא ויתרה על הדרישה למחצית מהרכוש שהועבר לפני הנישואים, וביקשה להכיר בזכאותה רק "למה שהניבו יחד במהלך חייהם המשותפים" - כולל הרווחים ממגדל המשרדים היוקרתי שנבנה בהרצליה פיתוח בזמן נישואיהם.
השותפים הסתכסכו - ואז נחשפה התמונה האמיתית
בית המשפט המחוזי בחיפה קבע כי שותפים בחברת קידוחים, שעירבו בין נכסי החברה לנכסיהם הפרטיים, השתמשו בכספיה למטרות אישיות, ניפחו הוצאות ולא שילמו מס כחוק - לא יוכלו לדרוש התחשבנות מאוחרת עקב סכסוך ביניהם. השופטת הדגישה כי, "מי שבוחר לנהל חברה כעסק משפחתי
בלתי ממוסד, לא יוכל להיתלות בעקרונות משפטיים כדי להפיק רווח לאחר מעשה"
הפרשה שהתבררה באחרונה בבית המשפט המחוזי בחיפה נשמעת במבט ראשון כמו עוד סכסוך עסקי רגיל בין שותפים ותיקים. אלא שבמהלך הדיון התברר כי מאחורי הקלעים התנהלה חברת הקידוחים שבמרכז הפרשה באופן רחוק מאוד מהסטנדרטים המצופים מגוף עסקי, ובסופו של דבר דווקא מי שניסה לדרוש חשבון מדויק על פעילות העבר, הוא זה שנותר ללא סעד.
מדובר בשותפות בין שני גברים שניהלו יחד חברה לביצוע קידוחים ותשתיות במשך שנים. מערכת היחסים ביניהם, שתוארה בפסק הדין כ"שותפות עסקית ואישית שהתנהלה באווירה בלתי פורמלית ובלתי מוסדרת", הסתיימה במשבר חריף. אחד השותפים, שביקש לערוך התחשבנות מלאה על הרווחים וההוצאות של החברה, טען כי שותפו נהג שלא כדין בכספי החברה, משך כספים לצרכיו האישיים וגרם לו נזקים כספיים כבדים. מנגד טען השותף השני כי מדובר בהתחשבנות מלאכותית, שכן שניהם נהגו לאורך השנים לערב בין כספי החברה להוצאות פרטיות, וכל אחד מהם נהנה מן המצב כל עוד היחסים ביניהם התנהלו על מי מנוחות.
במהלך הדיון נחשפו שורה של ממצאים מטרידים. לפי הראיות, החברה לא ניהלה ספרים תקינים, לא הקפידה על הפרדה בין כספי השותפות לחשבונות האישיים של השותפים, חלק מהחשבוניות לא שיקפו הוצאות אמתיות, והכנסות רבות כלל לא דווחו לרשויות המס. על רקע זה קבעה השופטת כי הניסיון של אחד השותפים "להעמיד את הדברים על מכונם בדיעבד ולדרוש דין וחשבון מדויק" אינו מתיישב עם ההתנהלות ארוכת השנים של הצדדים עצמם.
"השותפות התנהלה למעשה כעסק משפחתי"
בית המשפט קבע כי מדובר במקרה שבו, "השותפות התנהלה למעשה כעסק משפחתי, שבו כל צד ראה בכספי החברה חלק ממאגר משותף לשימוש לפי הצורך, מבלי להבחין בין הוצאות עסקיות להוצאות פרטיות". בפסק הדין נכתב כי, "הנתונים שהוצגו בפניי מלמדים כי לא ניתן לבודד בדיעבד את חלקו של כל שותף, שעה שהשניים פעלו במשך שנים ללא הבחנה וללא פיקוח חשבונאי או מיסוי תקין". השופטת ציינה בהכרעתה כי כל עוד שני השותפים הסכימו על אופן ההתנהלות - גם אם היה זה מנוגד לדין - אין מקום להעניק לאחד מהם יתרון רטרואקטיבי כשהיחסים עלו על שרטון.
- שלף אקדח בעימות בכביש - אך הרשעתו בוטלה
- האב רצה למכור את הבית, הבן סירב להתפנות - ויפוצה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
עוד נכתב כי במהלך השנים נרשמו הוצאות מנופחות, ולעתים "הוצגו תשלומים פיקטיביים שנועדו להפחית את חבות המס". בנוסף, חלק מהנכסים שנרכשו על שם החברה שימשו בפועל לצרכים פרטיים של מי מהשותפים. השופטת קבעה כי מדובר ב"התנהלות פסולה, החותרת תחת יסודות דיני החברות והשותפויות, ומנוגדת לעקרונות של תום לב ונאמנות עסקית". ואולם היא הוסיפה כי "אין בידי בית המשפט לתקן בדיעבד מערכת יחסים שהצדדים עצמם עיוותו במשך שנים". בפסק הדין הובהר כי מי שבוחר לנהל עסק מבלי לשמור על גבולות ברורים בין כספי החברה לכספיו האישיים, נוטל על עצמו את הסיכון שלא יוכל בעתיד להוכיח את חלקו האמיתי. כדברי השופטת בהכרעת הדין, "לא ניתן להפריד עתה בין עיסה אחת שנילושה בידי שניהם, תוך עירוב מוחלט של הכנסות, הוצאות ונכסים. הצדדים לא הקפידו על כללי מנהל תקין, ומשכך אין הם רשאים עתה להיבנות מאותו בלבול שיצרו במו ידיהם".
