העובדות

---------

ליטל שטילרמן (להלן: "העובדת") הועסקה בעמותה שמשרדיה שכנו בקומת הקרקע של בבניין הסתדרות העובדים הכללית החדשה (להלן: "ההסתדרות") החל מיום 23/6/10 ועד למועד פיטוריה ביום 15/5/11.

לטענת העובדת, עובדי ומנהלי ההסתדרות עישנו בבניין באורח קבע במשרדיהם, במסדרונות ובחדרי המדרגות. העובדת, אשר סבלה מהעישון פנתה ליו"ר ההסתדרות ביום 16/2/11 על מנת שיפעל למיגור התופעה אולם לטענתה ללא הועיל.

העובדת פנתה ליו"ר המועצה הישראלית למניעת עישון והאחרון פנה ביום 9/5/13 ליו"ר ההסתדרות בדרישה לאכוף הוראות החוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון, התשמ"ג-1983 (להלן: "החוק למניעת עישון"). לטענתה אף פניה זו נותרה ללא מענה.

העובדת פוטרה מהעמותה לטענתה נוכח לחץ אשר הופעל מצד ההסתדרות כי תפוטר וזאת עקב פניותיה החוזרות ונשנות באשר לתופעת העישון וזאת לנוכח העובדה שלא קיבלה התראה מוקדמת על פיטוריה, לא נערך לה שימוע ונסיבות פיטוריה אינן ברורות לה.

העובדת טענה כי ההסתדרות הפרה את סעיפים 1-5 לחוק למניעת העישון, בזמן שכמחזיקת הבניין לא פעלה כדי למנוע מעובדי הבניין מלעשן, לא קיימה פיקוח נאות, הקימה פינת עישון בקצה המסדרון בו היה ממוקם משרדה באופן שאינו תקני ונהגה להציב מאפרות במסדרונות הבניין ובחדרי המדרגות בניגוד לחוק.

העובדת ביססה את תביעתה על סעיף 63 לפקודת הנזיקין בדבר הפרת חובה חקוקה של סעיפים 1-5 לחוק למניעת עישון. כמו כן טענה העובדת לרשלנותה של ההסתדרות לפי סעיף 35 לפקודת הנזיקין לאור חובת זהירות מושגית וקונקרטית המוטלת עליה כלפי כל הבאים בשערי בניינה ובין היתר מפני גזים רעילים.

העובדת עתרה לחיוב ההסתדרות בסך 58,032 ש"ח בגין אובדן השכר בתוספת 30% תנאים סוציאליים, סך של 60,000 ש"ח בגין נזק לא ממוני, סך של 100,000 ש"ח בגין פיצויים בגין נזק עישון ללא הוכחת נזק.

מנגד טענה ההסתדרות כי היא מקפידה והקפידה בעבר על קיום פיקוח יעיל של אכיפת החוק למניעת העישון, בין היתר ע"י קב"ט הממונה על הבניין, הקצאת פינות עישון כדין והתקנת שילוט מתאים האוסר על עישון. בתקופת עבודתה של העובדת בבניין ההסתדרות הייתה פינת עישון בקומת הבניין הממוקמת בקצה המסדרון בו עבדה העובדת.

פסק הדין

---------

אירועי התביעה התרחשו קודם לתיקון פרט 15 לתוספת לחוק למניעת עישון אשר קבע נכון לתקופה הרלוונטית כי:

"15. מקום עבודה למעט חלק ממנו שהוא חדר או אולם שהעישון הותר בו במפורש בידי האחראי במקום לאחר התייעצות עם העובדים ובלבד שבאיזור העישון אין עובדים או נמצאים אנשים שהם או חלק מהם אינם מעשנים, באזור העישון יותר העישון אם יש בו סידורי אוורור תקינים ואם העישון בו אינם גורם למטרד בחלקים אחרים של הבניין, חדר או אולם שעובדים בו רק מי שהם מעשנים, יראו כאזור עישון מבלי שיהיה צורך בהיתר מפורש של האחראי במקום , לעניין זה "מקום עבודה" כל מקום בבניין שעובדים בו אנשים ושאינו משמש למגורים...".

סעיף 2א לחוק למניעת העישון קובע חובות המחזיק מקום ציבורי כאמור להלן:

א. ה"מחזיק של מקום ציבורי חייב לפקח ולעשת כל שניתן למניעת עבירות לפי סעיף 1 (א) ו (ב) בתחום המקום הציבורי שבהחזקתו.

ב. יראו את המחזיק של מקום ציבורי כמי שמילא אחר הוראות סעיף קטן (א), אם הוכיח כי עשה את כל אלה:

1. פנה לאדם המעשן או המחזיק סיגריה, סיגרילה, נרגילה, סיגר או מקטרת כשהם דלוקים במקום ציבורי, בין בעצמו ובין באמצעות אחר מטעמו, לחדול מהמעשה האסור או נקט אמצעים סבירים כדי להבטיח מניעת עבירות לפי סעיף 1 (א) ו(ב),

2. התלונן, בין בעצמו ובין באמצעות אחר מטעמו, בפני המפקח כמשמעותו בסעיף 7 , על הפרת הוראות סעיף 1(א) או (ב), או עשה מאמץ סביר לעשות כן.

האם עמדה ההסתדרות בחובה בהתאם לסעיף 2א לחוק למניעת העישון וסעיף 15 לתוספת, לפקח ולעשות "כל שניתן" על מנת למנוע העישון בבניינה.

ביה"ד התרשם כי ההסתדרות פעלה לאכיפת החוק למניעת העישון על דרך של הקצאת חדרי עישון ושילוט מתאים ברחבי הבניין בהתאם להוראות סעיף 15 לתוספת לחוק למניעת העישון. הטענה כי פינות העישון לא היו מאווררות והעישון גרם למטרד בחלקים אחרים של הבניין לא הוכחה.

אף על פי כן בימ"ש נתן אמון בעדותה של העובדת לפיה לא הייתה אכיפה מלאה של החוק למניעת עישון וכי היו מספר מקרים במהלך עבודתה בהם עובדי הבניין עישנו שלא בפינות עישון או שלא בחדרים בהם נמצאים רק מי שמעשנים.

בנוסף, בבניין ההסתדרות עובדים מאות עובדים ועשרות אלפי מוזמנים לבניין ועל כן יכולת הפיקוח והאכיפה של אדם אחד, שאין זה תפקידו היחיד על אלפי אנשים בבניין, אינה מלאה.

בנסיבות אלו, על אף שבוצעו פעולות מצד ההסתדרות למניעת עישון, בפרסום חוזרים לעובדים, בשילוט ובאכיפה באמצעות הקב"ט, לא הייתה אכיפה מלאה שעה שאמון איש אחד בלבד מטעמה על אכיפת איסור העישון בבניין גדול המונה מאות עובדים ואורחים.

לפיכך נקבע כי דין התביעה להתקבל חלקית ביחס למחדלי ההסתדרות במניעת עישון כמצוות החוק ותקנותיו.

יודגש, כי לא הוכח כי סיום עבודתה של העובדת בעמותה קשור בצורה זו או אחרת לדרישותיה להפסקת העישון.

לסיום, בהיעדר חובת הוכחת קיומו של נזק, ההסתדרות חויבה לשלם לעובדת פיצוי בסך 14,000 ש"ח.