הקיץ שאמור היה להיות פתיחת הדלת הראשונה של נער בן 15 לעולם העבודה הסתיים מהר הרבה יותר מכפי משחשב, ובצורה שאיש לא היה מאחל לעצמו. במקום שעות עבודה קלילות במפעל לייצור בקבוקים, התובע מצא את עצמו בחדר המיון של בית החולים העמק בעפולה, כשהוא סובל מפגיעה קשה בידו הדומיננטית. בתוך שעה בלבד מהרגע שנקלט לעבודה, שגרת החופש הגדול שלו התפוגגה והתחלפה בלילות של כאבים, טיפולים וניתוח בהרדמה כללית, לאחר ששלוש מאצבעותיו נקטעו בחלקן. פסק הדין שניתן בבית משפט השלום בחיפה חושף את רצף המחדלים שאיפשרו את התאונה, ומבהיר כי אחריות המפעל היא ברורה ומלאה.

על פי פסק הדין, התאונה התרחשה ב-30 ביולי 2018, כשהתובע, יליד 2003, הגיע למפעל לאחר ששמע מחבריו כי המקום נוהג להעסיק קטינים בתקופת הקיץ. השופטת מאג'דה ג'ובראן־מורקוס מתארת כיצד כבר בתחילת היום, בתוך רבע שעה מהגעתו, נמצא הנער עובד ללא פיקוח וללא הכשרה מספקת, בסביבה שבה פועלת מכונה תעשייתית כבדה לייצור בקבוקים. הוא סיפר כי ישב עם מנהל הנתבעת כ-15 דקות בלבד לפני תחילת העבודה, וכי לא נערך לו סיור במפעל, לא ניתן לו מידע על אופי המתקנים והסכנות, ולא הוסברה לו דרך העבודה עם המכונה. בעדותו היא אמר כי, "אז לא ידעתי מה המכונה הזו ואף אחד לא הדריך אותי איך לעבוד על המכונה… אני כקטין רוצה להראות את עצמי מבין, התחלתי לעבוד על המכונה".

העדות הזו עמדה מול גרסה אחרת לחלוטין שהציג מנהל הנתבעת, שטען כי התובע התקבל לעבודה פשוטה של הדבקת מדבקות על בקבוקים וכיסוי צנצנות, וכי לא ניתנה לו כל הוראה לעבוד על המכונה הכחולה המייצרת את הבקבוקים. לדבריו, העובד הנוסף שהיה מופקד על המכונה - אדם מנוסה ומוכשר - הוא זה שהיה אמור לעבוד עליה, ולתובע כלל לא היה תפקיד שקשור בה. המנהל אף טען כי ירד ממשרדו בקומה העליונה, הבחין בתובע יושב על המכונה "ומנסה לעבוד עליה", וכי צעק לעברו לרדת ולחזור לתפקידו, אך התובע התעלם וניסה להראות שהוא יודע להפעיל את המכונה.

העובד הנוסף לא הובא לעדות

אלא שגרסת הנתבעת לא הצליחה לעמוד במבחן הראיות. בית המשפט מציין כי העובד הנוסף, שלפי תצהיר המנהל היה תושב עזה שעבד במקום, לא הובא לעדות, אף שבטופס בל/250 שמולא בסמוך לאירוע נרשם עד אחר לחלוטין, תושב מאותו יישוב שבו נמצא המפעל. גם אשתו של מנהל הנתבעת, שנכחה במקום בזמן התאונה לפי דבריו, לא הובאה לעדות. השופטת קבעה בהכרעתה כי ההימנעות מהבאת עדים קריטיים משפיעה לרעת הנתבעת ומחלישה את גרסתה באופן מהותי. לצד זאת, היא ציינה כי העדות של התובע היתה עקבית, סדורה ואמינה, ואף נתמכה בכך שבמסמכים הרשמיים שהוגשו לאחר התאונה לא נרשם שהתובע חרג מהוראות כלשהן.

• בנקאי נורה מחוץ לביתו - והוכר כנפגע בתאונת עבודה
• תאונת עבודה – 90% מהתביעות נכשלות ללא ליווי: איך עו"ד ליאור אליטים משנה את הסטטיסטיקה לטובתך
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

בכך קיבל בית המשפט את גרסת הנער, שלפיה מי שהפנה אותו ישירות למכונה היה מנהל העבודה עצמו. הוא לא הוזהר מפני הסיכון, לא קיבל כל הנחיה להימנע מקרבה למתקן, וההדרכה שניתנה לו היתה מינימלית, כללית ולא מתאימה לגילו. בחלק מרכזי בפסק הדין קבעה השופטת כי, "הנתבעת לא הסתייגה ולא פירטה בטופס 250 או בטופס הודעה על פגיעה למל"ל כי התובע פעל בניגוד להנחיות שניתנו", וכי הוראות הבטיחות שניתנו לו היו "חפוזות וכלליות". עוד היא כתבה בהכרעת הדין כי, "לא נערך לו סיור במבנה המפעל וישר התחיל לעבוד - ללא פיקוח".

שני בנייני רכבת ותיקים, בני כ-50 שנה, עומדים על ראש גבעה ברחוב האפרסמון בשכונת גילה שבירושלים, הצופה לעבר ציר הרכבת הקלה המתוכנן. חלק מהדיירים מביטים עליהם ורואים בניין שדורש חיזוק דחוף מפני רעידות אדמה. אחרים רואים הזדמנות נדירה, ואולי האחרונה, לפרוץ קדימה אל תהליך כולל של פינוי־בינוי, כזה שישנה לחלוטין את איכות החיים במתחם. במשך כמעט עשור התגלגלו תוכניות, יזמים התחלפו, דיירים נאספו לאספות רועשות, התנגדויות הוגשו, והוועדה המקומית בירושלים קיבלה לבסוף החלטה לאשר שני היתרי תמ״א 38/1 לחיזוק הבניינים ולהוספת עשרות יחידות דיור חדשות.

אלא שהסיפור לא נגמר שם. שישה עררים הוגשו לוועדת הערר המחוזית, שבראשה עמדה עו"ד שרית אריאלי בן־שמחון. הוועדה בחנה את התיק לפרטי פרטים, קיימה שני דיונים ארוכים ואף קיבלה מסמכים משלימים. ואז, ברגע האחרון, בתוך תהליך שכבר נראה סגור, פרצה אפשרות חדשה - לבחון מחדש קידום של פרויקט פינוי־בינוי. הכרעת ועדת הערר מספרת סיפור על קהילה מפוצלת, על מערכת תכנון שנעה בין מדיניות משתנה לבין הצורך המיידי בחיזוק מבנים, ועל מתח מובנה בין אינטרס נקודתי של כל בניין לבין חזון כולל למתחם.

פסק הדין מתאר בפירוט רב את פרטי הפרויקט: שתי בקשות להיתר, האחת במבנה ברחובות האפרסמון 8-2 והשנייה במבנה ברחובות האפרסמון 18-10. בשני המקרים מדובר בבנייני רכבת בני ארבע קומות, ללא חניה וללא תכנון מודרני. היזמית, מלני המרכז להשבחת נכסים, ביקשה לבצע חיזוק על בסיס תמ״א 38/1, להרחיב את הדירות הקיימות ולהוסיף בין 19 ל-24 יחידות דיור חדשות בכל בניין. ההתנגדויות לא איחרו לבוא: טענות על תכנון לקוי, חסימת חלונות, עומס חניה, פגיעה בגינות המשמשות דיירי קרקע, שימוש לא הוגן בשטחים משותפים, פגיעה בדירות שבהן בוצעו הרחבות בהיתר, טענות קנייניות על תוקף החתימות ואפילו הטחת האשמות על לחצים ו"אי-שקיפות מצד נציג הדיירים.

מרכז המחלוקת היה עקרוני עוד יותר: האם נכון להמשיך לקדם תוכנית חיזוק נקודתית באמצעות תמ״א 38, או להמתין לתכנון כולל של פינוי־בינוי, שמותאם למדיניות החדשה לאורך תוואי הרכבת הקלה. הוועדה המקומית דחתה את ההתנגדויות והעדיפה לממש את הפרויקט: "דיירי המבנה משוועים לחיזוק המבנה ודירותיהם" כתבה הוועדה בהחלטתה, וציינה כי "הליך של פינוי־בינוי טרם החל כלל, לא ברור האם יזכה להסכמות הדיירים והאם יש סבירות ממשית שאכן יצא מן הכוח אל הפועל".

• ICR מתקדמת בשני פרויקטים של התחדשות בר"ג ובגבעתיים
• המציאות המורכבת של ההתחדשות העירונית
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

העררים - טענות פרטניות ומורכבות

בפני ועדת הערר הוצגו טענות מגוונות. חלק מהדיירים טענו כי התכנון חוסם את חלונות המטבח והשירותים, כי תוספות הבינוי מאולצות וכי אין כל יחס הוגן לדירות הקיימות. משפחת וייסבין הצביעה על פגם חמור: לטענתם, היזם כלל לא הציג בבקשה להיתר תוספת בנייה שהם קיבלו בהיתר ב-2019, וממילא התוספת הזו מיועדת להיהרס. בפסק הדין שפורסם נכתב כי, "העלמת המידע בדבר תוספת הבנייה של העוררים מהווה פגם מהותי בבקשה להיתר".