תאונה ביטוח אינשורטק
צילום: PIXBAY

נפגעו בתאונה במהירות אפסית - ויקבלו פיצוי מהפניקס

בני זוג טענו כי תאונת דרכים קלה, שהתרחשה במהלך פקק תנועה, גרמה להם לנכויות משמעותיות. הם פנו לטיפול רפואי, ובהמשך התפתחו אצלם תסמינים נוספים, בהם כאבים כרוניים, הגבלות בתנועה ותסמינים נוירולוגיים. בסופו של דבר, הם אובחנו כסובלים מנכויות בשיעור של 15% ו-20%. לדברי השופט, "אמנם מדובר בתאונה קלה מבחינת הנזק לרכב, אך אין בכך כדי לשלול את האפשרות שנגרם נזק גופני משמעותי לנוסעים"

עוזי גרסטמן |

​בפסק דין שניתן באחרונה בבית משפט השלום בתל אביב, נדונה תביעה של בני זוג שטענו כי תאונת דרכים קלה, שהתרחשה במהלך פקק תנועה בדרום הארץ, גרמה להם לנכויות משמעותיות. בית המשפט קיבל את טענותיהם והורה לחברת הביטוח הפניקס לפצות אותם. ההחלטה הזו מעוררת עניין רב, שכן היא מדגישה את ההכרה המשפטית בהשפעות הפיזיות והנפשיות האפשריות של תאונות קלות לכאורה.​


התובעים, בני זוג בשנות ה-40 לחייהם, נסעו ברכבם בכביש ראשי ב-15 במרץ 2022 בשעות הבוקר. בשל עומס תנועה כבד, הם נאלצו לעצור בעמידה מוחלטת. בעת שהמתינו להתקדמות התנועה, רכב אחר פגע בהם מאחור במהירות נמוכה מאוד. הפגיעה היתה קלה, והנזק לרכבם היה מזערי. עם זאת, בני הזוג דיווחו מיד על כאבים באזור הצוואר והגב העליון. הם פנו לטיפול רפואי באותו יום, ובמהלך החודשים הבאים התפתחו אצלם תסמינים נוספים, בהם כאבים כרוניים, הגבלות בתנועה ותסמינים נוירולוגיים. בסופו של דבר, הם אובחנו כסובלים מנכויות בשיעור של 15% ו-20%, בהתאמה.​


בני הזוג טענו כי אף שהפגיעה היתה קלה מבחינה מכנית, ההשפעה על בריאותם היתה משמעותית. הם הציגו חוות דעת רפואיות שתמכו בטענותיהם לגבי הנכויות שנגרמו להם בעקבות התאונה. מנגד, חברת הביטוח הפניקס טענה כי לא ייתכן שתאונה במהירות אפסית תגרום לנכויות, וכי התובעים אינם זכאים לפיצוי.​


בית המשפט בחן את הראיות והעדויות שהוצגו בפניו, והחליט לקבל את גרסת התובעים. השופט מנחם (מריו) קליין ציין בפסק הדין שלו כי, "אמנם מדובר בתאונה קלה מבחינת הנזק לרכב, אך אין בכך כדי לשלול את האפשרות שנגרם נזק גופני משמעותי לנוסעים". עוד הוא הוסיף כי, "הספרות הרפואית מכירה במקרים שבהם גם תאונות קלות יכולות לגרום לפגיעות משמעותיות, במיוחד באזור הצוואר והגב".​


בית המשפט גם הדגיש את חשיבות ההסתמכות על חוות דעת רפואיות מקצועיות, וציין בפסק הדין שפורסם כי, "חוות הדעת שהוגשו מטעם התובעים היו מבוססות ומשכנעות, ולא נסתרו באופן מהותי על ידי הנתבעת".​


משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים
אתר ביזפורטל וחברת הדאטה והמחקר Makam, משיקים מדד שמדרג את החשיפה של משרדי עורכי הדין בתקשורת המקומית - הנה עורכי הדין המדוברים ביותר; וגם מי המשרדים הגדולים ביותר?

לאור הממצאים, בית המשפט הורה להפניקס לפצות את בני הזוג בגין הנכויות שנגרמו להם, כולל הוצאות רפואיות, אובדן הכנסה וכאב וסבל, בסכום כולל של 367.5 אלף שקל - מתוכם 48.5 אלף שקל הוצאות ומשפט ושכר טרחת עורך דין. השופט קליין ציין בהכרעת הדין שלו כי, "על חברות הביטוח להכיר בכך שגם תאונות שנראות קלות על פניו עשויות לגרום לנזקים משמעותיים, ואין לדחות תביעות כאלה על הסף".​


פסק דין זה מהווה תקדים חשוב בתחום דיני הנזיקין והביטוח, בכך שהוא מכיר באפשרות שנזקים גופניים משמעותיים עלולים להיגרם גם בתאונות קלות. הוא מדגיש את החשיבות של בחינה מעמיקה של כל מקרה לגופו, והסתמכות על ראיות רפואיות מקצועיות.​

קיראו עוד ב"משפט"


האם בית המשפט הסתמך רק על חוות דעת רפואיות מטעם התובעים, או שהוזמנו גם מומחים מטעם בית המשפט?

בית המשפט מינה מומחה רפואי מטעמו, שבדק את התובעים וקבע כי יש קשר סיבתי בין התאונה לבין הנכויות שהתפתחו אצלם. חוות הדעת הזו היוותה גורם משמעותי בהחלטת השופט.


כיצד הסביר בית המשפט את העובדה שהתאונה התרחשה במהירות נמוכה מאוד, אך בכל זאת גרמה לנכות?

השופט הדגיש כי פגיעות צוואריות, הידועות בשם "צליפת שוט" (Whiplash), יכולות להתרחש גם במהירויות נמוכות. בנוסף, הספרות הרפואית מכירה בכך שכל גוף מגיב אחרת לטראומה, ולכן אין לשלול פגיעות רק בגלל עוצמת הפגיעה הנמוכה.


האם לתובעים היו היסטוריות רפואיות קודמות שהיו עלולות להשפיע על הפסקת הפיצוי?

חברת הביטוח ניסתה לטעון כי התובעים סבלו מבעיות רפואיות קודמות, שעלולות היו להשפיע על מצבם. ואולם בית המשפט קבע כי אין הוכחה לכך שמצבם הרפואי הקודם הוא שגרם לנכויות, והעדיף את עמדת המומחה הרפואי שקשר את הפגיעות לתאונה.


האם בית המשפט התייחס לכך שחברות ביטוח נוהגות לדחות תביעות המבוססות על תאונות קלות?

בהחלט. בפסק הדין צוין כי, "אין לדחות תביעות באופן אוטומטי רק בשל עוצמת הפגיעה הנראית לעין", וכי על חברות הביטוח לבחון לעומק כל מקרה לגופו ולתת משקל משמעותי לראיות הרפואיות.


כיצד השפיעה התנהלות חברת הביטוח על החלטת בית המשפט?

בית המשפט טען כי הפניקס לא הציגה ראיות רפואיות חזקות מספיק כדי לסתור את חוות הדעת של התובעים, ולא שלחה אותם לבדיקה רפואית מטעמה בזמן סביר. הדבר פעל לרעת החברה, ותרם להחלטה לחייבה בפיצוי.


במקרה נוסף, קבע בית משפט השלום בצפת במאי 2024 כי צעיר שרכב על אופנוע ללא ביטוח, ובמהלך הנסיעה התנגש במכונית שיצאה מחניה, יפוצה בסכום של כמעט מיליון שקל. חברת הביטוח מנורה, שביטחה את הרכב, לא זימנה למתן עדות את הנהג של הרכב כדי להפריך את גירסת התביעה, שלפיה הוא האשם בתאונה, ואף הסכימה לשאת בנזקי הרכוש שנגרמו לרוכב האופנוע. בעקבות כל אלה החליטה השופטת רביע ג'באלי לחייב אותה לשלם פיצויים גם עבור נזקי הגוף שלו. מדובר בתאונת דרכים שאירעה לפני כחמש שנים בשטח עירוני. לפי טענתו, התובע (35) רכב על האופנוע שלו בנתיב הימני של הכביש. לפתע התפרץ מתוך חניית בניין רכב הנתבע, היישר אל הנתיב שלו, ומכיוון שלא היתה לרוכב האופנוע אפשרות לחמוק ממנו, כך לטענתו – הוא נחבט בו בעוצמה. במועד התאונה לא היה לרוכב ביטוח בתוקף, ולכן הוא הגיש תביעה נזיקית נגד הנהג של המכונית ומנורה שביטחה אותה. לדבריו, הוא נהג כחוק ובמהירות המותרת, בעוד שנהג המכונית פעל בצורה לא תקינה בכך שהתפרץ לנתיב שבו הוא היה בצורה מסוכנת, כך שהאחריות לתאונה ולנזקים שנגרמו לו בעקבותיה רובצת במלואה עליו. מנגד, טענה מנורה כי הרוכב הוא שה שהאחראי לתאונת הדרכים, ומשכך היא פטורה מלפצות אותו.

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
מלון מלכת שבא באילת צילום: Dr. Avishai Teicherמלון מלכת שבא באילת צילום: Dr. Avishai Teicher

העליון דחה את תביעת בעלי היחידות במלון מלכת שבא אילת

המאבק בין בעלי יחידות הנופש לבין הנהלת מלכת שבא מגיע שוב לבית המשפט, והעליון קובע: החוזה הוא סגור, ואין מקום להוסיף לו הבנות או מצגים חיצוניים. בעלי הזכויות ביקשו לכפות מינוי חברת ניהול בינלאומית ולשמר את דמי הניהול הישנים; ההנהלה טענה כי ההסכמות חוזיות בלבד. פסק הדין מספק הצצה לעולם החוזים המסחריים, למחירם של מצגים חוץ־חוזיים - ולגבולות תום הלב

עוזי גרסטמן |

בשעות הבוקר המאוחרות באולם בית המשפט העליון בירושלים, כשהצדדים שוטחים את הטענות האחרונות שלהם ורחש קל ממלא את החלל, נדמה היה כי הסכסוך רב־השנים סביב ניהול מלון מלכת שבא באילת עומד לקבל הכרעה סופית. מאחורי הדרמה המשפטית הסתתר סיפור מורכב על הבטחות, על הבנות שנולדו מחוץ להסכמים חתומים, ועל שורה של בעלי יחידות נופש שהרגישו כי ההנהלה חייבת להם יותר ממה שנכתב על הנייר. הם ביקשו שבית המשפט ייתן תוקף להבנות שלא נכנסו לחוזה, אך העליון קבע בפשטות כי החוזה הוא חוזה סגור, ואין להוסיף עליו דבר.

המערערים, קבוצת בעלי זכויות ביחידות הדיור שבמלון, טענו כי בעת שרכשו את היחידות הוצגו בפניהם מצגים ברורים וחד־משמעיים, שלפיהם המלון ינוהל תמיד בידי חברת ניהול בינלאומית כמו הילטון, ושדמי הניהול שעליהם לשלם יישארו קבועים - 3 דולרים למ"ר לחודש. לטענתם, מעבר ללשון הכתובה, הם הסתמכו על רוח הדברים, על דפוסי ההתנהלות בין הצדדים ועל תחושה שלפיה תנאים אלו מהווים חלק בלתי נפרד מן העסקה.

ההנהלה, מצדה, טענה כי הכל מצוי במסמכים: שלושה הסכמים מפורטים שפורטו עד דק, המהווים מערכת חוזית סגורה, שאינה פתוחה לשינויים אלא בהסכמה בכתב. לטענתה, לאחר שהסתיימה התקשרותה עם הילטון לאחר 20 שנה, פג תוקפו של מנגנון דמי הניהול הישן, ויש להחיל את עקרון המשק הסגור: כל בעל יחידה נושא בחלקו היחסי בהוצאות הניהול בפועל, בהתאם לשטח היחידה. השופטים אלכס שטיין, נעם סולברג ויעל וילנר, שישבו בהרכב, הכריעו באופן חד וברור. אך כדי להבין את משמעות הכרעתם, חיוני להעמיק רגע במערכת היחסים המורכבת שהצדדים כרתו לפני שנים.

"מערכת חוזית מפורטת עד-דק"

העליון הדגיש כי במקרה זה קיימת מערכת חוזית סגורה, ברורה, מפורטת וממצה. השופט שטיין כתב כי המערערים, "חתמו על מערכת חוזים עסקית שפורטה לפרטי-פרטים", וכי לא יישמעו טענות בדבר מצגים חיצוניים או הבנות שלא קיבלו ביטוי מפורש בהסכמים עצמם. הוא ציין במפורש כי, "אלה הן מושכלות היסוד" של דיני החוזים, ושכל ניסיון לסטות מהן פוגע ביציבות העסקית ובוודאות המשפטית.

ההסכמים - הסכם הרכישה, הסכם הניהול והסכם ההצטרפות למאגר - כולם כללו סעיפים ברורים המצהירים כי האמור במסמכים ממצה את כלל ההבנות בין הצדדים, וכי כל שינוי או תוספת מחייבים חתימה בכתב. כפי שמדגיש פסק הדין, בהסכם הרכישה נקבע כי הרוכש "אין הוא מושפע […] מכל פרסום, הצהרה, הבטחה, מצג או אמירה בע״פ או בכתב ואשר לא נכללו בהסכם זה". באותו קו נכתב גם כי כל שינוי בהסכמים "לא יעשו ולא יכנסו לתוקף אלא בכתב ובחתימת הצדדים".

מלון מלכת שבא באילת צילום: Dr. Avishai Teicherמלון מלכת שבא באילת צילום: Dr. Avishai Teicher

העליון דחה את תביעת בעלי היחידות במלון מלכת שבא אילת

המאבק בין בעלי יחידות הנופש לבין הנהלת מלכת שבא מגיע שוב לבית המשפט, והעליון קובע: החוזה הוא סגור, ואין מקום להוסיף לו הבנות או מצגים חיצוניים. בעלי הזכויות ביקשו לכפות מינוי חברת ניהול בינלאומית ולשמר את דמי הניהול הישנים; ההנהלה טענה כי ההסכמות חוזיות בלבד. פסק הדין מספק הצצה לעולם החוזים המסחריים, למחירם של מצגים חוץ־חוזיים - ולגבולות תום הלב

עוזי גרסטמן |

בשעות הבוקר המאוחרות באולם בית המשפט העליון בירושלים, כשהצדדים שוטחים את הטענות האחרונות שלהם ורחש קל ממלא את החלל, נדמה היה כי הסכסוך רב־השנים סביב ניהול מלון מלכת שבא באילת עומד לקבל הכרעה סופית. מאחורי הדרמה המשפטית הסתתר סיפור מורכב על הבטחות, על הבנות שנולדו מחוץ להסכמים חתומים, ועל שורה של בעלי יחידות נופש שהרגישו כי ההנהלה חייבת להם יותר ממה שנכתב על הנייר. הם ביקשו שבית המשפט ייתן תוקף להבנות שלא נכנסו לחוזה, אך העליון קבע בפשטות כי החוזה הוא חוזה סגור, ואין להוסיף עליו דבר.

המערערים, קבוצת בעלי זכויות ביחידות הדיור שבמלון, טענו כי בעת שרכשו את היחידות הוצגו בפניהם מצגים ברורים וחד־משמעיים, שלפיהם המלון ינוהל תמיד בידי חברת ניהול בינלאומית כמו הילטון, ושדמי הניהול שעליהם לשלם יישארו קבועים - 3 דולרים למ"ר לחודש. לטענתם, מעבר ללשון הכתובה, הם הסתמכו על רוח הדברים, על דפוסי ההתנהלות בין הצדדים ועל תחושה שלפיה תנאים אלו מהווים חלק בלתי נפרד מן העסקה.

ההנהלה, מצדה, טענה כי הכל מצוי במסמכים: שלושה הסכמים מפורטים שפורטו עד דק, המהווים מערכת חוזית סגורה, שאינה פתוחה לשינויים אלא בהסכמה בכתב. לטענתה, לאחר שהסתיימה התקשרותה עם הילטון לאחר 20 שנה, פג תוקפו של מנגנון דמי הניהול הישן, ויש להחיל את עקרון המשק הסגור: כל בעל יחידה נושא בחלקו היחסי בהוצאות הניהול בפועל, בהתאם לשטח היחידה. השופטים אלכס שטיין, נעם סולברג ויעל וילנר, שישבו בהרכב, הכריעו באופן חד וברור. אך כדי להבין את משמעות הכרעתם, חיוני להעמיק רגע במערכת היחסים המורכבת שהצדדים כרתו לפני שנים.

"מערכת חוזית מפורטת עד-דק"

העליון הדגיש כי במקרה זה קיימת מערכת חוזית סגורה, ברורה, מפורטת וממצה. השופט שטיין כתב כי המערערים, "חתמו על מערכת חוזים עסקית שפורטה לפרטי-פרטים", וכי לא יישמעו טענות בדבר מצגים חיצוניים או הבנות שלא קיבלו ביטוי מפורש בהסכמים עצמם. הוא ציין במפורש כי, "אלה הן מושכלות היסוד" של דיני החוזים, ושכל ניסיון לסטות מהן פוגע ביציבות העסקית ובוודאות המשפטית.

ההסכמים - הסכם הרכישה, הסכם הניהול והסכם ההצטרפות למאגר - כולם כללו סעיפים ברורים המצהירים כי האמור במסמכים ממצה את כלל ההבנות בין הצדדים, וכי כל שינוי או תוספת מחייבים חתימה בכתב. כפי שמדגיש פסק הדין, בהסכם הרכישה נקבע כי הרוכש "אין הוא מושפע […] מכל פרסום, הצהרה, הבטחה, מצג או אמירה בע״פ או בכתב ואשר לא נכללו בהסכם זה". באותו קו נכתב גם כי כל שינוי בהסכמים "לא יעשו ולא יכנסו לתוקף אלא בכתב ובחתימת הצדדים".