התירוץ המוזר של עיריית בית שמש לאי תשלום לספק שירות במשך שנים
עיריית בית שמש חויבה באחרונה על ידי בית המשפט בעיר לשלם סכום של כ-115 אלף שקל לחברת מוקד יגל ביטחון, שעמה היא ניהלה קשרים ממושכים לצורך הצבה ותחזוקה של לחצני מצוקה בגני הילדים שנמצאים ברחבי העיר. השופט אלעד לנג דחה את הטענה של העירייה, שלפיה זיכרון הדברים שעליו מבוסס הקשר בין הצדדים נעדר תוקף משפטי, ותוך כדי זה הוא אף האשים אותה בחוסר תום לב בכל הנוגע לכך.
בנובמבר 2016 פנתה העירייה למוקד יגל, שעוסקת בהתקנת מערכות מיגון ואבטחה, וביקשה לקבל הצעת מחיר להתקנה של לחצני מצוקה בגני ילדים בעיר. כעבור כחודש חתמו שני הצדדים על זיכרון דברים שלפיו עבור הקמת מערכת הלחצנים תקבל החברה סכום של כ-138 אלף שקל, ועבור שירותי אחזקה ישולם לה תשלום נפרד לפי תעריף מסוים. בהמשך אף נחתם הסכם למתן שירותי מוקד. שבמסגרתו התחייבה העירייה לשלם לחברה תשלום נוסף עבור טיפול שוטף בקריאות מצוקה המתקבלות דרך הלחצנים.
החברה פעלה בדחיפות כדי לקיים את חלקה בהסכם, אלא שהעירייה שילמה רק עבור התקנת הלחצנים ונמנעה מלהעביר תשלומים לחברה עבור שירותי האחזקה והמוקד שהיא סיפקה. בעקבות כך, בינואר 2020, כשלוש שנים לאחר תחילת ההתקשרות בין הצדדים, החברה הפסיקה להעניק את השירותים לעירייה. בתביעה שהגישה לבית המשפט באמצעות עו"ד מיכאל בן עדי, החברה טענה כי מכוח ההסכמות השונות שנחתמו מול העירייה, היא זכאית לקבל סכום של כ-135 אלף שקל שעדיין לא הועברו לה.
מנגד, טענה העירייה, באמצעות עו"ד עומר בן צבי ועו"ד מיטל שרעבי, כי זיכרון הדברים שעליו מבוססת התביעה אינו מחייב אותה, מכיוון שהוא שלא נחתם על ידי ראש העיר והגזבר - כפי שפקודת העיריות מחייבת. לחלופין, נטען כי החברה זכאית לכל היותר לתשלום מצומצם עבור שלושת חודשי השירות הראשונים, שהוגדרו בזיכרון הדברים כתקופת ניסיון - פיילוט.
- תנופת שיווק ברמת בית שמש ה’-2: מאות יחידות דיור נוספות נסגרו במכרזי רמ"י
- האם פרויקט הפינוי-בינוי הענק בבית שמש יבטיח את הגיוון של האוכלוסיה בעיר?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
השופט לנג ציין בפתיחת פסק הדין שלו בתיק כי אכן כטענת העירייה, זיכרון הדברים לא עומד בדרישת פקודת העיריות, שלפיה עליו להיות חתום על ידי ראש העיר והגזבר. אלא שלדבריו, המסקנה הנובעת מכך אינה בהכרח בטלות המסמך, ויש להביא בחשבון שיקולי צדק ואינטרסים ציבוריים לצורך הכרעה בסכסוך.
בנוסף, ציין השופט, בין היתר, כי החברה פעלה בתום לב בעת קיום ההסכם מול העירייה, מתוך ציפייה לקבל תשלום מלא עבור השירותים שהיא סיפקה. מנגד, דווקא העירייה היא זו ש"פעלה בחוסר תום לב ובמעשה או מחדל של ממש, בכך שנציגים בכירים בעירייה אישרו התחייבות כספית מצד העירייה ללא שהחתימו את הגורמים המוסמכים לכך, ובכך גרמו לחברה להתקין את מערכת לחצני המצוקה ללא דיחוי על יסוד ההנחה כי תשולם לה התמורה עליה סוכם במסמך זיכרון הדברים", הוא כתב בפסק הדין שפרסם.
בתוך כך, השופט דחה את טענת העירייה שלפיה יש להגביל את התשלום לחברה לשלושת חודשי הפיילוט בלבד. הוא הדגיש כי העירייה לא מימשה את זכותה לסיים את ההתקשרות בתום הפיילוט, אלא המשיכה במגעים מול החברה במשך כשלוש שנים. בסופו של דבר, קבע השופט לנג כי על העירייה לשלם לחברה סכום של כ-93 אלף שקל עבור שירותי האחזקה והסיור, בתוספת של עוד 22.8 אלף שקל כהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.
- איחרו בתשלומים על הדירה, אבל לא ישלמו פיצוי מוסכם
- האחות ביקשה מחצית מהירושה - השופט לא הבין למה
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- הבן טיפל ונשאר קרוב וקיבל את כל הירושה - האחים תבעו; מה קרה...
במקרה אחר, שהוכרע במאי 2023 על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב, הגישה חברה יזמית שבנתה שכונה חדשה באריאל תביעה נגד עיריית אריאל, החברה הכלכלית לאריאל והוועדה המקומית לתכנון ובנייה. החברה דרשה פיצויים של כ-13 מיליון שקל בשל נזקים שנגרמו לה. תחילתו של הסיפור לפני יותר מעשור. החברה היזמית, ניצני אריאל, החלה להתעניין ב-2009 ברכישת מגרשים במתחם ליד האוניברסיטה בעיר. במקום היתה עתידה לקום שכונת מגורים חדשה. בעלת הזכויות במתחם היתה אור-נור בניה ופיתוח. התובעת חתמה על הסכם עם אור-נור, שבמסגרתו הוענקה לתובעת אופציה לרכישת הזכויות בשטח. על רקע זה קיימה התובעת כמה פגישות עם נציגי עיריית אריאל. לטענתה, ראש העיר דאז, רון נחמן ז"ל, ונציגי העירייה, הבטיחו לה שהעירייה תפתח את התשתיות הציבוריות הנדרשות. התובעת טענה כי נציגי העירייה ביקשו ממנה כי תפעל לביצוע שינוי תכנוני, שיסב את יחידות הדיור המתוכננות במקום מבנייני רכבת בבנייה טורית, לבניית צמודי קרקע, תוך הגדלת כמות החניות. התובעת הכינה והגישה תוכנית לאיחוד וחלוקת המגרשים הקיימים, שאושרה על ידי הוועדה המיוחדת לתכנון ובנייה אריאל בינואר 2010. לאור זאת, טענה התובעת כי חתמה הסכם עם אור-נור, שבמסגרתו מימשה התובעת את הסכם אופציה, ורכשה מהאחרונה כ-25 דונם בפרויקט גבעת האוניברסיטה, בשכונת עד-לי בעיר. בהתאם למצב התכנוני במקום, יכלה התובעת לבנות במגרשים 95 יחידות דיור.
המסמכים הישנים הכריעו: נדחתה בקשה למס שבח היסטורי
מחלוקת על מועד רכישת זכויות חכירה בנכס ותיק בתל אביב הובילה לעימות בין האלמנה והיורשת של המוכר לרשות המסים. ועדת הערר קבעה כי אין די בזיכרונות מאוחרים ובשחזורים בדיעבד, וכי מסמכים ודיווחים בזמן אמת הם אלה שמכריעים בשאלת הזכאות לשיעור מס מופחת
כמעט שישה עשורים לאחר שנחתמו ההסכמים הראשונים ביחס למגרש קטן ברחוב הפלך בתל אביב, מצאה את עצמה ועדת הערר לפי חוק מיסוי מקרקעין נדרשת לשאלה שמעסיקה לא מעט בעלי נכסים ותיקים ויורשיהם: מתי בעצם נרכש הנכס. השאלה הזו, שנראית לעתים טכנית בלבד, עשויה להיות שוות ערך לעשרות ולעתים למאות אלפי שקלים במס שבח, בעקבות ההבחנה שעושה החוק בין נכסים שנרכשו לפני 31 במרץ 1961 לבין כאלה שנרכשו לאחר מכן. במקרה שנדון, הפער הכספי הגיע לכ-90 אלף שקל, אך ההשלכות העקרוניות רחבות הרבה יותר.
ההליך עסק בזכויות חכירה במקרקעין הידועים כגוש 7087 חלקה 86, נכס תעשייתי ותיק ביפו, שנמכר ב-2018 על ידי יצחק אברט ז"ל. לאחר המכירה, התגלעה מחלוקת בין המוכר - ולאחר פטירתו, אלמנתו והיורשת שלו יפה אברט - לבין מנהל מיסוי מקרקעין תל אביב, סביב השאלה האם המכירה זכאית לשיעור מס שבח מופחת, המכונה "שיעור מס היסטורי". הזכאות לשיעור שכזה מותנית בכך שיום הרכישה של הזכות במקרקעין היה עד ה-31 למרץ 1961.
לטענת העוררת, שורשי הזכויות בנכס נעוצים עוד בראשית 1961. היא הסתמכה על כך שבבסיס חוזה החכירה שנחתם עם עיריית תל אביב ב-1964 עמד הסכם מוקדם יותר, מ-29 בינואר 1961, שאושר בידי משרד הפנים. לשיטתה, די בכך כדי לראות את יום הרכישה כיום המוקדם, ולהחיל את שיעור המס ההיסטורי. מנגד, רשות המסים טענה כי יצחק אברט נכנס לתמונה רק ב-1970, כשרכש זכויות מאחד השותפים האחרים, ולכן הוא לא עומד בתנאי החוק.
ועדת הערר, בראשות השופט הרי קירש ולצדו רו"ח מיכה לזר ועו"ד דן מרגליות, נדרשה לפרק לגורמים מסכת מסועפת של מסמכים, חלקם בני יותר מ-60 שנה. כבר בראשית פסק הדין הבהיר השופט קירש כי ההכרעה תישען על "הרשום במסמכים (הרבים) שהוגשו", וכי גם אם יינתן משקל כלשהו לעדות המאוחרת של העוררת, אין בה כדי לשנות את התמונה העולה מן הראיות הכתובות.
- הפקעה, מחלוקת ומס: המושב נגד המדינה - מי ניצח?
- כך נהפכה נחלה עם זכויות בנייה למבחן על פטור ממס
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בהסכם החכירה הראשון אין אזכור לאברט
המסמך הראשון שנבחן היה הסכם פיתוח מ-28 בינואר 1961, שנחתם בין עיריית תל אביב-יפו לבין אדם בשם נסים בכר. ההסכם התיר לבכר לתפוס חזקה זמנית במגרש לצורך הקמת מבנה תעשייתי, וקבע כי אם הוא יעמוד בתנאים, תיערך עמו בהמשך חכירה. אישור משרד הפנים להסכם ניתן במרץ 1961. אלא שכבר כאן קבעה הוועדה ממצא ברור: להסכם היו שני צדדים בלבד - העירייה ובכר, ואין בו שום אזכור ליצחק אברט או לשותפים האחרים שטענו לזכויות מוקדמות. "דבר אחד עולה בבירור מהמסמך הראשון: היו לו שני צדדים בלבד - העירייה ונסים בכר", נכתב בפסק הדין.
האחות ביקשה מחצית מהירושה - השופט לא הבין למה
אשה תבעה בדרישה להכיר בזכויותיה במחצית מדירה ומגרש בתל אביב שירש אחיה למחצה מהורי אמו. אלא שבית המשפט לענייני משפחה קבע כי עילת תביעה לא היתה ברורה, מחק אותה וחייב את התובעת ב-100 אלף שקל הוצאות משפט: "בסוף אני כותב פסק דין על מה שיש, לא על מה שאין"
זה התחיל בסיפור משפחתי ישן, כזה שנפרש על פני עשרות שנים, עם יחסי קרבה מורכבים, ירושה אחת גדולה והרבה תחושות לא פתורות. אשה, אחות למחצה מצד האב, פנתה לבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב וביקשה שיכירו בכך שמחצית מנכסי מקרקעין יקרי ערך - דירה בתל אביב ומגרש בשדה דב - שייכים לה. הנכסים, כך לא היתה מחלוקת, רשומים כולם על שם אחיה למחצה, שירש אותם מהורי אמו. אלא שבית המשפט, בפסק דין חריף וחריג בנימוקיו, קבע כי התביעה כולה לוקה בכשל יסודי: העילה המשפטית שעליה היא נסמכת אינה ברורה כלל. התוצאה היתה מחיקת התביעה וחיוב התובעת בהוצאות משפט בסכום של 100 אלף שקל.
פסק הדין, שניתן על ידי סגן נשיא בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, השופט יהורם שקד, אינו עוסק רק במחלוקת רכושית בין אחים למחצה. הוא מתעכב באריכות על האופן שבו נוסחה התביעה, על הבלבול בין טענות עובדתיות ומשפטיות, ועל הקושי - כמעט חוסר האפשרות - של בית המשפט להכריע בסכסוך כשגם לאחר שמיעת כל העדים והסיכומים, לא ניתן להבין מהי בדיוק עילת התביעה.
הרקע העובדתי אינו שנוי במחלוקת. התובעת היא אחותו למחצה של הנתבע מצד האב. בילדותה היא אומצה על ידי אמו של הנתבע, לאחר שזו נישאה לאביהם המשותף. הנתבע, מצדו, ירש מסבו וסבתו מצד אמו דירת מגורים בתל אביב וכן זכויות במגרש בשדה דב. הסב נפטר ב-1988 והסבתא ב-1994. אביהם של שני האחים התגורר בדירה עד פטירתו ב-2017. הזכויות בנכסים נרשמו לאורך כל השנים על שם הנתבע בלבד. אלא שהתובעת טענה כי חרף הרישום, בינה לבין אחיה התקיימה הבנה אחרת. בכתב התביעה המקורי נטען כי בין השניים נכרת "הסכם שותפות ונאמנות", שלפיו מחצית מהזכויות בנכסים שייכות לה, והנתבע מחזיק בהן בנאמנות עבורה. על בסיס זה היא עתרה לסעד הצהרתי שיקבע כי היא בעלת מחצית הזכויות בדירה ובמגרש.
"מעשה שהושלם"
כבר בשלב מוקדם של ההליך התברר לבית המשפט כי כתב התביעה מעורר קשיים. בדיון קדם משפט ביקש השופט להבין מהי עילת התביעה, ובא כוח התובעת השיב כי מדובר בנאמנות, שותפות ויחסים מסחריים משותפים. בהמשך אותו דיון אף הודה עורך דינה של התובעת כי "הראיות שקיבלתי לפני יומיים שינו לי את התמונה העובדתית", וביקש זמן לשקול מחדש את עמדתו. לבסוף הוגש כתב תביעה מתוקן, שבו שונתה התשתית המשפטית של התביעה באופן מהותי. בכתב התביעה המתוקן כבר לא דובר על שותפות ונאמנות בלבד. הפעם נטען כי הנתבע העניק לתובעת את מחצית הזכויות בנכסים כמתנה שהושלמה. "עסקינן בהענקה שבוצעה באופן מוצהר, מחייב סופי ומוחלט", נכתב, תוך הדגשה כי הצדדים שינו את התנהלותם לאורך עשרות שנים בהסתמך על אותה הענקה. בהמשך אף נטען במפורש כי מדובר ב"מעשה שהושלם".
- הבן טיפל ונשאר קרוב וקיבל את כל הירושה - האחים תבעו; מה קרה בסוף?
- הבת הממשיכה ניצחה - אבל האחות תישאר בבית
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
אלא שכאן בדיוק החל להיווצר הסדק המרכזי בתביעה. הנתבע, בכתב ההגנה, הכחיש מכל וכל את קיומו של כל הסכם, הבטחה או הענקה. לדבריו, לא היתה שום מתנה, לא בכתב ולא בעל פה, וממילא לא בוצע שום רישום כנדרש בדין. לטענתו, מדובר בתביעת סרק נטולת עילה, שהוגשה לאחר שנים רבות של לחצים משפחתיים. במהלך ההוכחות והסיכומים העמיק הקושי. השופט שקד תיאר בפסק הדין חילופי דברים ארוכים שניהל עם בא כוחה של התובעת, בניסיון להבין האם הטענה היא לגבי מתנה שהושלמה, או שלהתחייבות לתת מתנה. "זה לא ניואנסים, זה העיקר", אמר השופט באחד הרגעים, ואף הוסיף כי, "בסוף אני כותב פסק דין על מה שיש, לא על מה שאין".
