התירוץ המוזר של עיריית בית שמש לאי תשלום לספק שירות במשך שנים
עיריית בית שמש חויבה באחרונה על ידי בית המשפט בעיר לשלם סכום של כ-115 אלף שקל לחברת מוקד יגל ביטחון, שעמה היא ניהלה קשרים ממושכים לצורך הצבה ותחזוקה של לחצני מצוקה בגני הילדים שנמצאים ברחבי העיר. השופט אלעד לנג דחה את הטענה של העירייה, שלפיה זיכרון הדברים שעליו מבוסס הקשר בין הצדדים נעדר תוקף משפטי, ותוך כדי זה הוא אף האשים אותה בחוסר תום לב בכל הנוגע לכך.
בנובמבר 2016 פנתה העירייה למוקד יגל, שעוסקת בהתקנת מערכות מיגון ואבטחה, וביקשה לקבל הצעת מחיר להתקנה של לחצני מצוקה בגני ילדים בעיר. כעבור כחודש חתמו שני הצדדים על זיכרון דברים שלפיו עבור הקמת מערכת הלחצנים תקבל החברה סכום של כ-138 אלף שקל, ועבור שירותי אחזקה ישולם לה תשלום נפרד לפי תעריף מסוים. בהמשך אף נחתם הסכם למתן שירותי מוקד. שבמסגרתו התחייבה העירייה לשלם לחברה תשלום נוסף עבור טיפול שוטף בקריאות מצוקה המתקבלות דרך הלחצנים.
החברה פעלה בדחיפות כדי לקיים את חלקה בהסכם, אלא שהעירייה שילמה רק עבור התקנת הלחצנים ונמנעה מלהעביר תשלומים לחברה עבור שירותי האחזקה והמוקד שהיא סיפקה. בעקבות כך, בינואר 2020, כשלוש שנים לאחר תחילת ההתקשרות בין הצדדים, החברה הפסיקה להעניק את השירותים לעירייה. בתביעה שהגישה לבית המשפט באמצעות עו"ד מיכאל בן עדי, החברה טענה כי מכוח ההסכמות השונות שנחתמו מול העירייה, היא זכאית לקבל סכום של כ-135 אלף שקל שעדיין לא הועברו לה.
מנגד, טענה העירייה, באמצעות עו"ד עומר בן צבי ועו"ד מיטל שרעבי, כי זיכרון הדברים שעליו מבוססת התביעה אינו מחייב אותה, מכיוון שהוא שלא נחתם על ידי ראש העיר והגזבר - כפי שפקודת העיריות מחייבת. לחלופין, נטען כי החברה זכאית לכל היותר לתשלום מצומצם עבור שלושת חודשי השירות הראשונים, שהוגדרו בזיכרון הדברים כתקופת ניסיון - פיילוט.
- בית שמש - 2,600 דירות חדשות; צמיחה דמוגרפית מהירה, שוק נדל"ן בר השגה
- בית שמש צמחה בהכנסות אבל שורת הרווח נשחקה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
השופט לנג ציין בפתיחת פסק הדין שלו בתיק כי אכן כטענת העירייה, זיכרון הדברים לא עומד בדרישת פקודת העיריות, שלפיה עליו להיות חתום על ידי ראש העיר והגזבר. אלא שלדבריו, המסקנה הנובעת מכך אינה בהכרח בטלות המסמך, ויש להביא בחשבון שיקולי צדק ואינטרסים ציבוריים לצורך הכרעה בסכסוך.
בנוסף, ציין השופט, בין היתר, כי החברה פעלה בתום לב בעת קיום ההסכם מול העירייה, מתוך ציפייה לקבל תשלום מלא עבור השירותים שהיא סיפקה. מנגד, דווקא העירייה היא זו ש"פעלה בחוסר תום לב ובמעשה או מחדל של ממש, בכך שנציגים בכירים בעירייה אישרו התחייבות כספית מצד העירייה ללא שהחתימו את הגורמים המוסמכים לכך, ובכך גרמו לחברה להתקין את מערכת לחצני המצוקה ללא דיחוי על יסוד ההנחה כי תשולם לה התמורה עליה סוכם במסמך זיכרון הדברים", הוא כתב בפסק הדין שפרסם.
בתוך כך, השופט דחה את טענת העירייה שלפיה יש להגביל את התשלום לחברה לשלושת חודשי הפיילוט בלבד. הוא הדגיש כי העירייה לא מימשה את זכותה לסיים את ההתקשרות בתום הפיילוט, אלא המשיכה במגעים מול החברה במשך כשלוש שנים. בסופו של דבר, קבע השופט לנג כי על העירייה לשלם לחברה סכום של כ-93 אלף שקל עבור שירותי האחזקה והסיור, בתוספת של עוד 22.8 אלף שקל כהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.
- הנער הספיק לעבוד שעה - ויפוצה במיליון שקל
- שבו לגור יחד אחרי הגירושים - האם האשה תירש אותו?
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- בוטל היתר בנייה למלון שתוכנן ברחוב הירקון בתל אביב
במקרה אחר, שהוכרע במאי 2023 על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב, הגישה חברה יזמית שבנתה שכונה חדשה באריאל תביעה נגד עיריית אריאל, החברה הכלכלית לאריאל והוועדה המקומית לתכנון ובנייה. החברה דרשה פיצויים של כ-13 מיליון שקל בשל נזקים שנגרמו לה. תחילתו של הסיפור לפני יותר מעשור. החברה היזמית, ניצני אריאל, החלה להתעניין ב-2009 ברכישת מגרשים במתחם ליד האוניברסיטה בעיר. במקום היתה עתידה לקום שכונת מגורים חדשה. בעלת הזכויות במתחם היתה אור-נור בניה ופיתוח. התובעת חתמה על הסכם עם אור-נור, שבמסגרתו הוענקה לתובעת אופציה לרכישת הזכויות בשטח. על רקע זה קיימה התובעת כמה פגישות עם נציגי עיריית אריאל. לטענתה, ראש העיר דאז, רון נחמן ז"ל, ונציגי העירייה, הבטיחו לה שהעירייה תפתח את התשתיות הציבוריות הנדרשות. התובעת טענה כי נציגי העירייה ביקשו ממנה כי תפעל לביצוע שינוי תכנוני, שיסב את יחידות הדיור המתוכננות במקום מבנייני רכבת בבנייה טורית, לבניית צמודי קרקע, תוך הגדלת כמות החניות. התובעת הכינה והגישה תוכנית לאיחוד וחלוקת המגרשים הקיימים, שאושרה על ידי הוועדה המיוחדת לתכנון ובנייה אריאל בינואר 2010. לאור זאת, טענה התובעת כי חתמה הסכם עם אור-נור, שבמסגרתו מימשה התובעת את הסכם אופציה, ורכשה מהאחרונה כ-25 דונם בפרויקט גבעת האוניברסיטה, בשכונת עד-לי בעיר. בהתאם למצב התכנוני במקום, יכלה התובעת לבנות במגרשים 95 יחידות דיור.
בוטל היתר בנייה למלון שתוכנן ברחוב הירקון בתל אביב
פרויקט המלון החדש שתכנן איש העסקים ספי צביאל, שכולל 55 חדרי אירוח ו-32 דירות, נעצר לאחר שתושבי רחוב ארנון הסמוך טענו כי יאבדו את הנוף לים שמלווה את חייהם במשך שנים. ועדת הערר המחוזית קבעה כי אוחדו מגרשים בניגוד לתוכנית, אושרו שימושים מעורבים שאינם מותרים,
והעירייה חרגה ממדיניותה. בהחלטה מפורטת נקבע כי, “אין מקום לאשר את הבקשה כפי שהוגשה”
הבוקר שבו קיבלו תושבי רחוב ארנון בתל אביב את החלטת ועדת הערר המחוזית היה שונה. במשך חודשים ארוכים ליוותה אותם תחושת חוסר אונים, כשממולם - ממש מול החלונות, במקום שבו האור המערבי והים נפרשים דרך חלונותיהם כבר עשרות שנים - תוכנן לקום בניין גבוה, רחב, כזה שהיה משנה לחלוטין את קו הרקיע שנראה מאחוריהם. אותם תושבים, שחייהם השקטים יחסית התעצמו דווקא בזכות המרחק מהטיילת הרועשת והקרבה לאוויר הים, לא היססו לפעול. הערר שהגישו נגד היתרי הבנייה שאישרה עיריית תל אביב לפרויקט המלון החדש ברחוב הירקון 164-162, נראה בתחילה כמו מאבק מול רוח. אלא שהחלטת ועדת הערר, המשתרעת על פני עשרות עמודים, הפכה את הקערה על פיה.
מדובר בשני מגרשים גדולים יחסית - כל אחד מהם בשטח של כ-600 מ"ר - שעליהם תכנן היזם ספי צביאל, באמצעות א.פ.צ השקעות, להקים שני מבנים בני שבע קומות, בחיבור תפקודי ומבני כמעט מלא. הבניינים היו אמורים לכלול 55 חדרי מלון ו-32 דירות מגורים, עם ארבע קומות מרתף משותפות וקומת גג. מבחינת היזם, מדובר בהמשך טבעי למלון אולימפיה הישן, שעמד על חלקה 211 מאז שנות ה-70. מבחינת התושבים, זהו שינוי דרמטי במרקם השכונה - כזה ש“יחסום את הנוף לים שממנו נהנו במשך שנים רבות”, כפי שנכתב בערר.
הוועדה המקומית לתכנון ובנייה תל אביב אישרה בתחילת 2025 את שתי הבקשות להיתר, אך התושבים, שמתגוררים ברחוב ארנון מאחורי המגרש, לא ויתרו. ועדת הערר המחוזית לתכנון ובנייה מחוז תל אביב קיימה דיון ב-31 ביולי 2025, ולאחר הגשת השלמות טיעון מצד כל הגורמים, קיבלה החלטה תקיפה וברורה: ביטול ההיתר. בהכרעתה נכתב כי, “אין מקום לאישור הבקשה להיתר כפי שהוגשה".
הוויכוח על ייעוד הקרקע: מגורים או מלונאות?
אחד המוקדים המרכזיים במחלוקת היה השאלה מהו הייעוד התכנוני התקף של שתי החלקות. התושבים טענו כי לאורך השנים אושרו תוכניות ייעוד שונות, שבהן נקבע מפורשות כי מדובר במגרשים למלונאות בלבד, וכי כל שינוי יעוד למגורים מהווה "סטייה ניכרת". מנגד, הוועדה המקומית טענה שהתוכניות המאוחרות, ובעיקר תוכנית 3444 ותוכנית 2770, פקעו משום שלא מומשו בזמן, ולכן חזר תוקפן של התוכניות הראשיות, המייעדות את הקרקע למגורים.
ועדת הערר בחרה שלא לאמץ את עמדת היזם והעירייה. בהחלטה נקבע כי אמנם התוכניות שאפשרו מלונאות פקעו, אך הדבר לא פותח פתח לשימושים מעורבים. “תוכנית רובע 3 לא נועדה לשנות ייעודים קיימים, והיא חלה על כלל המקרקעין המיועדים למגורים בתחומה… אולם בשום מקום בתכנית רובע 3 לא מופיע השימוש למלונאות”, כתבה הוועדה בהכרעת הדין שלה.
הנער הספיק לעבוד שעה - ויפוצה במיליון שקל עקב תאונה
השופטת קבעה כי המפעל נתן לנער "הדרכה חפוזה ונמהרת" ולא פיקח על עבודתו, שעה בלבד אחרי שהתקבל לעבודה. קטיעת שלוש אצבעות ביד הדומיננטית הפכה את ימי הקיץ של התובע לסיוט רפואי מתמשך. העדויות שנשמעו בבית המשפט חשפו פערים גדולים בגרסאות, והובילו למסקנה חד־משמעית:
רשלנות המעביד היא שגרמה לתאונה. הפיצוי הכולל שישולם לנער מגיע ליותר מ-981 אלף שקל
הקיץ שאמור היה להיות פתיחת הדלת הראשונה של נער בן 15 לעולם העבודה הסתיים מהר הרבה יותר מכפי משחשב, ובצורה שאיש לא היה מאחל לעצמו. במקום שעות עבודה קלילות במפעל לייצור בקבוקים, התובע מצא את עצמו בחדר המיון של בית החולים העמק בעפולה, כשהוא סובל מפגיעה קשה בידו הדומיננטית. בתוך שעה בלבד מהרגע שנקלט לעבודה, שגרת החופש הגדול שלו התפוגגה והתחלפה בלילות של כאבים, טיפולים וניתוח בהרדמה כללית, לאחר ששלוש מאצבעותיו נקטעו בחלקן. פסק הדין שניתן בבית משפט השלום בחיפה חושף את רצף המחדלים שאיפשרו את התאונה, ומבהיר כי אחריות המפעל היא ברורה ומלאה.
על פי פסק הדין, התאונה התרחשה ב-30 ביולי 2018, כשהתובע, יליד 2003, הגיע למפעל לאחר ששמע מחבריו כי המקום נוהג להעסיק קטינים בתקופת הקיץ. השופטת מאג'דה ג'ובראן־מורקוס מתארת כיצד כבר בתחילת היום, בתוך רבע שעה מהגעתו, נמצא הנער עובד ללא פיקוח וללא הכשרה מספקת, בסביבה שבה פועלת מכונה תעשייתית כבדה לייצור בקבוקים. הוא סיפר כי ישב עם מנהל הנתבעת כ-15 דקות בלבד לפני תחילת העבודה, וכי לא נערך לו סיור במפעל, לא ניתן לו מידע על אופי המתקנים והסכנות, ולא הוסברה לו דרך העבודה עם המכונה. בעדותו היא אמר כי, "אז לא ידעתי מה המכונה הזו ואף אחד לא הדריך אותי איך לעבוד על המכונה… אני כקטין רוצה להראות את עצמי מבין, התחלתי לעבוד על המכונה".
העדות הזו עמדה מול גרסה אחרת לחלוטין שהציג מנהל הנתבעת, שטען כי התובע התקבל לעבודה פשוטה של הדבקת מדבקות על בקבוקים וכיסוי צנצנות, וכי לא ניתנה לו כל הוראה לעבוד על המכונה הכחולה המייצרת את הבקבוקים. לדבריו, העובד הנוסף שהיה מופקד על המכונה - אדם מנוסה ומוכשר - הוא זה שהיה אמור לעבוד עליה, ולתובע כלל לא היה תפקיד שקשור בה. המנהל אף טען כי ירד ממשרדו בקומה העליונה, הבחין בתובע יושב על המכונה "ומנסה לעבוד עליה", וכי צעק לעברו לרדת ולחזור לתפקידו, אך התובע התעלם וניסה להראות שהוא יודע להפעיל את המכונה.
העובד הנוסף לא הובא לעדות
אלא שגרסת הנתבעת לא הצליחה לעמוד במבחן הראיות. בית המשפט מציין כי העובד הנוסף, שלפי תצהיר המנהל היה תושב עזה שעבד במקום, לא הובא לעדות, אף שבטופס בל/250 שמולא בסמוך לאירוע נרשם עד אחר לחלוטין, תושב מאותו יישוב שבו נמצא המפעל. גם אשתו של מנהל הנתבעת, שנכחה במקום בזמן התאונה לפי דבריו, לא הובאה לעדות. השופטת קבעה בהכרעתה כי ההימנעות מהבאת עדים קריטיים משפיעה לרעת הנתבעת ומחלישה את גרסתה באופן מהותי. לצד זאת, היא ציינה כי העדות של התובע היתה עקבית, סדורה ואמינה, ואף נתמכה בכך שבמסמכים הרשמיים שהוגשו לאחר התאונה לא נרשם שהתובע חרג מהוראות כלשהן.
- בנקאי נורה מחוץ לביתו - והוכר כנפגע בתאונת עבודה
- תאונת עבודה – 90% מהתביעות נכשלות ללא ליווי: איך עו"ד ליאור אליטים משנה את הסטטיסטיקה לטובתך
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בכך קיבל בית המשפט את גרסת הנער, שלפיה מי שהפנה אותו ישירות למכונה היה מנהל העבודה עצמו. הוא לא הוזהר מפני הסיכון, לא קיבל כל הנחיה להימנע מקרבה למתקן, וההדרכה שניתנה לו היתה מינימלית, כללית ולא מתאימה לגילו. בחלק מרכזי בפסק הדין קבעה השופטת כי, "הנתבעת לא הסתייגה ולא פירטה בטופס 250 או בטופס הודעה על פגיעה למל"ל כי התובע פעל בניגוד להנחיות שניתנו", וכי הוראות הבטיחות שניתנו לו היו "חפוזות וכלליות". עוד היא כתבה בהכרעת הדין כי, "לא נערך לו סיור במבנה המפעל וישר התחיל לעבוד - ללא פיקוח".
