כך סיבכו רמ"י וקק"ל פרויקט תמ"א 38 בבניין מסוכן בבת ים

ארבע דירות בבניין רשומות על שם קק"ל, ואילו המדינה טוענת שאין בידיה שום תיעוד לגבי הדירות, ולכן לא ברור מי הבעלים האצמיתיים שלהן. עקב כך לא ניתן להמשיך בפרויקט. בעלי הדירות פנו למחוזי למציאת פתרון, ולאחר מכן לעליון
עוזי גרסטמן |

פסק דין שניתן באחרונה בבית המשפט העליון עוסק באחד המקרים המורכבים ביותר הקשורים לפרויקטים של התחדשות עירונית מסוג תמ"א 38 והבעלות על הדירות בהם. מדובר בבניין ברחוב ניסנבוים 36 בבת ים, שתוכנן לעבור שיפוצים וחיזוקים במסגרת פרויקט תמ"א 38, אך נתקל במכשול קריטי: ארבע מתוך 56 הדירות בבניין רשומות על שם קרן קיימת לישראל (קק"ל), והזהות האמיתית של הבעלים אינה ידועה. כתוצאה מכך, הפרויקט כולו עלול להיכשל.

הבניין ברחוב ניסנבוים 36 בבת ים נבנה בשנות השבעים ומצבו הידרדר עם השנים. ב-2012 הכריזה עליו עיריית בת ים כמסוכן, והחלה לפעול לשיקומו. בעלי הדירות בבניין התקשרו עם יזם שנבחר לבצע את השיפוצים והחיזוקים הנדרשים על פי תמ"א 38. היזם פעל להסרת מסוכנות הבניין, ומהנדס העיר הכריז ב-2020 כי המסוכנות הוסרה.

תמ"א 38 צילום: ביזפורטל

בעקבות השיפוצים, העניקה הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בת ים ב-2021 היתר מותנה לפרויקט, שהותנה בקבלת אישור מכל בעלי הדירות בבניין. ואולם על רקע הקשיים הקשורים לזכויות על ארבע הדירות הרשומות על שם קק"ל, לא ניתן היה להשיג את כל האישורים הנדרשים, וההיתר התעכב.

רמ"י אינה הבעלים ולכן לא יכולה לחתום על המסמכים

הבעיה המרכזית התעוררה בשל העובדה שארבע הדירות הנותרות בבניין עדיין רשומות על שם קק"ל. עם זאת, רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) הבהירה כי אין לה תיק נכס בנוגע לדירות אלה, וכי אין ברשותה כל מידע על הבעלים האמיתיים של הדירות. או במלים אחרות, רמ"י טוענת כי היא אינה הבעלים של הדירות, ולכן היא לא יכולה לחתום על מסמכים המאפשרים את המשך הפרויקט.

משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים
אתר ביזפורטל וחברת הדאטה והמחקר Makam, משיקים מדד שמדרג את החשיפה של משרדי עורכי הדין בתקשורת המקומית - הנה עורכי הדין המדוברים ביותר; וגם מי המשרדים הגדולים ביותר?

בפסק הדין נכתב כי, "רמ"י מבהירה שחרף הרישום על שם קק"ל, הזכויות בדירות המחלוקת אינן בבעלות המדינה... אין ברשותה 'תיק נכס' ביחס לדירות אלה... ואין בידיה כל מידע אודות בעליהן". מצב זה הוביל למבוי סתום, מכיוון שהפרויקט לא יכול להתקדם כאמור בלי החתימות של כל בעלי הדירות.

בעלי הדירות בבניין, ביחד עם היזם, פנו לבית המשפט המחוזי בתל אביב בבקשה למתן פתרון זמני, שיאפשר את המשך הפרויקט גם ללא החתימות החסרות. הם טענו כי מאמציהם לאיתור הבעלים החוקיים של הדירות כשלו, וכי העיכוב מאיים על כל התקדמות הפרויקט. לטענתם, ההיתר המותנה שעמד לפוג היה קריטי להצלחת הפרויקט, והעיכוב עלול לגרום לביטולו.

קיראו עוד ב"משפט"

בת ים צילום: גוגל מפס

השופטת גילה כנפי-שטייניץ דחתה את הבקשה וקבעה כי אין לסטות מהצורך בהסדרת הזכויות בדירות. היא ציינה בפסק הדין שפרסמה כי, "לא ניתן לחפש דרכים עוקפות לדרך המלך... הדרך לגבור על התנגדותו [של בעל דירה] אינה בכך שלא יוכל להשמיע אותה מראש אלא בכך שהמפקח על רישום המקרקעין... יכפה זאת עליו".

בעלי הדירות והיזם טענו כי במצבו הנוכחי של הבניין, דחיית הפרויקט לא רק תסכן את המבנה, אלא גם תגרום לאובדן של עשרות מיליוני שקלים. בנוסף, הם הזהירו כי אם לא יוחלט על המשך הפרויקט בזמן, תוקפן של תוכניות בנייה נוספות שהעניקו זכויות בנייה יפוג - דבר שיפגע בכדאיות הכלכלית של הפרויקט עבור היזם.

הם גם טענו כי סירובה של רמ"י לחתום על המסמכים אינה סבירה, מכיוון שהדירות רשומות על שם קק"ל - גוף שקשור למדינה. הם ציינו את סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, שקובע כי "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו", וטענו כי על המדינה להוכיח שהיא אינה בעלת הדירות - נטל שלטענתם לא הורם משך עשרות שנים.

למרות טענותיהם, בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לסעד זמני, וקבע כי לא חל שינוי נסיבות מהותי מאז נדחתה הבקשה הראשונה. השופטת העליון כנפי-שטייניץ הסבירה כי "גם אם דעת המבקשים אינה נוחה מהחלטתו הראשונה [של בית המשפט המחוזי] – אין בכך כדי לאפשר הגשתה בשנית". לדבריה, הקושי שבו מצויים המבקשים אינו מצדיק לסטות מדרך המלך של הסדרת רישום הזכויות, והיה על בעלי הדירות לפעול לכך שנים קודם לכן.

"מתן סעד זמני משמעותו פגיעה אפשרית בקניינם של אחרים"

בית המשפט הדגיש את הצורך לשמור על הזכויות הקנייניות של הצדדים, גם של אלה שלא נטלו חלק בהליך המשפטי. "כל עוד יש ספק ולו קל באשר לזהות בעלי הדירות הנכונים... מתן סעד זמני משמעותו פגיעה אפשרית בקניינם של אחרים שקולם לא נשמע", נכתב בהחלטה.

כדי לפתור את הסוגייה המורכבת, בית המשפט הציע למנות מומחה-חוקר שיבדוק את טענות הצדדים וינסה לאתר את הבעלים האמיתיים של הדירות. מומחית מונתה על ידי בית המשפט לצורך זה, ולפי העדכונים שהתקבלו, היא צפויה להגיש את חוות דעתה וממצאיה בקרוב.

אף שבית המשפט הכיר בקושי הרב שבו מצויים בעלי הדירות והיזם, הוא קבע כי עליהם להמתין לבירור הזכויות לפני שיוכלו להמשיך בפרויקט. כמו כן, צוין כי הזמן הדוחק והחשש מפני פקיעת ההיתר המותנה אינם מצדיקים עקיפת הדין והפגיעה בזכויות הקניין של בעלי הדירות הנעלמים.

המקרה ברחוב ניסנבוים 36 בבת ים משקף את המורכבות הרבה שנלווית לפרויקטים של תמ"א 38, במיוחד במקרים שבהם יש בעיה ברורה לגבי הזהות של הבעלים של הנכסים. פסק הדין מדגיש את החשיבות של רישום נכסים בפנקסי המקרקעין בצורה מסודרת, ואת העובדה שאי-הסדרת הרישום עשויה לעכב או אפילו לסכן פרויקטים גדולים ומשמעותיים לשיקום מבנים ישנים.

בעלי הדירות והיזם נדרשים כאמור להמתין עד להשלמת חקירת הזכויות בדירות הנעלמות, כשבינתיים העתיד של הפרויקט מוטל בספק, עם חשש שפקיעת ההיתר המותנה תחסל כל סיכוי להשלמת השיפוץ המתוכנן.

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
הלוואה חשבונות
צילום: freepik

המלווה דרש כמעט מיליון שקל - ביהמ"ש הכיר רק בכ-60 אלף

פסק דין בפרשה של הלוואות במינימרקט ממודיעין קובע כי מלווה חוץ־בנקאי, שדרש מהלווה כ-900 אלף שקל בטענה לחוב תופח וריביות, הצליח להוכיח רק שבריר מהסכום. לאחר שנים של התדיינות, בית משפט השלום בפתח תקווה ביטל את ההסכם החוץ־בנקאי וקבע כי יש להשיב למלווה רק את סכום הקרן שנמצא כמשולם חלקית. השופטת הזהירה מהיעדר תיאום מסמכי הלוואה ומהסתמכות על צ'קים שנועדו לשמש בטוחה בלבד

עוזי גרסטמן |

הסיפור הבא, שהגיע אל שולחנה של השופטת לימור חלד-רון בבית משפט השלום בפתח תקווה, נוצר מתוך מצוקה כלכלית יומיומית, כזו שמוכרת היטב לעסקים קטנים בישראל. בין מדפי מינימרקט צנוע במודיעין התפתח קשר שהחל כעזרה לכאורה בין מכרים בבית הכנסת, והסתיים בשורה ארוכה של תיקי הוצאה לפועל, טענות על ריבית נשך, האשמות הדדיות וחוב נטען שהתנפח עד לכ-900 אלף שקל. אלא שבית המשפט קבע בסופו של דבר כי כל שניתן להוכיח הוא יתרה של כ-60 אלף שקל בלבד.

ההליך המשפטי, שכלל שתי תביעות שטריות (תביעות להוצאה לפועל על סמך שטר, למשל צ'ק) שאוחדו, עסק ביחסי מלווה־לווה שנמשכו שנים. התובע, חיים אוזן, טען כי העניק לנתבע, ישראל מיכאל אביב, הלוואות חוץ־בנקאיות בהיקפים גדולים, וכי כנגד אותן הלוואות הופקדו בידיו צ'קים שנועדו להבטיח את ההחזר שלהן. לטענתו, מרגע שהנתבע הפסיק לפרוע את החוב, פנה לביצוע הצ'קים בלשכת ההוצאה לפועל. אלא שהנתבע טען מנגד כי מדובר במערכת יחסים אחרת לגמרי, שבה המינימרקט שבו עבד הוא זה שנזקק לעזרה תזרימית, וכי התובע הוא שפעל לאורך השנים בניגוד לדין, ללא כל הסכם הלוואה מסודר ומתוך גביית ריביות מופרזות.

במרכז הסיפור עמדו שלושה תיקי הוצאה לפועל שנפתחו נגד הנתבע, בסכום מצטבר של 670,400 שקל. לאחר פתיחת התיקים ביקש הנתבע, ב-2018, להכריז עליו חייב מוגבל ולהיכנס להליך איחוד תיקים. רק כארבע שנים מאוחר יותר הגיש התנגדות לביצועי השטרות - ובית המשפט, בהחלטה מוקדמת של רשם בכיר, העניק לו רשות להתגונן. כשהתיק הגיע לשלב ההוכחות, הציג התובע גרסה שלפיה הכיר את הנתבע בבית הכנסת, שם סיפר לו האחרון כי הוא בעליו של מינימרקט עם מחזורי פעילות נרחבים. התובע סיפק לו שירותי פריטת המחאות, הפנה אותו לאדם נוסף שעסק בצ'יינג', ואף טען כי שימש ערב להלוואות שקיבל הנתבע מאותו גורם. לדבריו, החוב תפח והלך עם השנים, ובעת פתיחת ההליכים הגיע לסכומים גבוהים מאוד.

המשיך להחזיק צ'קים של בטוחות גם אחרי ביצוע התשלומים

מנגד, טען הנתבע כי תחילה פנה אליו התובע כדי לסייע למינימרקט בתקופת קושי, כשבעליו הקודמים של העסק הם אלה שעמדו במרכז העסקה. רק מאוחר יותר הוא רכש את המינימרקט לעצמו ונטל על עצמו גם חלק מחובותיו, אך לטענתו הוא החזיר לתובע סכומים משמעותיים, בעוד שהתובע המשיך להחזיק צ'קים שניתנו לו כביטחונות ולא השיב אותם גם לאחר שהתשלומים בוצעו. בנוסף, הוא טען כי התובע גבה ממנו ריביות העולות בהרבה על המותר בחוק.

אחד הכלים המשפטיים הבולטים בתיק היה תחולתו של חוק הסדרת הלוואות חוץ־בנקאיות. התובע טען כי החוק אינו חל, משום שההלוואות ניתנו כביכול לתאגיד שהוא המינימרקט, אך השופטת קבעה כי קו טענתו מנוגד לגרסתו שלו לאורך ההליך, שבה הדגיש כי ההלוואות ניתנו לנתבע כאדם פרטי. מאחר שהלווה אינו תאגיד, החוק חל במלואו.

פשיטת  רגל
צילום: Unsplash

בעל שליטה בחברה שקרסה לפני יותר מעשור ישלם את חובותיה לרשם החברות

השופט חגי ברנר קבע כי משה פסח, בעל השליטה והדירקטור היחיד בתריסי פסח, יישא באופן אישי בחובות האגרות לרשם החברות עבור 2022-2020. בפסק דין רחב יריעה קבע בית המשפט כי כשחברה נמצאת בחדלות פירעון, הנושים אמורים להיות בראש סדר העדיפויות שלה, וכי על ההנהלה לשנות את מדיניות הניהול ממוכוונת רווחים למדיניות שמרנית שמטרתה שימור המצב והקטנת החובות

עוזי גרסטמן |

השופט חגי ברנר מבית המשפט המחוזי בתל אביב קבע באחרונה כי בעל שליטה ודירקטור יחיד בחברה שחדלה מלפעול לפני יותר מ-12 שנה יישא באופן אישי בחובות החברה לרשם החברות. מדובר בתריסי פסח, שעסקה בעבר בייצור והתקנת תריסים והפסיקה את פעילותה עוד ב-2014. השופט ברנר קבע כי בעל השליטה, משה פסח, לא נקט אמצעים סבירים לצמצום היקף חדלות הפירעון של החברה, ולכן עליו לשלם מכיסו את חובות החברה עבור אגרות רשם החברות ל-2023-2020, בסכום כולל של 3,857 שקל, וכן לשאת בהוצאות ההליך.

ההליך נפתח ביוזמת הנאמן לנכסי החברה, עו"ד שלי נחום, שביקש לחייב את פסח באופן אישי מכוח סעיף 288 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח–2018. לטענת הנאמן, פסח נמנע במשך שנים ארוכות מלנקוט צעדים להסדרת חובות החברה, השתהה במשך עשור עד שפנה להליכי פירוק, וגרם בכך לעלייה בחובות החברה כלפי רשם החברות. הנאמן טען כי על פסח היה לפעול מבעוד מועד כדי למנוע את התרחבות חדלות הפירעון של החברה, ולפתוח בהליך פירוק מיד כשחדלה לפעול.

מנגד, טען פסח כי החברה הפסיקה את פעילותה עקב קריסת לקוח מרכזי, כי היא נעדרת כל נכסים וכי אין תועלת בהקדמת הליך פירוק לחברה ריקה. לדבריו, הוא פעל באופן אחראי כשהפסיק את פעילות החברה כדי למנוע יצירת חובות חדשים, ואף שילם לאורך השנים חובות לבנקים ולספקים מכיסו האישי. עוד הוא טען כי סעיף 288 לחוק אינו מחייב בהכרח פתיחה בהליכי חדלות פירעון, וכי לא ניתן להטיל עליו אחריות אישית על חברה שהפסיקה לפעול לפני כניסת החוק לתוקף.

פסח זנח את החברה ופתח אחת חדשה

הנאמן מצדו טען כי הפסקת הפעילות לבדה אינה נחשבת "אמצעי סביר לצמצום חדלות הפירעון", וכי בפועל פסח "זנח את החברה" והותיר אחריו חובות מצטברים, בעוד שהוא עצמו פתח חברה חדשה באותו תחום. לטענתו, רק פתיחה בהליכי חדלות פירעון או פירוק יכלו לעצור את המשך צבירת החוב לרשם החברות, שנצבר מדי שנה בגין אי תשלום אגרה שנתית.

השופט ברנר קיבל את עמדת הנאמן. בהחלטתו הוא הדגיש כי מטרתו של סעיף 288 לחוק חדלות פירעון היא "להטיל אחריות על דירקטורים ומנהלים שלא נקטו באמצעים סבירים לצמצום חדלות הפירעון של התאגיד". לדבריו, "כאשר החברה הופכת חדלת פירעון, תכלית העל של החברה משתנה, וכעת הנושים הם אלו שאמורים להימצא בראש סדר העדיפויות שלה. בהתאם, על ההנהלה לשנות את מדיניות הניהול מוכוונת הרווחים לניהול שמרני הרבה יותר שתכליתו שימור המצב הקיים והקטנת חובות החברה". עוד הבהיר השופט בהכרעת הדין כי מדובר בעיקרון יסודי של דיני חדלות הפירעון: "החוק נועד להתמודד עם ניגוד העניינים המובנה שבו מצויה הנהלת חברה חדלת פירעון, כאשר היא ממשיכה לפעול מתוך אינטרס של בעלי המניות, בעוד שבשלב זה הנושים הם בעלי הזכויות המרכזיים שיש להגן עליהם".