התירוץ המוזר של עיריית בית שמש לאי תשלום לספק שירות במשך שנים
עיריית בית שמש חויבה באחרונה על ידי בית המשפט בעיר לשלם סכום של כ-115 אלף שקל לחברת מוקד יגל ביטחון, שעמה היא ניהלה קשרים ממושכים לצורך הצבה ותחזוקה של לחצני מצוקה בגני הילדים שנמצאים ברחבי העיר. השופט אלעד לנג דחה את הטענה של העירייה, שלפיה זיכרון הדברים שעליו מבוסס הקשר בין הצדדים נעדר תוקף משפטי, ותוך כדי זה הוא אף האשים אותה בחוסר תום לב בכל הנוגע לכך.
בנובמבר 2016 פנתה העירייה למוקד יגל, שעוסקת בהתקנת מערכות מיגון ואבטחה, וביקשה לקבל הצעת מחיר להתקנה של לחצני מצוקה בגני ילדים בעיר. כעבור כחודש חתמו שני הצדדים על זיכרון דברים שלפיו עבור הקמת מערכת הלחצנים תקבל החברה סכום של כ-138 אלף שקל, ועבור שירותי אחזקה ישולם לה תשלום נפרד לפי תעריף מסוים. בהמשך אף נחתם הסכם למתן שירותי מוקד. שבמסגרתו התחייבה העירייה לשלם לחברה תשלום נוסף עבור טיפול שוטף בקריאות מצוקה המתקבלות דרך הלחצנים.
החברה פעלה בדחיפות כדי לקיים את חלקה בהסכם, אלא שהעירייה שילמה רק עבור התקנת הלחצנים ונמנעה מלהעביר תשלומים לחברה עבור שירותי האחזקה והמוקד שהיא סיפקה. בעקבות כך, בינואר 2020, כשלוש שנים לאחר תחילת ההתקשרות בין הצדדים, החברה הפסיקה להעניק את השירותים לעירייה. בתביעה שהגישה לבית המשפט באמצעות עו"ד מיכאל בן עדי, החברה טענה כי מכוח ההסכמות השונות שנחתמו מול העירייה, היא זכאית לקבל סכום של כ-135 אלף שקל שעדיין לא הועברו לה.
מנגד, טענה העירייה, באמצעות עו"ד עומר בן צבי ועו"ד מיטל שרעבי, כי זיכרון הדברים שעליו מבוססת התביעה אינו מחייב אותה, מכיוון שהוא שלא נחתם על ידי ראש העיר והגזבר - כפי שפקודת העיריות מחייבת. לחלופין, נטען כי החברה זכאית לכל היותר לתשלום מצומצם עבור שלושת חודשי השירות הראשונים, שהוגדרו בזיכרון הדברים כתקופת ניסיון - פיילוט.
- בית שמש - 2,600 דירות חדשות; צמיחה דמוגרפית מהירה, שוק נדל"ן בר השגה
- בית שמש צמחה בהכנסות אבל שורת הרווח נשחקה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
השופט לנג ציין בפתיחת פסק הדין שלו בתיק כי אכן כטענת העירייה, זיכרון הדברים לא עומד בדרישת פקודת העיריות, שלפיה עליו להיות חתום על ידי ראש העיר והגזבר. אלא שלדבריו, המסקנה הנובעת מכך אינה בהכרח בטלות המסמך, ויש להביא בחשבון שיקולי צדק ואינטרסים ציבוריים לצורך הכרעה בסכסוך.
בנוסף, ציין השופט, בין היתר, כי החברה פעלה בתום לב בעת קיום ההסכם מול העירייה, מתוך ציפייה לקבל תשלום מלא עבור השירותים שהיא סיפקה. מנגד, דווקא העירייה היא זו ש"פעלה בחוסר תום לב ובמעשה או מחדל של ממש, בכך שנציגים בכירים בעירייה אישרו התחייבות כספית מצד העירייה ללא שהחתימו את הגורמים המוסמכים לכך, ובכך גרמו לחברה להתקין את מערכת לחצני המצוקה ללא דיחוי על יסוד ההנחה כי תשולם לה התמורה עליה סוכם במסמך זיכרון הדברים", הוא כתב בפסק הדין שפרסם.
בתוך כך, השופט דחה את טענת העירייה שלפיה יש להגביל את התשלום לחברה לשלושת חודשי הפיילוט בלבד. הוא הדגיש כי העירייה לא מימשה את זכותה לסיים את ההתקשרות בתום הפיילוט, אלא המשיכה במגעים מול החברה במשך כשלוש שנים. בסופו של דבר, קבע השופט לנג כי על העירייה לשלם לחברה סכום של כ-93 אלף שקל עבור שירותי האחזקה והסיור, בתוספת של עוד 22.8 אלף שקל כהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.
- ההבטחה לא נכללה בצוואה - זו הסיבה שכן תצא לפועל
- כך נהפכה נחלה עם זכויות בנייה למבחן על פטור ממס
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- בוטל היתר בנייה למלון שתוכנן ברחוב הירקון בתל אביב
במקרה אחר, שהוכרע במאי 2023 על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב, הגישה חברה יזמית שבנתה שכונה חדשה באריאל תביעה נגד עיריית אריאל, החברה הכלכלית לאריאל והוועדה המקומית לתכנון ובנייה. החברה דרשה פיצויים של כ-13 מיליון שקל בשל נזקים שנגרמו לה. תחילתו של הסיפור לפני יותר מעשור. החברה היזמית, ניצני אריאל, החלה להתעניין ב-2009 ברכישת מגרשים במתחם ליד האוניברסיטה בעיר. במקום היתה עתידה לקום שכונת מגורים חדשה. בעלת הזכויות במתחם היתה אור-נור בניה ופיתוח. התובעת חתמה על הסכם עם אור-נור, שבמסגרתו הוענקה לתובעת אופציה לרכישת הזכויות בשטח. על רקע זה קיימה התובעת כמה פגישות עם נציגי עיריית אריאל. לטענתה, ראש העיר דאז, רון נחמן ז"ל, ונציגי העירייה, הבטיחו לה שהעירייה תפתח את התשתיות הציבוריות הנדרשות. התובעת טענה כי נציגי העירייה ביקשו ממנה כי תפעל לביצוע שינוי תכנוני, שיסב את יחידות הדיור המתוכננות במקום מבנייני רכבת בבנייה טורית, לבניית צמודי קרקע, תוך הגדלת כמות החניות. התובעת הכינה והגישה תוכנית לאיחוד וחלוקת המגרשים הקיימים, שאושרה על ידי הוועדה המיוחדת לתכנון ובנייה אריאל בינואר 2010. לאור זאת, טענה התובעת כי חתמה הסכם עם אור-נור, שבמסגרתו מימשה התובעת את הסכם אופציה, ורכשה מהאחרונה כ-25 דונם בפרויקט גבעת האוניברסיטה, בשכונת עד-לי בעיר. בהתאם למצב התכנוני במקום, יכלה התובעת לבנות במגרשים 95 יחידות דיור.
בית המשפט חייב דוד להשיב לאחיינית יותר מ-220 אלף שקל
השופטת עפרה גיא מבית המשפט לענייני משפחה קבעה כי המנוח הפקיד בידי אחיו סכום משמעותי מכספי הירושה שקיבל מאמו, וכי הדוד הודה בהחזקת הכספים בשיחות מוקלטות ואף חזר ואמר למנוח “זה הכסף שלך”. גרסתו שלפיה תמך כלכלית באחיו ושהסכומים נועדו לקיזוז נדחתה. בית
המשפט חייב אותו להעביר לאחיינית 221,342 שקל, בתוספת הוצאות ושכר טרחה
הפרשה הבאה החלה שנים לפני שהתגלגלה לבית המשפט, בתוך סבך משפחתי טעון, רגשות מעורבים וחשדנות שגברה והלכה ככל שחלפו הימים. אדם מבוגר, מוגבל בניידותו, מצא עצמו תלוי במשפחתו לאחר גירושיו, כשחייו מתנהלים בין דירת אמו לבין מוסד סיעודי. מאחורי הקלעים התנהל מסלול כספי מורכב, שבמרכזו סכום משמעותי שקיבל המנוח מעיזבון אמו. הכסף הופקד בידי אחד מאחיו, שהיה בנקאי, מתוך אמון, מתוך תקווה שאותו אח יסייע, ישמור וינהל את הכספים למענו. אלא שהאמון התערער, ועם מותו של המנוח נהפכה התחושה לחשד ממשי.
האחיינית, שהיתה הקרובה ביותר למנוח בשנותיו האחרונות, נותרה לבדה להתמודד עם המורשת הכלכלית שהותיר אחריו. בצוואתו קבע אביה כי כל רכושו עובר אליה, ובמקביל ציין מפורשות כי סכום של 256,442 שקל הופקד בידי אחיו, וכי נכון למועד עריכת הצוואה נותרו בידי אותו אח 221,342 שקל. ואולם בעוד שבצוואה העניין היה ברור לחלוטין, המציאות שאחרי הפטירה היתה שונה, טעונה ומעורפלת הרבה יותר. האח הכחיש, טען שלא קיבל דבר, טען שהמנוח הוא זה שהיה חייב לו ואף טען כי תמך בו לאורך שנים. אלא שהראיות הצביעו על תמונה אחרת. ובעיקר, קולו של המנוח עצמו.
בפסק דין מקיף המשתרע על פני עשרות עמודים קבעה השופטת עפרה גיא כי הראיות, ובראשן ההקלטות והתיעוד בכתב ידו של הדוד עצמו, מוכיחות כי הכסף אכן הופקד בידיו. יתרה מכך, בית המשפט קבע כי הדוד הודה בכך “בקולו”, ושב ואמר למנוח באותה שיחה: “זה לא שלי, זה שלך, זה שלך”. בסופו של דבר קבע בית המשפט כי על הדוד להעביר לאחיינית את הכספים שהפקיד אביה אצלו. לצד זאת, דחתה השופטת גם את טענות הקיזוז וטענות אחרות שהעלה הדוד, וקבעה כי גרסתו אינה סבירה, אינה נתמכת בראיות וסותרת את הממצאים הברורים שעלו מהתיק.
האם הכספים אכן הופקדו אצל האח?
הסיפור נפרש תחילה ברקע עובדתי שהשופטת הגדירה כבלתי שנוי במחלוקת. המנוח נפטר ב-2019 והותיר אחריו צוואה שנערכה ב-2018. בצוואה הוא ציין במפורש כי הפקיד אצל אחיו סכום של 256,442 שקל, וכי לאחר משיכות שנעשו לאורך תקופה, נותרו בידיו 221,342 שקל. צו קיום צוואה ניתן ב-2020. מה שעמד לדיון לא היה קיומה של הצוואה, אלא השאלה האם הכספים אכן הופקדו אצל האח, כפי שטען המנוח בצוואתו, או שמא מדובר בטעות, או באמירה שאינה מתיישבת עם המציאות, כפי שטען הנתבע.
- שבו לגור יחד אחרי הגירושים - האם האשה תירש אותו?
- צוואת של קשיש בביה"ח הועדפה על זו מלפני 20 שנה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
התובעת, בתו של המנוח, הציגה תשתית ראייתית רחבה: תיעוד בכתב על גבי יומן שנה של בנק הפועלים, שבו רשם הנתבע בעצמו את הכספים שהוחזרו ואת המשיכות שבוצעו; תמלילי שיחות שנערכו בין המנוח ובין האח; תמליל נוסף שבו הבטיח האח לתובעת לאחר מות אביה שיעביר לה את הכספים ברגע שיינתן צו קיום; עדויות של מכרים שאישרו כי המנוח סיפר להם שהפקיד את הכסף אצל אחיו; וכן הוכחה להעברה בנקאית אחת בסכום כולל של 20 אלף שקל, שביצע הנתבע ישירות לחשבון התובעת לבקשת אביה, וזאת בשעה שהמנוח כבר היה סיעודי ולא יכול היה לשלוט בחשבון בנק פעיל.
בית המשפט חייב דוד להשיב לאחיינית יותר מ-220 אלף שקל
השופטת עפרה גיא מבית המשפט לענייני משפחה קבעה כי המנוח הפקיד בידי אחיו סכום משמעותי מכספי הירושה שקיבל מאמו, וכי הדוד הודה בהחזקת הכספים בשיחות מוקלטות ואף חזר ואמר למנוח “זה הכסף שלך”. גרסתו שלפיה תמך כלכלית באחיו ושהסכומים נועדו לקיזוז נדחתה. בית
המשפט חייב אותו להעביר לאחיינית 221,342 שקל, בתוספת הוצאות ושכר טרחה
הפרשה הבאה החלה שנים לפני שהתגלגלה לבית המשפט, בתוך סבך משפחתי טעון, רגשות מעורבים וחשדנות שגברה והלכה ככל שחלפו הימים. אדם מבוגר, מוגבל בניידותו, מצא עצמו תלוי במשפחתו לאחר גירושיו, כשחייו מתנהלים בין דירת אמו לבין מוסד סיעודי. מאחורי הקלעים התנהל מסלול כספי מורכב, שבמרכזו סכום משמעותי שקיבל המנוח מעיזבון אמו. הכסף הופקד בידי אחד מאחיו, שהיה בנקאי, מתוך אמון, מתוך תקווה שאותו אח יסייע, ישמור וינהל את הכספים למענו. אלא שהאמון התערער, ועם מותו של המנוח נהפכה התחושה לחשד ממשי.
האחיינית, שהיתה הקרובה ביותר למנוח בשנותיו האחרונות, נותרה לבדה להתמודד עם המורשת הכלכלית שהותיר אחריו. בצוואתו קבע אביה כי כל רכושו עובר אליה, ובמקביל ציין מפורשות כי סכום של 256,442 שקל הופקד בידי אחיו, וכי נכון למועד עריכת הצוואה נותרו בידי אותו אח 221,342 שקל. ואולם בעוד שבצוואה העניין היה ברור לחלוטין, המציאות שאחרי הפטירה היתה שונה, טעונה ומעורפלת הרבה יותר. האח הכחיש, טען שלא קיבל דבר, טען שהמנוח הוא זה שהיה חייב לו ואף טען כי תמך בו לאורך שנים. אלא שהראיות הצביעו על תמונה אחרת. ובעיקר, קולו של המנוח עצמו.
בפסק דין מקיף המשתרע על פני עשרות עמודים קבעה השופטת עפרה גיא כי הראיות, ובראשן ההקלטות והתיעוד בכתב ידו של הדוד עצמו, מוכיחות כי הכסף אכן הופקד בידיו. יתרה מכך, בית המשפט קבע כי הדוד הודה בכך “בקולו”, ושב ואמר למנוח באותה שיחה: “זה לא שלי, זה שלך, זה שלך”. בסופו של דבר קבע בית המשפט כי על הדוד להעביר לאחיינית את הכספים שהפקיד אביה אצלו. לצד זאת, דחתה השופטת גם את טענות הקיזוז וטענות אחרות שהעלה הדוד, וקבעה כי גרסתו אינה סבירה, אינה נתמכת בראיות וסותרת את הממצאים הברורים שעלו מהתיק.
האם הכספים אכן הופקדו אצל האח?
הסיפור נפרש תחילה ברקע עובדתי שהשופטת הגדירה כבלתי שנוי במחלוקת. המנוח נפטר ב-2019 והותיר אחריו צוואה שנערכה ב-2018. בצוואה הוא ציין במפורש כי הפקיד אצל אחיו סכום של 256,442 שקל, וכי לאחר משיכות שנעשו לאורך תקופה, נותרו בידיו 221,342 שקל. צו קיום צוואה ניתן ב-2020. מה שעמד לדיון לא היה קיומה של הצוואה, אלא השאלה האם הכספים אכן הופקדו אצל האח, כפי שטען המנוח בצוואתו, או שמא מדובר בטעות, או באמירה שאינה מתיישבת עם המציאות, כפי שטען הנתבע.
- שבו לגור יחד אחרי הגירושים - האם האשה תירש אותו?
- צוואת של קשיש בביה"ח הועדפה על זו מלפני 20 שנה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
התובעת, בתו של המנוח, הציגה תשתית ראייתית רחבה: תיעוד בכתב על גבי יומן שנה של בנק הפועלים, שבו רשם הנתבע בעצמו את הכספים שהוחזרו ואת המשיכות שבוצעו; תמלילי שיחות שנערכו בין המנוח ובין האח; תמליל נוסף שבו הבטיח האח לתובעת לאחר מות אביה שיעביר לה את הכספים ברגע שיינתן צו קיום; עדויות של מכרים שאישרו כי המנוח סיפר להם שהפקיד את הכסף אצל אחיו; וכן הוכחה להעברה בנקאית אחת בסכום כולל של 20 אלף שקל, שביצע הנתבע ישירות לחשבון התובעת לבקשת אביה, וזאת בשעה שהמנוח כבר היה סיעודי ולא יכול היה לשלוט בחשבון בנק פעיל.
