מי יירש את המיליונים? סכסוך ירושה ארוך שנים בין שני אחים על נכסי אמם האלמנה, הגיע לאחרונה לסיומו בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב. אמם שהתאלמנה בשנת 2001 הייתה בעלת מספר נכסים אותם החליטה להוריש לבנה.

האחות שנושלה הגישה לבית המשפט התנגדות לצוואת אימה המנוחה, המקפחת אותה לכאורה בחלוקת העיזבון לטובת אחיה. במקביל לצוואה ערכה האם גם עסקת מתנה שבמסגרתה העבירה לבנה את זכויותיה בדירה ובחנות שהיו בבעלותה. הבת התנגדה אף למתנה.

תחילתו של הסיפור בשנת 1990 אז כתבו הוריהם של הצדדים בתיק, צוואה בה הורישו את עיזבונם האחד לשני ולאחר פטירתם, לשני ילדיהם, הם הצדדים, בשווה. אביהם של הצדדים נפטר בשנת 2001, אז ניתן על ידי הרשם לענייני ירושה צו לקיום צוואת האב המנוח משנת 1990. 

למרות זאת, בחלוף השנים, ערכה אמם המנוחה צוואה נוספת, אחרונה, בחודש אוגוסט בשנת 2001 בה הורישה את מרבית עיזבונה לבנה. באותו יום גם חתמה על ייפוי כוח בלתי חוזר המסמיך עורך דין מסוים להעביר לבנה במתנה את זכויותיה בשני נכסי נדל"ן הנמצאים בבעלותה. מסיבה שאינה ברורה הבן נמנע מרישום המתנה בטאבו עד אחרי פטירת אמו.

• הצוואה נועדה להבריח נכסים מנושה – השופטת פסקה שיש לקיימה
• קרב הירושה על המיליונים: הידועה בציבור נגד הילדים. מה קבע השופט?
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

אמם של הצדדים נפטרה בשנת 2016, בהיותה אלמנה כבת 94 שנים. בנה של המנוחה הגיש בקשה לקיום צוואת המנוחה ואילו בתה הגישה התנגדות לצוואת המנוחה ובקשה לקיום הצוואה המוקדמת של המנוחים, משנת 1990.

 

בשנת 2019 ניתן על ידי הרשם לענייני ירושה צו לקיום צוואת המנוחה, אותה צוואה משנת 1990. בד בבד עם עריכת צוואתה, העבירה המנוחה למבקש את זכויותיה בנכסיה, במסגרת עסקאות מתנה. בשנת 2017 ניתן פסק דין לטובת האחות לאחר שאחיה לא התייצב להליכים. בהמשך עתר  לביטול פסקי הדין, ובשנת 2022 בוטלו פסקי הדין והחל הדיון המחודש בתיק.

צילום: תמר מצפי

הטענה: לא הייתה כשירה

 

• מבקש מקלט סודני זכה לאזרחות ישראלית אחרי עשור של מאבק משפטי מול רשות האוכלוסין
• החייבת לא ביקשה - הרשם הפחית ריביות של 450 אלף ש'
• תוכן שיווקי צברתם הון? מה נכון לעשות איתו?
• ויתר על הירושה כדי לא לשלם לנושים - מה קבע בית המשפט?

האחות טענה כי צוואתה האחרונה של אמה המנוחה משנת 2001 היא צוואה פגומה, הצוואה נושאת רק את חתימתה של המנוחה, אך לא את חתימת העדים לצוואה, אלו צירפו תצהירים נפרדים לפיהם המנוחה חתמה בפניהם על הצוואה, דבר המהווה פגם בצוואה.

מכאן כי אין המדובר בצוואה בעדים בהתאם לסעיף 20 לחוק הירושה, גם לא צוואה בפני נוטריון, שכן לא צורף לה אישור נוטריוני. לטענתה, פגם זה אינו מביא לבטלות הצוואה אך מעביר הוא את נטל הראיה ונטל השכנוע אל האח להוכיח מעל לכל ספק סביר כי הצוואה משקפת את רצונה החופשי והכנה של אמם המנוחה, היותה מודעת למעשיה ותוצאותיהם ובכלל זאת היקף רכושה והשפעתו על יורשיה.

בנוסף לטענתה, אין כל אזכור בצוואת המנוחה כי בשל היותה עיוורת, הצוואה הוקראה לה. במועד החתימה על גבי צוואת המנוחה, המנוחה לא יכולה היתה להבין בטיבה של הצוואה, לדעת מהו היקף נכסיה ולפיכך היא לא היתה בעלת כשירות משפטית לערוך צוואה, גם לא להבין את משמעות הדרת המתנגדת. אמם המנוחה היתה מוחלשת, במצב נפשי ורפואי ירוד, סבלה מבעיות זיכרון, דמנציה מתקדמת, איבוד ראייתה ונזקקה לעזרה בפעילות יומיומית.

לטענתה, על אף שהמומחה קבע בחוות דעתו כי המנוחה היתה כשירה לערוך צוואה בשנת 2001, הוא אינו קובע את המסקנות המשפטיות ובית המשפט הוא המכריע בדבר כשרות המנוחה. על בית המשפט במקרה זה להסתייע בחומר ראיות אחר המתייחס למועד עריכת הצוואה ולהעדיפו על חוות הדעת הרפואית.

בנוסף טענה, כי אחיה בודד את אמם המנוחה, השתלט על רכושה ואין כל ספק כי אמם המנוחה חתמה על הצוואה כתוצאה מהשפעה בלתי הוגנת מצד אחיה.

לטענתה, אחיה, שהוא הנהנה היחיד מצוואת אמם המנוחה, הוא אשר יזם את עריכת הצוואה, הוא אשר הביא את אמם לחתום על הצוואה בניגוד לרצונה, שכן לא סביר כי היא יצרה קשר בעצמה עם עו"ד והעבירה לו את רצונה ביחס לעיזבונה.

לטענתה, כבר בשנת 2000 או בסמוך, חלתה אמם המנוחה בדמנציה, ראייתה אבדה, ומצבה זה מעיד שהיא נעדרה גמירות דעת והיתה תחת השפעה בלתי הוגנת מצד אחיה, לביצוע עסקאות מקרקעין ומכאן כי יש לבטלן.

 

 לקיים את רצונה של המנוחה

האח טען כי צוואת אמם המנוחה נעשתה בהיותה כשירה, צלולה בדעתה ומודעת באופן מלא להשלכות מעשיה, צוואה חדשה בפני נוטריון ובפני 2 עדים שחתמו על תצהיריהם ביחס לכנות הצוואה, אחד מהם עו"ד ותצהירים אלו צורפו לצוואה. כך גם נעשה בעסקאות המתנה, אלו נחתמו באותו מועד, וכך קבע גם המומחה הרפואי אותו מינה בית המשפט.

טענות אחותו לפגמים צורניים בצוואת המנוחה מהווים הרחבת חזית מובהקת ואסורה, שכן טענות אלו לא הוזכרו לא בכתב ההתנגדות ולא בתצהיר, למעט הטענה הבודדת כי לא צויין בצוואה שהיא הוקראה למנוחה על אף שאין חובה כזו בדין.

 

לטענתו, אחותו יודעת כי אמם המנוחה היתה כשירה, וכי היה עליה לדעת זאת אם היתה טורחת לשמור על קשר עם אמם המנוחה. טענתה לחוסר כשירות המנוחה נתמכת על מרשם רפואי אחד שכלל לא הונפק וניתן לאמם על סמך ביקור פרטי של רופא שלא הכיר את אותה ופגש אותה לראשונה בעצת האחות בעצמה.

לטענתו, הנטל להוכחת השפעה בלתי הוגנת הוא על כתפי אחותו המתנגדת, נטל בו היא לא עמדה, אף לא בראשית ראיה שכן שנים רבות הוא כלל לא חי עם אמו, כאשר המנוחה טופלה על ידו ככל שיכול היה – מרחוק.

הייתה עצמאית 

לטענתו, בעת עריכת הצוואה אמם לא היתה מרותקת למיטתה, היתה עצמאית יחסית, המשיכה להעביר שיעורים פרטיים ונעזרה במטפל רק בפעולות מורכבות או פיזיות. במהלך תקופה ארוכה הוא היה זה שדאג לאמם בעוד שאחותו לא דאגה לדבר על מנת לעזור לאמה, זאת על אף שהתגוררה במרחק של כמה מאות מטרים מדירת אמם.

העובדה כי התגורר עם אמם מספר חודשים לאחר פטירת אביו, אין בה כדי להעיד על השפעה בלתי הוגנת שכן כעשור שנים חלפו מאז עריכת הצוואה, ובשנים אלו דבר לא מנע מן אמם לערוך צוואה חדשה ככל שלא היתה מרוצה מזו שערכה בזמן שהוא היה בחו"ל.

לטענתו, אין ספק כי הצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה. היא הותירה אחריה צוואה בה ציוותה את כל רכושה לבנה שכן אחותו גנבה מרכושה של המנוחה כחצי מיליון שקל. בראיית המנוחה וכפי רצונה, סך זה יהא כל ירושתה של אחותו.

גנבה חצי מיליון שקל

בנוסף טען האח כי אחותו לא יכולה לבוא בטענות על הצוואה שכן נטלה ללא רשות מהוריו כחצי מיליון שקל. לטענתו, אחותו צורפה כמורשית חתימה בחשבון הבנק לפני פטירת אביהם, רק בשל מצבו הרפואי הקשה של אביהם המנוח ולפי בקשתו, על מנת שתוכל לדאוג לתשלום חשבונות ומשיכת כספים לקניות שגרתיות. לטענתו, אחותו ניצלה זאת בכדי למשוך מהחשבון 505 אלף שקל.

אמו המנוחה, איבדה כל אמון באחותו בעקבות זאת, והחליטה להעביר את מלוא הזכויות בחנות שבבעלותה ומחצית מן הזכויות בדירתה לבנה, מתוך כוונה שאחותו התובעת לא תשים ידה על נכסים נוספים.

לטענתו, גרסת אחותו לדברים לפיהם קיבלה את הכסף מאביהם בשביל לסייע לבנותיה לא סבירה שכן לא סביר כי אביהם המנוח על ערש דווי, יאשר לבתו למשוך את חסכונותיו שלו ושל אשתו – מעל לחצי מיליון שקל, ולהותיר לאשתו סכום זעום לימי זקנתה.

בנוסף, לטענתו, צוואת הוריו המנוחים משנת 1990, שנערכה לפני כניסתו לתוקף של תיקון 12 לחוק הירושה, לא היתה צוואה הדדית, הוריו המנוחים לא כתבו בה כל הוראה המגבילה מי מהם לערוך צוואה חדשה בעתיד או לעשות שימוש חופשי בנכסיהם על ידי זה אשר יוותר בחיים, אלא רק במקרה של פטירת שניהם, יעבור עיזבונם לילדיהם.

לטענתו, צוואת אמו המנוחה אינה סותרת צוואה זו ומקיימת עקרון זה שכן לאחר פטירתה, עיזבונה עדיין עובר לילדיה – הבת, ה"זוכה" בחצי מיליון שקל בהם שלחה יד, ויתר הרכוש לבנה.

 

האם הייתה כשירה?

 

השופט ארז שני ציין כי השאלה המשפטית המרכזית בתיק היא האם פעולותיה של המנוחה, הן בעריכת צוואתה והן בעסקאות המתנה, נעשו בהיותה כשירה לבצען?

סעיפים 1 ו-2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, קובעים כי "כל אדם כשר לזכויות ולחובות מגמר לידתו ועד מותו וכל אדם כשר לפעולות משפטיות, זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק דין של בית משפט".

הוראות אלו מתיישבות עם סעיף 26 לחוק הירושה, בדבר הכשרות לרשת, הקובע כי "צוואה שנעשתה על ידי קטין או מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה".

השופט ציין כי "צוואה תהא תקפה ותקוים, אם נעשתה בנקודת זמן שבה ידע המנוח להבחין בטיבה של צוואה, אף אם לפני כן או אחרי כן השתנה מצבו. גם אם סבל המצווה מרגעים, או אף מתקופות שבהם התערפלה דעתו קודם לעשיית הצוואה ולאחריה, הרי שאם ימצא בית המשפט כי המצווה היה בעל כושר להבחין בטיבה של צוואה במועד עשייתה, תקויים הצוואה".

הייתה צלולה

רופאה האישי של המנוחה, העיד בדיון בבית המשפט וציין כי הייתה עצמאית וצלולה. גם מסקנת המומחה מטעם בית המשפט הייתה שהמנוחה, באותם זמנים, הייתה כשירה לצוות. השופט שני ציין כי למרות שבסמוך לעריכת הצוואה אושרה לאם מנוחה גמלת סיעוד מביטוח לאומי, הדבר נעשה בשל קשיים פיזיים מהם סבלה, להבדיל מקשיים קוגנטיביים המשפיעים על הכשירות לחתום על מסמכים.

השופט שני קבע כי אין לפסול את הצוואה מחמת פגמים צורניים. הוא כתב שבניגוד לטענת האחות, לא הוכח שאמה אכן הייתה עיוורת באופן שהצריך להקריא לה את הוראות הצוואה.

השופט שני דחה את טענת האחות לפיה הצוואה אינה משקפת את רצון אימה. לפי הראיות נמצא כי לפני שנערכה הצוואה משכה האחות חצי מיליון שקל מחשבונה של הוריה המנוחים ללא רשותם, ואמה ככל הנראה לקחה זאת בחשבון כשערכה צוואה לטובת בנה. ולכן קב השופט ארז שני לא ניתן לומר כי הודרה מהעיזבון.

ביחס לעסקת המתנה, השופט שני ציין כי למרות סימני השאלה ביחס לזמן של 15 שנים שהאח המתין עד לרישומן כדין בטאבו. "חלוף הזמן כשלעצמו אינו גורע מתוקפה של המתנה, שעה שנמצא כי האם הייתה כשירה לבצע את העסקה".

השופט שני דחה את התנגדות האחות לצוואה ולעסקת המתנה, וקבע כי הבן יירש את נכסי אמו. עקב פטירתה של האחות במהלך הדיונים קבע השופט הוצאות משפט מופחתות של 20 אלף שקל, שיורשיה ישלמו לדודם.