התירוץ המוזר של עיריית בית שמש לאי תשלום לספק שירות במשך שנים
עיריית בית שמש חויבה באחרונה על ידי בית המשפט בעיר לשלם סכום של כ-115 אלף שקל לחברת מוקד יגל ביטחון, שעמה היא ניהלה קשרים ממושכים לצורך הצבה ותחזוקה של לחצני מצוקה בגני הילדים שנמצאים ברחבי העיר. השופט אלעד לנג דחה את הטענה של העירייה, שלפיה זיכרון הדברים שעליו מבוסס הקשר בין הצדדים נעדר תוקף משפטי, ותוך כדי זה הוא אף האשים אותה בחוסר תום לב בכל הנוגע לכך.
בנובמבר 2016 פנתה העירייה למוקד יגל, שעוסקת בהתקנת מערכות מיגון ואבטחה, וביקשה לקבל הצעת מחיר להתקנה של לחצני מצוקה בגני ילדים בעיר. כעבור כחודש חתמו שני הצדדים על זיכרון דברים שלפיו עבור הקמת מערכת הלחצנים תקבל החברה סכום של כ-138 אלף שקל, ועבור שירותי אחזקה ישולם לה תשלום נפרד לפי תעריף מסוים. בהמשך אף נחתם הסכם למתן שירותי מוקד. שבמסגרתו התחייבה העירייה לשלם לחברה תשלום נוסף עבור טיפול שוטף בקריאות מצוקה המתקבלות דרך הלחצנים.
החברה פעלה בדחיפות כדי לקיים את חלקה בהסכם, אלא שהעירייה שילמה רק עבור התקנת הלחצנים ונמנעה מלהעביר תשלומים לחברה עבור שירותי האחזקה והמוקד שהיא סיפקה. בעקבות כך, בינואר 2020, כשלוש שנים לאחר תחילת ההתקשרות בין הצדדים, החברה הפסיקה להעניק את השירותים לעירייה. בתביעה שהגישה לבית המשפט באמצעות עו"ד מיכאל בן עדי, החברה טענה כי מכוח ההסכמות השונות שנחתמו מול העירייה, היא זכאית לקבל סכום של כ-135 אלף שקל שעדיין לא הועברו לה.
מנגד, טענה העירייה, באמצעות עו"ד עומר בן צבי ועו"ד מיטל שרעבי, כי זיכרון הדברים שעליו מבוססת התביעה אינו מחייב אותה, מכיוון שהוא שלא נחתם על ידי ראש העיר והגזבר - כפי שפקודת העיריות מחייבת. לחלופין, נטען כי החברה זכאית לכל היותר לתשלום מצומצם עבור שלושת חודשי השירות הראשונים, שהוגדרו בזיכרון הדברים כתקופת ניסיון - פיילוט.
- בית שמש צמחה בהכנסות אבל שורת הרווח נשחקה
- העסקה שחושפת: הקרן הנורבגית מכרה ומי עלולה להיות הבאה בתור?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
השופט לנג ציין בפתיחת פסק הדין שלו בתיק כי אכן כטענת העירייה, זיכרון הדברים לא עומד בדרישת פקודת העיריות, שלפיה עליו להיות חתום על ידי ראש העיר והגזבר. אלא שלדבריו, המסקנה הנובעת מכך אינה בהכרח בטלות המסמך, ויש להביא בחשבון שיקולי צדק ואינטרסים ציבוריים לצורך הכרעה בסכסוך.
בנוסף, ציין השופט, בין היתר, כי החברה פעלה בתום לב בעת קיום ההסכם מול העירייה, מתוך ציפייה לקבל תשלום מלא עבור השירותים שהיא סיפקה. מנגד, דווקא העירייה היא זו ש"פעלה בחוסר תום לב ובמעשה או מחדל של ממש, בכך שנציגים בכירים בעירייה אישרו התחייבות כספית מצד העירייה ללא שהחתימו את הגורמים המוסמכים לכך, ובכך גרמו לחברה להתקין את מערכת לחצני המצוקה ללא דיחוי על יסוד ההנחה כי תשולם לה התמורה עליה סוכם במסמך זיכרון הדברים", הוא כתב בפסק הדין שפרסם.
בתוך כך, השופט דחה את טענת העירייה שלפיה יש להגביל את התשלום לחברה לשלושת חודשי הפיילוט בלבד. הוא הדגיש כי העירייה לא מימשה את זכותה לסיים את ההתקשרות בתום הפיילוט, אלא המשיכה במגעים מול החברה במשך כשלוש שנים. בסופו של דבר, קבע השופט לנג כי על העירייה לשלם לחברה סכום של כ-93 אלף שקל עבור שירותי האחזקה והסיור, בתוספת של עוד 22.8 אלף שקל כהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.
- לא מתנה: החתן ישיב להורי גרושתו 150 אלף שקל
- מוכר הדירה נסוג ברגע האחרון - ויפצה בכ-400 אלף שקל
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- דרש כמעט מיליון שקל = ביהמ"ש הכיר רק בכ-60 אלף
במקרה אחר, שהוכרע במאי 2023 על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב, הגישה חברה יזמית שבנתה שכונה חדשה באריאל תביעה נגד עיריית אריאל, החברה הכלכלית לאריאל והוועדה המקומית לתכנון ובנייה. החברה דרשה פיצויים של כ-13 מיליון שקל בשל נזקים שנגרמו לה. תחילתו של הסיפור לפני יותר מעשור. החברה היזמית, ניצני אריאל, החלה להתעניין ב-2009 ברכישת מגרשים במתחם ליד האוניברסיטה בעיר. במקום היתה עתידה לקום שכונת מגורים חדשה. בעלת הזכויות במתחם היתה אור-נור בניה ופיתוח. התובעת חתמה על הסכם עם אור-נור, שבמסגרתו הוענקה לתובעת אופציה לרכישת הזכויות בשטח. על רקע זה קיימה התובעת כמה פגישות עם נציגי עיריית אריאל. לטענתה, ראש העיר דאז, רון נחמן ז"ל, ונציגי העירייה, הבטיחו לה שהעירייה תפתח את התשתיות הציבוריות הנדרשות. התובעת טענה כי נציגי העירייה ביקשו ממנה כי תפעל לביצוע שינוי תכנוני, שיסב את יחידות הדיור המתוכננות במקום מבנייני רכבת בבנייה טורית, לבניית צמודי קרקע, תוך הגדלת כמות החניות. התובעת הכינה והגישה תוכנית לאיחוד וחלוקת המגרשים הקיימים, שאושרה על ידי הוועדה המיוחדת לתכנון ובנייה אריאל בינואר 2010. לאור זאת, טענה התובעת כי חתמה הסכם עם אור-נור, שבמסגרתו מימשה התובעת את הסכם אופציה, ורכשה מהאחרונה כ-25 דונם בפרויקט גבעת האוניברסיטה, בשכונת עד-לי בעיר. בהתאם למצב התכנוני במקום, יכלה התובעת לבנות במגרשים 95 יחידות דיור.
חוזה מכירת דירה CHATGPTמוכר הדירה נסוג ברגע האחרון - ויפצה בכ-400 אלף שקל
אחרי שנה וחצי של מגעים, ובזמן שהתובע השקיע מאמצים רבים להסרת עיקולים ולהעברת רישום הדירה על שם המוכר ואחיו, החליט האחרון להתרחק מהעסקה - מבלי לחשוף כי הסיבה האמיתית היא עליית המחירים בעיר. בית משפט השלום בתל אביב קבע כי אף שלא נחתם הסכם, המוכר נהג בחוסר
תום לב ועליו לפצות את רוכש-החלום על אובדן ההזדמנות
בינואר 2022, אחרי קרוב לשנתיים של תקוות, תכתובות, סידורים אינסופיים מול הרשויות ואמונה עמוקה שהעסקה עומדת לצאת לפועל, קיבל אדם הודעה מהמוכר של הדירה שבה גדל: הכל מתבטל. מבחינתו של האיש, שראה עצמו כבר זמן רב כמי שהדירה ברחוב דיזינגוף חוזרת למעשה אליו, היתה זו נפילה חדה לתוך חלל ריק, מלוּוה בתחושה עמוקה של חוסר צדק. כך החל המאבק המשפטי שהסתיים באחרונה בפסק דין מפורט ומנומק של השופט ליאור גלברד, שקבע כי המוכר אמנם לא חתם על חוזה מחייב, אך נסיגתו מהמו״מ נעשתה בחוסר תום לב מובהק - ולכן הוא יפצה את האיש בסכום של 360 אלף שקל.
הסיפור כולו מתחיל שנים לפני כן, כשהדירה עוד היתה שייכת לשני אחים. אחד מהם, שגדל בבניין ואף נהפך למי שמנהל אותו, הכיר את התובע מאז ילדותו וניהל עבורו את הדירה כשהשניים התגוררו בדנמרק. היחסים היו קרובים, כמעט משפחתיים, ולכן לא מפתיע שביוני 2020, בסמוך לגל הראשון של מגפת הקורונה, הוא הציע לו לרכוש את הדירה תמורת 1.9 מיליון שקל. כעבור חודשיים, לאחר בדיקות עם מתווך ובהתכתבות ווטסאפ תכופה, השיב אלמוני: "We have agreed to sell the apartment to you".
באותו רגע, כך נראה, הכל היה מונח על פסי רכבת שמובילים לעבר בחתימה ברשמית. המוכר הגיע לישראל, נערכה פגישה עם עורך הדין ליעד מרציפרו שהוסמך לנסח את ההסכם, ואף הועברה טיוטת חוזה ראשונית. אלא שתקלות ביורוקרטיות - עיקול ישן שלא הוסר ורישום בעלות שלא עודכן משנים עברו - מנעו התקדמות מיידית. המוכר ביקש קודם להסיר את העיקול ולסדר את הרישום, ורק אז להתקדם לחתימה.
מאותו רגע נטל התובע על עצמו את מרבית העבודה. הוא פילס את דרכו בין משרדי הרשויות, ובעזרת עו״ד מרציפרו הצליח להסיר את העיקול באוקטובר 2020. מאמצים נוספים הביאו לכך שבאוגוסט 2021 נרשמה סוף סוף הבעלות בדירה על שם המוכר ואחיו. כל אותה תקופה, כך עלה מהראיות, המוכר שידר מסר עקבי: העסקה עומדת להתקדם. כשהתובע עדכן אותו שהרישום כמעט הושלם, השיב המוכר: "That's very good news, so we… can continue the process of selling the apartment".
- לא מתנה: החתן ישיב להורי גרושתו 150 אלף שקל
- שוכרים קיזזו ליקויים שגילו לטענתם - ואולצו להתפנות
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
המוכר החל לבחון מחדש את המחיר המוסכם
אלא שמאחורי הקלעים השתנה משהו. בעצת עורכת דין חדשה שאליה פנה, ורקע לעלייה המתמשכת במחירי הדירות בתל אביב בתקופת הקורונה, החל במוכר לבחון מחדש את המחיר המוסכם. לפי קביעת השופט גלברד, זה היה המניע האמיתי לנסיגה. ואולם בפועל, הוא לא אמר זאת לתובע - לא לאורך החודשים שבהם קידם האחרון את הרישום, ולא בספטמבר-אוקטובר 2021, כשהמגעים נמשכו באמצעות עורכת הדין החדשה, ואף לא כשנשלחו אליו ייפויי כוח לקראת חתימה קונסולרית.
לא מתנה: החתן ישיב להורי גרושתו 150 אלף שקל
השופט הבכיר רמזי חדיד חייב את הגרוש לשעבר להשיב להורי אשתו לשעבר את הכספים שהעניקו לבני הזוג לצורך רכישת דירה, לאחר שהחתן חתם על כתב התחייבות מפורש בפני נוטריון. פסק הדין קובע כי טענותיו לקיזוז במסגרת הסכם הגירושים, למתנה או להסכמות בעל-פה, נסתרו על
ידי לשון ההסכמים והראיות שהוצגו, וכי התנאי להשבת הכסף התקיים במלואו עם הגירושים
זה התחיל כמעשה של רצון טוב בין הורים לבת זוג צעירה שזה עתה נישאה. ס' ו-י' ח', הוריה של ל' ח', הציעו לעזור לבתם ולבעלה הטרי באותה תקופה, א' ג', להגשים חלום משפחתי קטן: רכישת דירת מגורים ראשונה. בני הזוג התגוררו במשך כמה שנים בדירה שהעמידו להם ההורים, וכשביקשו להתקדם ולרכוש דירה משלהם, ההורים הסכימו לסייע בסכום משמעותי של 150 אלף שקל. אלא שהסיוע הזה לא ניתן כמתנה מוחלטת. עוד לפני שנחתמה העסקה, ולפני שהסכומים עברו בפועל, דרשו ההורים מהחתן לחתום על כתב התחייבות הכולל תנאי ברור: אם בני הזוג ייפרדו, הכסף ישוב לידיהם בתוספת ריבית והצמדה.
א' ג' הסכים, וב-7 בפברואר 2016 הוא חתם בפני נוטריון על מסמך מפורט שבו נכתב במפורש כי קיבל מהורי אשתו סכום של 150 אלף שקל לצורך רכישת הדירה, וכי הוא "מתחייב להחזיר את הסכום הנ"ל למשפחת XXX במקרה גירושין עם אשתי – ל' ח' ג'... תוך 30 יום מיום הגירושין בתוספת ריבית והצמדה". יום לאחר מכן חתמו הוא ו-ל' על הסכם רכישת הדירה ברחוב XXX, והחיים המשותפים נמשכו עוד כמה שנים.
אלא שעם הזמן היחסים עלו על שרטון. באפריל 2023 חתמו בני הזוג על הסכם גירושים שקיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה, ובהמשך אף השלים הנתבע את מתן הגט. במסגרת ההסכמות ביניהם, נקבע כי ל' תרכוש את חלקו של א' בדירה תמורת 350 אלף שקל. הסכום הזה שולם לו במלואו, כשבפועל היו אלה ההורים, התובעים בהליך, שהעבירו את הכסף. לאחר העברת התמורה ביקשו ההורים לקזז מהסכום את אותם 150 אלף שקל שהתחייב להשיבם במקרה של פרידה, אך א' סירב וטען כי הכספים "הוטמעו" כבר במסגרת הסדר הרכוש המוסכם עם ל' בגירושים.
האם הכסף ניתן כמתנה ללא תנאי?
כך הגיע הסכסוך לבית משפט השלום בחיפה, שם נדונה תביעה כספית על סכום של 182,453 שקל - סכום הקרן כשהוא משוערך למועד הגשת התביעה, בהתאם לריבית והצמדה כפי שהתחייב הנאשם מול הנוטריון. מהרגע הראשון עמדו בפני השופט שתי שאלות מרכזיות: האם הכסף ניתן כמתנה ללא תנאי, כפי שטען הנתבע, והאם ניתן לראות בהסדרי הגירושים משום קיזוז של אותו חוב.
- מוכר הדירה נסוג ברגע האחרון - ויפצה בכ-400 אלף שקל
- שוכרים קיזזו ליקויים שגילו לטענתם - ואולצו להתפנות
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
השופט חדיד ציין כבר בראשית הכרעתו כי העובדות הבסיסיות אינן שנויות במחלוקת: הנתבע אכן חתם על כתב התחייבות, בני הזוג אכן התגרשו, וכספי התמורה בגין חלקו בדירה הועברו אליו במלואם מהתובעים. לנוכח זאת, הוא קבע בפסק הדין שפורסם כי עצם החתימה על כתב ההתחייבות שוללת את האפשרות לראות בסכום כמתנה שאין להשיבה. הוא הפנה לסעיף 4 לחוק המתנה, המאפשר לתת מתנה "על תנאי", וציין כי "כך היה במקרה דנן".
