התירוץ המוזר של עיריית בית שמש לאי תשלום לספק שירות במשך שנים
עיריית בית שמש חויבה באחרונה על ידי בית המשפט בעיר לשלם סכום של כ-115 אלף שקל לחברת מוקד יגל ביטחון, שעמה היא ניהלה קשרים ממושכים לצורך הצבה ותחזוקה של לחצני מצוקה בגני הילדים שנמצאים ברחבי העיר. השופט אלעד לנג דחה את הטענה של העירייה, שלפיה זיכרון הדברים שעליו מבוסס הקשר בין הצדדים נעדר תוקף משפטי, ותוך כדי זה הוא אף האשים אותה בחוסר תום לב בכל הנוגע לכך.
בנובמבר 2016 פנתה העירייה למוקד יגל, שעוסקת בהתקנת מערכות מיגון ואבטחה, וביקשה לקבל הצעת מחיר להתקנה של לחצני מצוקה בגני ילדים בעיר. כעבור כחודש חתמו שני הצדדים על זיכרון דברים שלפיו עבור הקמת מערכת הלחצנים תקבל החברה סכום של כ-138 אלף שקל, ועבור שירותי אחזקה ישולם לה תשלום נפרד לפי תעריף מסוים. בהמשך אף נחתם הסכם למתן שירותי מוקד. שבמסגרתו התחייבה העירייה לשלם לחברה תשלום נוסף עבור טיפול שוטף בקריאות מצוקה המתקבלות דרך הלחצנים.
החברה פעלה בדחיפות כדי לקיים את חלקה בהסכם, אלא שהעירייה שילמה רק עבור התקנת הלחצנים ונמנעה מלהעביר תשלומים לחברה עבור שירותי האחזקה והמוקד שהיא סיפקה. בעקבות כך, בינואר 2020, כשלוש שנים לאחר תחילת ההתקשרות בין הצדדים, החברה הפסיקה להעניק את השירותים לעירייה. בתביעה שהגישה לבית המשפט באמצעות עו"ד מיכאל בן עדי, החברה טענה כי מכוח ההסכמות השונות שנחתמו מול העירייה, היא זכאית לקבל סכום של כ-135 אלף שקל שעדיין לא הועברו לה.
מנגד, טענה העירייה, באמצעות עו"ד עומר בן צבי ועו"ד מיטל שרעבי, כי זיכרון הדברים שעליו מבוססת התביעה אינו מחייב אותה, מכיוון שהוא שלא נחתם על ידי ראש העיר והגזבר - כפי שפקודת העיריות מחייבת. לחלופין, נטען כי החברה זכאית לכל היותר לתשלום מצומצם עבור שלושת חודשי השירות הראשונים, שהוגדרו בזיכרון הדברים כתקופת ניסיון - פיילוט.
- האם פרויקט הפינוי-בינוי הענק בבית שמש יבטיח את הגיוון של האוכלוסיה בעיר?
- בית שמש - 2,600 דירות חדשות; צמיחה דמוגרפית מהירה, שוק נדל"ן בר השגה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
השופט לנג ציין בפתיחת פסק הדין שלו בתיק כי אכן כטענת העירייה, זיכרון הדברים לא עומד בדרישת פקודת העיריות, שלפיה עליו להיות חתום על ידי ראש העיר והגזבר. אלא שלדבריו, המסקנה הנובעת מכך אינה בהכרח בטלות המסמך, ויש להביא בחשבון שיקולי צדק ואינטרסים ציבוריים לצורך הכרעה בסכסוך.
בנוסף, ציין השופט, בין היתר, כי החברה פעלה בתום לב בעת קיום ההסכם מול העירייה, מתוך ציפייה לקבל תשלום מלא עבור השירותים שהיא סיפקה. מנגד, דווקא העירייה היא זו ש"פעלה בחוסר תום לב ובמעשה או מחדל של ממש, בכך שנציגים בכירים בעירייה אישרו התחייבות כספית מצד העירייה ללא שהחתימו את הגורמים המוסמכים לכך, ובכך גרמו לחברה להתקין את מערכת לחצני המצוקה ללא דיחוי על יסוד ההנחה כי תשולם לה התמורה עליה סוכם במסמך זיכרון הדברים", הוא כתב בפסק הדין שפרסם.
בתוך כך, השופט דחה את טענת העירייה שלפיה יש להגביל את התשלום לחברה לשלושת חודשי הפיילוט בלבד. הוא הדגיש כי העירייה לא מימשה את זכותה לסיים את ההתקשרות בתום הפיילוט, אלא המשיכה במגעים מול החברה במשך כשלוש שנים. בסופו של דבר, קבע השופט לנג כי על העירייה לשלם לחברה סכום של כ-93 אלף שקל עבור שירותי האחזקה והסיור, בתוספת של עוד 22.8 אלף שקל כהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.
- סייעה להתאבדות - זה העונש שהטיל עליה בית המשפט
- צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- הירושה נהפכה למכרז מחייב: 3 אחים ייאלצו למכור בית
במקרה אחר, שהוכרע במאי 2023 על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב, הגישה חברה יזמית שבנתה שכונה חדשה באריאל תביעה נגד עיריית אריאל, החברה הכלכלית לאריאל והוועדה המקומית לתכנון ובנייה. החברה דרשה פיצויים של כ-13 מיליון שקל בשל נזקים שנגרמו לה. תחילתו של הסיפור לפני יותר מעשור. החברה היזמית, ניצני אריאל, החלה להתעניין ב-2009 ברכישת מגרשים במתחם ליד האוניברסיטה בעיר. במקום היתה עתידה לקום שכונת מגורים חדשה. בעלת הזכויות במתחם היתה אור-נור בניה ופיתוח. התובעת חתמה על הסכם עם אור-נור, שבמסגרתו הוענקה לתובעת אופציה לרכישת הזכויות בשטח. על רקע זה קיימה התובעת כמה פגישות עם נציגי עיריית אריאל. לטענתה, ראש העיר דאז, רון נחמן ז"ל, ונציגי העירייה, הבטיחו לה שהעירייה תפתח את התשתיות הציבוריות הנדרשות. התובעת טענה כי נציגי העירייה ביקשו ממנה כי תפעל לביצוע שינוי תכנוני, שיסב את יחידות הדיור המתוכננות במקום מבנייני רכבת בבנייה טורית, לבניית צמודי קרקע, תוך הגדלת כמות החניות. התובעת הכינה והגישה תוכנית לאיחוד וחלוקת המגרשים הקיימים, שאושרה על ידי הוועדה המיוחדת לתכנון ובנייה אריאל בינואר 2010. לאור זאת, טענה התובעת כי חתמה הסכם עם אור-נור, שבמסגרתו מימשה התובעת את הסכם אופציה, ורכשה מהאחרונה כ-25 דונם בפרויקט גבעת האוניברסיטה, בשכונת עד-לי בעיר. בהתאם למצב התכנוני במקום, יכלה התובעת לבנות במגרשים 95 יחידות דיור.
פתק אחד הפך נכס של 15 מיליון שקל למוקד מחלוקת עזה
בני זוג שחתמו לפני שנים על הסכם ממון שהבטיח חלוקה שוויונית בבית המגורים גילו, עם פרוץ המשבר ביניהם, כי פתק בכתב ידם עומד כעת במרכז סכסוך רכוש מהותי. למרות ההסכמה המקורית על בעלות שווה בנכס, ולמרות טענות האשה כי המסמך נחתם בלחץ וללא הבנה, בית המשפט העניק
תוקף מלא לאותו פתק. המשמעות: הנכס, ששווה 15 מיליון שקל, יישאר רשום ויחולק ביחס של שליש לאשה ושני שלישים לגבר
כמעט שלוש שנים לאחר שהחלו ההליכים המשפטיים בין בני זוג לשעבר, שבית אחד עמד במרכזם, הגיע לסיומו באחרונה שלב נוסף בסאגה המשפטית שמסעירה את הצדדים ומציפה מחדש שאלות על יחסי אמון, הסכמות משפחתיות והמשקל של מסמך אחד פשוט הכתוב בכתב יד. מדובר בבית מגורים ששוויו, לפי חוות דעת שמאית שהוגשה לתיק, מגיע לכ-15 מיליון שקל - נכס שנהפך לסלע מחלוקת בין בני זוג לשעבר, לאחר שחתמו ב-2006 על פתק קצר שהסדיר מחדש את חלוקת הבעלות בו, בניגוד להסכם הממון המקורי שערכו שש שנים קודם לכן.
לפי הסכם הממון משנת 2000, נקבע באופן מפורש כי בית המגורים של הצדדים יהיה משותף לשניהם "בחלקים שווים אף אם הכספים לבנייתו לא באו באופן שווה משני הצדדים". אלא שבחודשים שלפני רכישת הבית, כך לפי גרסת האיש, התברר כי הוריה של האשה, שהיו צפויים להשתתף במימון של רכישתו, אינם מתכוונים לקחת חלק כלל ברכישה. באותו שלב, כך טען, הציב אביו תנאי לתרומתו הכספית - הבית יירשם לא בשוויון, אלא בחלוקה של שלושה רבעים על שם הבן ורבע אחד בלבד על שם האשה. לבסוף הוסכם על חלוקה של שני שלישים לאיש ושליש אחד לאשה.
כאן נכנס לתמונה המסמך הקצר, שעליו חתמו הצדדים ב-3 ביוני 2006. מדובר בפתק שנכתב בכתב יד, שנחשב אז בעיניהם להסכמה פנימית פשוטה, אך קיבל מעמד דרמטי שנים לאחר מכן, כשהקשר עלה על שרטון וההליך הרכושי הגיע לפתחו של בית המשפט. האשה טענה שהמסמך נחתם תחת לחץ, בזמן שהיא אינה מבינה את השלכותיו, ושהוא עומד בסתירה מוחלטת להסכם הממון. מנגד, האיש טען שמדובר בהסכמה טבעית שנועדה ליישב שינוי נסיבות, וששני הצדדים הבינו היטב את משמעותו.
פסק הדין הנוכחי, שהוא השלישי במספר בעניינם של הצדדים, מתמקד בדיוק בשאלה זו: האם למסמך שנחתם ללא ליווי משפטי וללא אישור מבית המשפט, יש תוקף מחייב, והאם הוא גובר על הסכם הממון המקורי? בית המשפט קבע כי התשובה לכך היא חיובית.
- נדחו טענות אשה לקבלת 800 אלף שקל ממכירת דירה משותפת
- בזמן שפדתה פנסיה לצמצום המשכנתה, הוא היה עם אחרת
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
רק הוריו של הבעל נשאו בעלות הרכישה והבנייה
כבר בפתח נימוקיה, הדגישה השופטת אליה נוס כי המסמך נבחן תחילה מההיבט הראייתי: כיצד נחתם, מה היתה כוונת הצדדים בעת חתימתו, ומה עלה מהעדויות ומהמסמכים שסבבו את רכישת הבית. האיש העיד כי ההבנה המקורית ביניהם היתה שהמימון יתחלק בין משפחות הצדדים, ולכן ירשמו בעתיד את הבית בחלקים שווים. ואולם כשהדבר לא התממש, וכשהתברר שהוריו בלבד נושאים בעלות הרכישה והבנייה, נוצר צורך בעדכון ההסכמות. לדבריו, "העלינו את זה על הכתב, לא בניסוח של עו"ד", והוא הדגיש כי הדברים נכתבו "באווירה טובה... והכרת הטוב שאנחנו הולכים לקבל במתנה בית מהניילונים".
סייעה להתאבדות - זה העונש שהטיל עליה בית המשפט
העליון דחה את ערעורה של צעירה שהורשעה בליווי חבר למחלקה הסגורה אל מותו. המערערת, בעלת מוגבלויות קוגניטיביות ורקע נפשי מורכב, טענה כי לא התכוונה לסייע להתאבדות חבר שהכירה במחלקה הפסיכיאטרית. העליון קבע כי שורת מעשיה הובילה בפועל את המנוח אל הגג שממנו
קפץ. דעת מיעוט סברה כי יש לזכותה בשל ספק ממשי בנוגע ליסוד הנפשי.
הבוקר ההוא בירושלים, שבסיומו קפץ צעיר בן 32 אל מותו מגג בניין בן עשר קומות ברחוב יפו, ממשיך להדהד גם שנים לאחר מכן. בתוך הפרטים העובדתיים, העדויות, חוות הדעת הפסיכיאטריות והניתוחים המשפטיים, נותרת תמונה אנושית קשה של שני צעירים פגיעים, שנפגשו בין קירות מחלקה פסיכיאטרית סגורה, פיתחו קשר מורכב, ובשלב מסוים החלו לרקום יחד תוכנית התאבדות. אלא שבשעה שהמנוח הלך עד איתה עד הסוף המר, המערערת חזרה בה במהלך הדרך. למרות חזרתה, בית המשפט המחוזי הרשיע אותה בסיוע להתאבדות וגזר עליה שישה חודשי עבודות שירות. הערעור לבית המשפט העליון נדחה בדעת רוב, בהחלטה ארוכה ומעמיקה שניתנה היום.
במרכז פסק הדין ניצבת השאלה האם ניתן להרשיע בעבירת סיוע להתאבדות אדם שלא רצה בתוצאה הקטלנית, ואף ניסה לשכנע את חברו שלא לבצע את המעשה, אך בפועל הוביל אותו שלב אחר שלב עד לנקודה שממנה התאבד. הסיפור מתחיל חודשים קודם לכן, כשהמנוח, לאחר ניסיון התאבדות קודם שבו שבר את רגליו, אושפז במחלקה הסגורה בהדסה עין כרם. שם הכיר את המערערת, צעירה עם עבר של מצוקה נפשית, מנת משכל גבולית ורקע משפחתי מורכב. השניים התיידדו, ולקראת אמצע דצמבר 2018 נרקמה ביניהם תוכנית, שלפחות לפי דבריה הראשוניים של המערערת, היתה "תוכנית התאבדות משותפת, עם מקום וזמן ספציפיים", כפי שאמרה בחקירתה: "כן. היה לנו תכנון להתאבד ביחד... היה מקום וזמן ספציפיים".
ביום מסוים, כשהמערערת יצאה לחופשה קצרה מהמחלקה, ביקש המנוח מהצוות לצאת לטיפול שיניים בליווי אדם נוסף. הבקשה הזו התקבלה, והמערערת הגיעה אל בית החולים כדי להוציא לפועל - כך סברו התביעה ובית המשפט - את התוכנית. היא שכנעה עובד בית חולים שהיא המלווה המותרת עבור המנוח, ובכך הצליחה להביא לשחרורו מהמחלקה הסגורה.
"ישתו קצת אלכוהול ויתאווררו"
מכאן ואילך התגלגלה העלילה במהירות. המערערת נטלה הליכון, הושיבה את המנוח בכסא גלגלים, העלתה אותו למונית והשניים נסעו לבניין הגבוה שבו תכננו לשים קץ לחייהם. אלא שבמהלך הנסיעה, כך טענה המערערת לאורך הדרך, חל אצלה מהפך פנימי. היא סיפרה כי חשבה לוותר על רעיון ההתאבדות המשותפת וניסתה לשכנע את המנוח לחזור בו. היא אף תיארה כיצד שכנעה אותו שבמקום לקפוץ, הם "ישתו קצת אלכוהול ויתאווררו". בית המשפט המחוזי אמנם התרשם מקיומה של אמביוולנטיות מסוימת בתוכנית, שלעתים נראתה כלקראת התאבדות, ולעתים כיציאה ספונטנית לשתייה - אך חרף זאת קבע כי בבסיסה היתה תוכנית קונקרטית למדי.
- התעלמות מסימני מצוקה: ביהמ"ש קבע אחריות למחדלים שהובילו לטרגדיה
- מתקפת הטרור בסרי לנקה: קרוב ל-300 נהרגו, 24 נעצרו
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
כשהגיעו השניים אל הבניין, המערערת סייעה למנוח לצאת מהמונית, להסיעו אל המעלית, ואפילו גייסה שני גברים שנקרו בדרכם כדי שיעלו אותו ואת כסא הגלגלים עד לגג. שם, לפי כתב האישום וכפי שאישר בית המשפט, היא הותירה אותו בקרבת הגדר, שגובהה 125 ס"מ. הגובה הזה, שנטען כי "מאפשר קפיצה מעליו בלא קושי רב", היה נקודת מחלוקת מהותית: כיצד אדם עם רגליים מגובסות קפץ מעל גדר זו? השופטים אינם יודעים, וגם המערערת נשאה בהבעותיה את התמיהה הזאת. בחקירתה היא העידה כי, "בגלל שהיה לו גבס לא חשבתי שהוא באמת יעשה משהו... זה גבוה, אני לא הצלחתי לעלות".
