כך סיבכו רמ"י וקק"ל פרויקט תמ"א 38 בבניין מסוכן בבת ים
פסק דין שניתן באחרונה בבית המשפט העליון עוסק באחד המקרים המורכבים ביותר הקשורים לפרויקטים של התחדשות עירונית מסוג תמ"א 38 והבעלות על הדירות בהם. מדובר בבניין ברחוב ניסנבוים 36 בבת ים, שתוכנן לעבור שיפוצים וחיזוקים במסגרת פרויקט תמ"א 38, אך נתקל במכשול קריטי: ארבע מתוך 56 הדירות בבניין רשומות על שם קרן קיימת לישראל (קק"ל), והזהות האמיתית של הבעלים אינה ידועה. כתוצאה מכך, הפרויקט כולו עלול להיכשל.
הבניין ברחוב ניסנבוים 36 בבת ים נבנה בשנות השבעים ומצבו הידרדר עם השנים. ב-2012 הכריזה עליו עיריית בת ים כמסוכן, והחלה לפעול לשיקומו. בעלי הדירות בבניין התקשרו עם יזם שנבחר לבצע את השיפוצים והחיזוקים הנדרשים על פי תמ"א 38. היזם פעל להסרת מסוכנות הבניין, ומהנדס העיר הכריז ב-2020 כי המסוכנות הוסרה.
תמ"א 38 צילום: ביזפורטל
בעקבות השיפוצים, העניקה הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בת ים ב-2021 היתר מותנה לפרויקט, שהותנה בקבלת אישור מכל בעלי הדירות בבניין. ואולם על רקע הקשיים הקשורים לזכויות על ארבע הדירות הרשומות על שם קק"ל, לא ניתן היה להשיג את כל האישורים הנדרשים, וההיתר התעכב.
רמ"י אינה הבעלים ולכן לא יכולה לחתום על המסמכים
- קבוצת גבאי תקדם פרויקט רחב במתחם בלפור בבת ים
- תשואה של 12% בשנה; האם בת ים היא הזדמנות?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
הבעיה המרכזית התעוררה בשל העובדה שארבע הדירות הנותרות בבניין עדיין רשומות על שם קק"ל. עם זאת, רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) הבהירה כי אין לה תיק נכס בנוגע לדירות אלה, וכי אין ברשותה כל מידע על הבעלים האמיתיים של הדירות. או במלים אחרות, רמ"י טוענת כי היא אינה הבעלים של הדירות, ולכן היא לא יכולה לחתום על מסמכים המאפשרים את המשך הפרויקט.
בפסק הדין נכתב כי, "רמ"י מבהירה שחרף הרישום על שם קק"ל, הזכויות בדירות המחלוקת אינן בבעלות המדינה... אין ברשותה 'תיק נכס' ביחס לדירות אלה... ואין בידיה כל מידע אודות בעליהן". מצב זה הוביל למבוי סתום, מכיוון שהפרויקט לא יכול להתקדם כאמור בלי החתימות של כל בעלי הדירות.
בעלי הדירות בבניין, ביחד עם היזם, פנו לבית המשפט המחוזי בתל אביב בבקשה למתן פתרון זמני, שיאפשר את המשך הפרויקט גם ללא החתימות החסרות. הם טענו כי מאמציהם לאיתור הבעלים החוקיים של הדירות כשלו, וכי העיכוב מאיים על כל התקדמות הפרויקט. לטענתם, ההיתר המותנה שעמד לפוג היה קריטי להצלחת הפרויקט, והעיכוב עלול לגרום לביטולו.
- ביטול כתב האישום בפרשת מצלמות המהירות נותר על כנו
- בוטל היתר בנייה למלון שתוכנן ברחוב הירקון בתל אביב
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- “6 שנים בלי זכויות”: עובדת מאפייה שהתפטרה תיחשב מפוטרת
בת ים צילום: גוגל מפס
השופטת גילה כנפי-שטייניץ דחתה את הבקשה וקבעה כי אין לסטות מהצורך בהסדרת הזכויות בדירות. היא ציינה בפסק הדין שפרסמה כי, "לא ניתן לחפש דרכים עוקפות לדרך המלך... הדרך לגבור על התנגדותו [של בעל דירה] אינה בכך שלא יוכל להשמיע אותה מראש אלא בכך שהמפקח על רישום המקרקעין... יכפה זאת עליו".
בעלי הדירות והיזם טענו כי במצבו הנוכחי של הבניין, דחיית הפרויקט לא רק תסכן את המבנה, אלא גם תגרום לאובדן של עשרות מיליוני שקלים. בנוסף, הם הזהירו כי אם לא יוחלט על המשך הפרויקט בזמן, תוקפן של תוכניות בנייה נוספות שהעניקו זכויות בנייה יפוג - דבר שיפגע בכדאיות הכלכלית של הפרויקט עבור היזם.
הם גם טענו כי סירובה של רמ"י לחתום על המסמכים אינה סבירה, מכיוון שהדירות רשומות על שם קק"ל - גוף שקשור למדינה. הם ציינו את סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, שקובע כי "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו", וטענו כי על המדינה להוכיח שהיא אינה בעלת הדירות - נטל שלטענתם לא הורם משך עשרות שנים.
למרות טענותיהם, בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לסעד זמני, וקבע כי לא חל שינוי נסיבות מהותי מאז נדחתה הבקשה הראשונה. השופטת העליון כנפי-שטייניץ הסבירה כי "גם אם דעת המבקשים אינה נוחה מהחלטתו הראשונה [של בית המשפט המחוזי] – אין בכך כדי לאפשר הגשתה בשנית". לדבריה, הקושי שבו מצויים המבקשים אינו מצדיק לסטות מדרך המלך של הסדרת רישום הזכויות, והיה על בעלי הדירות לפעול לכך שנים קודם לכן.
"מתן סעד זמני משמעותו פגיעה אפשרית בקניינם של אחרים"
בית המשפט הדגיש את הצורך לשמור על הזכויות הקנייניות של הצדדים, גם של אלה שלא נטלו חלק בהליך המשפטי. "כל עוד יש ספק ולו קל באשר לזהות בעלי הדירות הנכונים... מתן סעד זמני משמעותו פגיעה אפשרית בקניינם של אחרים שקולם לא נשמע", נכתב בהחלטה.
כדי לפתור את הסוגייה המורכבת, בית המשפט הציע למנות מומחה-חוקר שיבדוק את טענות הצדדים וינסה לאתר את הבעלים האמיתיים של הדירות. מומחית מונתה על ידי בית המשפט לצורך זה, ולפי העדכונים שהתקבלו, היא צפויה להגיש את חוות דעתה וממצאיה בקרוב.
אף שבית המשפט הכיר בקושי הרב שבו מצויים בעלי הדירות והיזם, הוא קבע כי עליהם להמתין לבירור הזכויות לפני שיוכלו להמשיך בפרויקט. כמו כן, צוין כי הזמן הדוחק והחשש מפני פקיעת ההיתר המותנה אינם מצדיקים עקיפת הדין והפגיעה בזכויות הקניין של בעלי הדירות הנעלמים.
המקרה ברחוב ניסנבוים 36 בבת ים משקף את המורכבות הרבה שנלווית לפרויקטים של תמ"א 38, במיוחד במקרים שבהם יש בעיה ברורה לגבי הזהות של הבעלים של הנכסים. פסק הדין מדגיש את החשיבות של רישום נכסים בפנקסי המקרקעין בצורה מסודרת, ואת העובדה שאי-הסדרת הרישום עשויה לעכב או אפילו לסכן פרויקטים גדולים ומשמעותיים לשיקום מבנים ישנים.
בעלי הדירות והיזם נדרשים כאמור להמתין עד להשלמת חקירת הזכויות בדירות הנעלמות, כשבינתיים העתיד של הפרויקט מוטל בספק, עם חשש שפקיעת ההיתר המותנה תחסל כל סיכוי להשלמת השיפוץ המתוכנן.

בוטל היתר בנייה למלון שתוכנן ברחוב הירקון בתל אביב
פרויקט המלון החדש שתכנן איש העסקים ספי צביאל, שכולל 55 חדרי אירוח ו-32 דירות, נעצר לאחר שתושבי רחוב ארנון הסמוך טענו כי יאבדו את הנוף לים שמלווה את חייהם במשך שנים. ועדת הערר המחוזית קבעה כי אוחדו מגרשים בניגוד לתוכנית, אושרו שימושים מעורבים שאינם מותרים,
והעירייה חרגה ממדיניותה. בהחלטה מפורטת נקבע כי, “אין מקום לאשר את הבקשה כפי שהוגשה”
הבוקר שבו קיבלו תושבי רחוב ארנון בתל אביב את החלטת ועדת הערר המחוזית היה שונה. במשך חודשים ארוכים ליוותה אותם תחושת חוסר אונים, כשממולם - ממש מול החלונות, במקום שבו האור המערבי והים נפרשים דרך חלונותיהם כבר עשרות שנים - תוכנן לקום בניין גבוה, רחב, כזה שהיה משנה לחלוטין את קו הרקיע שנראה מאחוריהם. אותם תושבים, שחייהם השקטים יחסית התעצמו דווקא בזכות המרחק מהטיילת הרועשת והקרבה לאוויר הים, לא היססו לפעול. הערר שהגישו נגד היתרי הבנייה שאישרה עיריית תל אביב לפרויקט המלון החדש ברחוב הירקון 164-162, נראה בתחילה כמו מאבק מול רוח. אלא שהחלטת ועדת הערר, המשתרעת על פני עשרות עמודים, הפכה את הקערה על פיה.
מדובר בשני מגרשים גדולים יחסית - כל אחד מהם בשטח של כ-600 מ"ר - שעליהם תכנן היזם ספי צביאל, באמצעות א.פ.צ השקעות, להקים שני מבנים בני שבע קומות, בחיבור תפקודי ומבני כמעט מלא. הבניינים היו אמורים לכלול 55 חדרי מלון ו-32 דירות מגורים, עם ארבע קומות מרתף משותפות וקומת גג. מבחינת היזם, מדובר בהמשך טבעי למלון אולימפיה הישן, שעמד על חלקה 211 מאז שנות ה-70. מבחינת התושבים, זהו שינוי דרמטי במרקם השכונה - כזה ש“יחסום את הנוף לים שממנו נהנו במשך שנים רבות”, כפי שנכתב בערר.
הוועדה המקומית לתכנון ובנייה תל אביב אישרה בתחילת 2025 את שתי הבקשות להיתר, אך התושבים, שמתגוררים ברחוב ארנון מאחורי המגרש, לא ויתרו. ועדת הערר המחוזית לתכנון ובנייה מחוז תל אביב קיימה דיון ב-31 ביולי 2025, ולאחר הגשת השלמות טיעון מצד כל הגורמים, קיבלה החלטה תקיפה וברורה: ביטול ההיתר. בהכרעתה נכתב כי, “אין מקום לאישור הבקשה להיתר כפי שהוגשה".
הוויכוח על ייעוד הקרקע: מגורים או מלונאות?
אחד המוקדים המרכזיים במחלוקת היה השאלה מהו הייעוד התכנוני התקף של שתי החלקות. התושבים טענו כי לאורך השנים אושרו תוכניות ייעוד שונות, שבהן נקבע מפורשות כי מדובר במגרשים למלונאות בלבד, וכי כל שינוי יעוד למגורים מהווה "סטייה ניכרת". מנגד, הוועדה המקומית טענה שהתוכניות המאוחרות, ובעיקר תוכנית 3444 ותוכנית 2770, פקעו משום שלא מומשו בזמן, ולכן חזר תוקפן של התוכניות הראשיות, המייעדות את הקרקע למגורים.
ועדת הערר בחרה שלא לאמץ את עמדת היזם והעירייה. בהחלטה נקבע כי אמנם התוכניות שאפשרו מלונאות פקעו, אך הדבר לא פותח פתח לשימושים מעורבים. “תוכנית רובע 3 לא נועדה לשנות ייעודים קיימים, והיא חלה על כלל המקרקעין המיועדים למגורים בתחומה… אולם בשום מקום בתכנית רובע 3 לא מופיע השימוש למלונאות”, כתבה הוועדה בהכרעת הדין שלה.

הערעור נדחה: ביטול כתב האישום בפרשת מצלמות המהירות נותר על כנו
שנים לאחר החשד שהוצבו מצלמות מהירות שהתגלו כלא תקינות, ובצל מחלוקות חריפות על עדויות מומחים מהולנד ועל התנהלות המשטרה, דחה המחוזי את ערעור המדינה וקבע כי לא ניתן להשאיר על כנו את כתב האישום בגין עדות שקר נגד ממלא מקום מנכ"ל מכון התקנים לשעבר. בית המשפט
התריע מפני תחושת אי־נוחות קשה שנוצרת מהתנהלות התביעה ושאל מדוע דווקא הוא הועמד לדין
בראשית 2023 קיבל אילן כרמית, ששימש בעבר ממלא מקום מנכ"ל מכון התקנים, את ההודעה הרשמית שהמדינה החליטה להגיש נגדו כתב אישום בגין מתן עדות שקר. עבור מי שהיה מצוי בלב סערה מתוקשרת סביב תקינות מצלמות המהירות מסוג א־3, זו היתה עוד נקודת מפנה בפרשה שלא חדלה מטלטלות. אלא שהמערכה המשפטית, שהסתעפה לשאלות של מקצועיות, מנהל תקין והוגנות מצד רשויות החקירה והתביעה, נחתמה השבוע בהחלטה חריגה ומשמעותית: בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המדינה, וקבע כי ביטול כתב האישום נגד כרמית ייוותר על כנו.
כדי להבין את משמעות ההחלטה יש לשוב לסיבוב הראשון, לפני כחצי שנה, כשבית משפט השלום ביטל את כתב האישום וקבע כי בחירת המדינה להעמיד לדין דווקא את כרמית, בעוד שמעורבים אחרים בפרשה לא הואשמו כלל, לוקה בפגם מהותי. השופטת קבעה כבר אז כי, "לכל הקורא את השתלשלות הדברים נוצרת תחושה קשה", וכי מדובר באפליה פסולה בהפעלת סמכות התביעה. כעת, בהרכב של שלושה שופטים, שב המחוזי אל הדברים והבהיר כי לאחר בחינה מעמיקה של כל החומר, "התחושה הקשה" אינה מתפוגגת אלא רק מתעצמת.
פסק הדין המחוזי פורש תמונה רחבה הרבה יותר מאשר המעשה הספציפי שיוחס לכרמית. הוא מחזיר את הקוראים שלו לראשית 2012, אל בדיקות התקינות של מערכת המצלמות, שם העיד כרמית כמומחה מטעם מכון התקנים לגבי ניסויים שנערכו בהולנד. חלק ניכר מהפרשה נגע לשאלה אם כרמית ידע והאם היה עליו לדעת שנציג מכון התקנים לא נכח בפועל בבדיקות שבוצעו בשטח. כרמית העיד כי התבסס על חומרים מקצועיים שנמסרו לו ועל דיווחים שקיבל, ובמשך תקופה ארוכה לא עלתה טענה נגד אמיתות דבריו. רק מאוחר יותר, בעקבות תהיות בתוך המשטרה, נפתחה חקירה פלילית בחשד שמסר עדות כוזבת.
ביהמ"ש לא הסתפק בבדיקת אמיתות דבריו של כרמית
פסק הדין מציין כי במרוצת השנים היו שינויי כיוון, הפניות חוזרות ונשנות מצד גורמי משטרה ופרקליטות, ובייחוד התכתבות פנימית ענפה בין גורמי המקצוע לבין נציגי המדינה בהולנד. וכך כתב בית המשפט בהכרעתו: "כבר ברבעון האחרון של 2016 היו ברשות המשטרה נתונים ברורים שלפיהם הדידמה - חוסר ההימצאות של נציג המכון בבדיקות - היתה ידועה ומבוררת". ובכל זאת, החקירה נגד כרמית לא נסגרה אלא התפתחה והלכה, עד שב-2023 הוחלט להגיש כתב אישום.
- נתפס במהירות של 190 קמ"ש - אבל זוכה בביהמ"ש
- החל מהשנה הבאה: כך תחלק המשטרה עוד אלפי דוחות לנהגים בישראל
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
אלא שבית משפט השלום לא הסתפק בבחינת אמיתות התוכן של דבריו של כרמית, אלא התחקה אחר הדרך שבה התנהלה החקירה כולה. השופטת התריעה בהחלטתה מפני פגמים מהותיים שנפלו בהתנהלות המדינה וקבעה כי הכרעת הדין אינה יכולה לעמוד. כשניסתה המדינה לערער על מסקנה זו, מצא עצמו המחוזי נדרש לסוגיה מהותית הרבה יותר: לא רק אם כרמית טעה בעדותו, אלא האם כלל ניתן להעמידו לדין בנסיבות שבהן גופי האכיפה עצמם פעלו באופן שהצטייר בעיני בית המשפט כלא שוויוני.
