כך סיבכו רמ"י וקק"ל פרויקט תמ"א 38 בבניין מסוכן בבת ים

ארבע דירות בבניין רשומות על שם קק"ל, ואילו המדינה טוענת שאין בידיה שום תיעוד לגבי הדירות, ולכן לא ברור מי הבעלים האצמיתיים שלהן. עקב כך לא ניתן להמשיך בפרויקט. בעלי הדירות פנו למחוזי למציאת פתרון, ולאחר מכן לעליון
עוזי גרסטמן |

פסק דין שניתן באחרונה בבית המשפט העליון עוסק באחד המקרים המורכבים ביותר הקשורים לפרויקטים של התחדשות עירונית מסוג תמ"א 38 והבעלות על הדירות בהם. מדובר בבניין ברחוב ניסנבוים 36 בבת ים, שתוכנן לעבור שיפוצים וחיזוקים במסגרת פרויקט תמ"א 38, אך נתקל במכשול קריטי: ארבע מתוך 56 הדירות בבניין רשומות על שם קרן קיימת לישראל (קק"ל), והזהות האמיתית של הבעלים אינה ידועה. כתוצאה מכך, הפרויקט כולו עלול להיכשל.

הבניין ברחוב ניסנבוים 36 בבת ים נבנה בשנות השבעים ומצבו הידרדר עם השנים. ב-2012 הכריזה עליו עיריית בת ים כמסוכן, והחלה לפעול לשיקומו. בעלי הדירות בבניין התקשרו עם יזם שנבחר לבצע את השיפוצים והחיזוקים הנדרשים על פי תמ"א 38. היזם פעל להסרת מסוכנות הבניין, ומהנדס העיר הכריז ב-2020 כי המסוכנות הוסרה.

תמ"א 38 צילום: ביזפורטל

בעקבות השיפוצים, העניקה הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בת ים ב-2021 היתר מותנה לפרויקט, שהותנה בקבלת אישור מכל בעלי הדירות בבניין. ואולם על רקע הקשיים הקשורים לזכויות על ארבע הדירות הרשומות על שם קק"ל, לא ניתן היה להשיג את כל האישורים הנדרשים, וההיתר התעכב.

רמ"י אינה הבעלים ולכן לא יכולה לחתום על המסמכים

הבעיה המרכזית התעוררה בשל העובדה שארבע הדירות הנותרות בבניין עדיין רשומות על שם קק"ל. עם זאת, רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) הבהירה כי אין לה תיק נכס בנוגע לדירות אלה, וכי אין ברשותה כל מידע על הבעלים האמיתיים של הדירות. או במלים אחרות, רמ"י טוענת כי היא אינה הבעלים של הדירות, ולכן היא לא יכולה לחתום על מסמכים המאפשרים את המשך הפרויקט.

משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים
אתר ביזפורטל וחברת הדאטה והמחקר Makam, משיקים מדד שמדרג את החשיפה של משרדי עורכי הדין בתקשורת המקומית - הנה עורכי הדין המדוברים ביותר; וגם מי המשרדים הגדולים ביותר?

בפסק הדין נכתב כי, "רמ"י מבהירה שחרף הרישום על שם קק"ל, הזכויות בדירות המחלוקת אינן בבעלות המדינה... אין ברשותה 'תיק נכס' ביחס לדירות אלה... ואין בידיה כל מידע אודות בעליהן". מצב זה הוביל למבוי סתום, מכיוון שהפרויקט לא יכול להתקדם כאמור בלי החתימות של כל בעלי הדירות.

בעלי הדירות בבניין, ביחד עם היזם, פנו לבית המשפט המחוזי בתל אביב בבקשה למתן פתרון זמני, שיאפשר את המשך הפרויקט גם ללא החתימות החסרות. הם טענו כי מאמציהם לאיתור הבעלים החוקיים של הדירות כשלו, וכי העיכוב מאיים על כל התקדמות הפרויקט. לטענתם, ההיתר המותנה שעמד לפוג היה קריטי להצלחת הפרויקט, והעיכוב עלול לגרום לביטולו.

קיראו עוד ב"משפט"

בת ים צילום: גוגל מפס

השופטת גילה כנפי-שטייניץ דחתה את הבקשה וקבעה כי אין לסטות מהצורך בהסדרת הזכויות בדירות. היא ציינה בפסק הדין שפרסמה כי, "לא ניתן לחפש דרכים עוקפות לדרך המלך... הדרך לגבור על התנגדותו [של בעל דירה] אינה בכך שלא יוכל להשמיע אותה מראש אלא בכך שהמפקח על רישום המקרקעין... יכפה זאת עליו".

בעלי הדירות והיזם טענו כי במצבו הנוכחי של הבניין, דחיית הפרויקט לא רק תסכן את המבנה, אלא גם תגרום לאובדן של עשרות מיליוני שקלים. בנוסף, הם הזהירו כי אם לא יוחלט על המשך הפרויקט בזמן, תוקפן של תוכניות בנייה נוספות שהעניקו זכויות בנייה יפוג - דבר שיפגע בכדאיות הכלכלית של הפרויקט עבור היזם.

הם גם טענו כי סירובה של רמ"י לחתום על המסמכים אינה סבירה, מכיוון שהדירות רשומות על שם קק"ל - גוף שקשור למדינה. הם ציינו את סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, שקובע כי "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו", וטענו כי על המדינה להוכיח שהיא אינה בעלת הדירות - נטל שלטענתם לא הורם משך עשרות שנים.

למרות טענותיהם, בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לסעד זמני, וקבע כי לא חל שינוי נסיבות מהותי מאז נדחתה הבקשה הראשונה. השופטת העליון כנפי-שטייניץ הסבירה כי "גם אם דעת המבקשים אינה נוחה מהחלטתו הראשונה [של בית המשפט המחוזי] – אין בכך כדי לאפשר הגשתה בשנית". לדבריה, הקושי שבו מצויים המבקשים אינו מצדיק לסטות מדרך המלך של הסדרת רישום הזכויות, והיה על בעלי הדירות לפעול לכך שנים קודם לכן.

"מתן סעד זמני משמעותו פגיעה אפשרית בקניינם של אחרים"

בית המשפט הדגיש את הצורך לשמור על הזכויות הקנייניות של הצדדים, גם של אלה שלא נטלו חלק בהליך המשפטי. "כל עוד יש ספק ולו קל באשר לזהות בעלי הדירות הנכונים... מתן סעד זמני משמעותו פגיעה אפשרית בקניינם של אחרים שקולם לא נשמע", נכתב בהחלטה.

כדי לפתור את הסוגייה המורכבת, בית המשפט הציע למנות מומחה-חוקר שיבדוק את טענות הצדדים וינסה לאתר את הבעלים האמיתיים של הדירות. מומחית מונתה על ידי בית המשפט לצורך זה, ולפי העדכונים שהתקבלו, היא צפויה להגיש את חוות דעתה וממצאיה בקרוב.

אף שבית המשפט הכיר בקושי הרב שבו מצויים בעלי הדירות והיזם, הוא קבע כי עליהם להמתין לבירור הזכויות לפני שיוכלו להמשיך בפרויקט. כמו כן, צוין כי הזמן הדוחק והחשש מפני פקיעת ההיתר המותנה אינם מצדיקים עקיפת הדין והפגיעה בזכויות הקניין של בעלי הדירות הנעלמים.

המקרה ברחוב ניסנבוים 36 בבת ים משקף את המורכבות הרבה שנלווית לפרויקטים של תמ"א 38, במיוחד במקרים שבהם יש בעיה ברורה לגבי הזהות של הבעלים של הנכסים. פסק הדין מדגיש את החשיבות של רישום נכסים בפנקסי המקרקעין בצורה מסודרת, ואת העובדה שאי-הסדרת הרישום עשויה לעכב או אפילו לסכן פרויקטים גדולים ומשמעותיים לשיקום מבנים ישנים.

בעלי הדירות והיזם נדרשים כאמור להמתין עד להשלמת חקירת הזכויות בדירות הנעלמות, כשבינתיים העתיד של הפרויקט מוטל בספק, עם חשש שפקיעת ההיתר המותנה תחסל כל סיכוי להשלמת השיפוץ המתוכנן.

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
חוזה מכירת דירה CHATGPTחוזה מכירת דירה CHATGPT

מוכר הדירה נסוג ברגע האחרון - ויפצה בכ-400 אלף שקל

אחרי שנה וחצי של מגעים, ובזמן שהתובע השקיע מאמצים רבים להסרת עיקולים ולהעברת רישום הדירה על שם המוכר ואחיו, החליט האחרון להתרחק מהעסקה - מבלי לחשוף כי הסיבה האמיתית היא עליית המחירים בעיר. בית משפט השלום בתל אביב קבע כי אף שלא נחתם הסכם, המוכר נהג בחוסר תום לב ועליו לפצות את רוכש-החלום על אובדן ההזדמנות

עוזי גרסטמן |

בינואר 2022, אחרי קרוב לשנתיים של תקוות, תכתובות, סידורים אינסופיים מול הרשויות ואמונה עמוקה שהעסקה עומדת לצאת לפועל, קיבל אדם הודעה מהמוכר של הדירה שבה גדל: הכל מתבטל. מבחינתו של האיש, שראה עצמו כבר זמן רב כמי שהדירה ברחוב דיזינגוף חוזרת למעשה אליו, היתה זו נפילה חדה לתוך חלל ריק, מלוּוה בתחושה עמוקה של חוסר צדק. כך החל המאבק המשפטי שהסתיים באחרונה בפסק דין מפורט ומנומק של השופט ליאור גלברד, שקבע כי המוכר אמנם לא חתם על חוזה מחייב, אך נסיגתו מהמו״מ נעשתה בחוסר תום לב מובהק - ולכן הוא יפצה את האיש בסכום של 360 אלף שקל.

הסיפור כולו מתחיל שנים לפני כן, כשהדירה עוד היתה שייכת לשני אחים. אחד מהם, שגדל בבניין ואף נהפך למי שמנהל אותו, הכיר את התובע מאז ילדותו וניהל עבורו את הדירה כשהשניים התגוררו בדנמרק. היחסים היו קרובים, כמעט משפחתיים, ולכן לא מפתיע שביוני 2020, בסמוך לגל הראשון של מגפת הקורונה, הוא הציע לו לרכוש את הדירה תמורת 1.9 מיליון שקל. כעבור חודשיים, לאחר בדיקות עם מתווך ובהתכתבות ווטסאפ תכופה, השיב אלמוני: "We have agreed to sell the apartment to you".

באותו רגע, כך נראה, הכל היה מונח על פסי רכבת שמובילים לעבר בחתימה ברשמית. המוכר הגיע לישראל, נערכה פגישה עם עורך הדין ליעד מרציפרו שהוסמך לנסח את ההסכם, ואף הועברה טיוטת חוזה ראשונית. אלא שתקלות ביורוקרטיות - עיקול ישן שלא הוסר ורישום בעלות שלא עודכן משנים עברו - מנעו התקדמות מיידית. המוכר ביקש קודם להסיר את העיקול ולסדר את הרישום, ורק אז להתקדם לחתימה.

מאותו רגע נטל התובע על עצמו את מרבית העבודה. הוא פילס את דרכו בין משרדי הרשויות, ובעזרת עו״ד מרציפרו הצליח להסיר את העיקול באוקטובר 2020. מאמצים נוספים הביאו לכך שבאוגוסט 2021 נרשמה סוף סוף הבעלות בדירה על שם המוכר ואחיו. כל אותה תקופה, כך עלה מהראיות, המוכר שידר מסר עקבי: העסקה עומדת להתקדם. כשהתובע  עדכן אותו שהרישום כמעט הושלם, השיב המוכר: "That's very good news, so we… can continue the process of selling the apartment".

המוכר החל לבחון מחדש את המחיר המוסכם

אלא שמאחורי הקלעים השתנה משהו. בעצת עורכת דין חדשה שאליה פנה, ורקע לעלייה המתמשכת במחירי הדירות בתל אביב בתקופת הקורונה, החל במוכר לבחון מחדש את המחיר המוסכם. לפי קביעת השופט גלברד, זה היה המניע האמיתי לנסיגה. ואולם בפועל, הוא לא אמר זאת לתובע - לא לאורך החודשים שבהם קידם האחרון את הרישום, ולא בספטמבר-אוקטובר 2021, כשהמגעים נמשכו באמצעות עורכת הדין החדשה, ואף לא כשנשלחו אליו ייפויי כוח לקראת חתימה קונסולרית.

משכנתא
צילום: canva pro

לא מתנה: החתן ישיב להורי גרושתו 150 אלף שקל

השופט הבכיר רמזי חדיד חייב את הגרוש לשעבר להשיב להורי אשתו לשעבר את הכספים שהעניקו לבני הזוג לצורך רכישת דירה, לאחר שהחתן חתם על כתב התחייבות מפורש בפני נוטריון. פסק הדין קובע כי טענותיו לקיזוז במסגרת הסכם הגירושים, למתנה או להסכמות בעל-פה, נסתרו על ידי לשון ההסכמים והראיות שהוצגו, וכי התנאי להשבת הכסף התקיים במלואו עם הגירושים

עוזי גרסטמן |

זה התחיל כמעשה של רצון טוב בין הורים לבת זוג צעירה שזה עתה נישאה. ס' ו-י' ח', הוריה של ל' ח', הציעו לעזור לבתם ולבעלה הטרי באותה תקופה, א' ג', להגשים חלום משפחתי קטן: רכישת דירת מגורים ראשונה. בני הזוג התגוררו במשך כמה שנים בדירה שהעמידו להם ההורים, וכשביקשו להתקדם ולרכוש דירה משלהם, ההורים הסכימו לסייע בסכום משמעותי של 150 אלף שקל. אלא שהסיוע הזה לא ניתן כמתנה מוחלטת. עוד לפני שנחתמה העסקה, ולפני שהסכומים עברו בפועל, דרשו ההורים מהחתן לחתום על כתב התחייבות הכולל תנאי ברור: אם בני הזוג ייפרדו, הכסף ישוב לידיהם בתוספת ריבית והצמדה.

א' ג' הסכים, וב-7 בפברואר 2016 הוא חתם בפני נוטריון על מסמך מפורט שבו נכתב במפורש כי קיבל מהורי אשתו סכום של 150 אלף שקל לצורך רכישת הדירה, וכי הוא "מתחייב להחזיר את הסכום הנ"ל למשפחת XXX במקרה גירושין עם אשתי – ל' ח' ג'... תוך 30 יום מיום הגירושין בתוספת ריבית והצמדה"יום לאחר מכן חתמו הוא ו-ל' על הסכם רכישת הדירה ברחוב XXX, והחיים המשותפים נמשכו עוד כמה שנים.

אלא שעם הזמן היחסים עלו על שרטון. באפריל 2023 חתמו בני הזוג על הסכם גירושים שקיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה, ובהמשך אף השלים הנתבע את מתן הגט. במסגרת ההסכמות ביניהם, נקבע כי ל' תרכוש את חלקו של א' בדירה תמורת 350 אלף שקל. הסכום הזה שולם לו במלואו, כשבפועל היו אלה ההורים, התובעים בהליך, שהעבירו את הכסף. לאחר העברת התמורה ביקשו ההורים לקזז מהסכום את אותם 150 אלף שקל שהתחייב להשיבם במקרה של פרידה, אך א' סירב וטען כי הכספים "הוטמעו" כבר במסגרת הסדר הרכוש המוסכם עם ל' בגירושים.

האם הכסף ניתן כמתנה ללא תנאי?

כך הגיע הסכסוך לבית משפט השלום בחיפה, שם נדונה תביעה כספית על סכום של 182,453 שקל - סכום הקרן כשהוא משוערך למועד הגשת התביעה, בהתאם לריבית והצמדה כפי שהתחייב הנאשם מול הנוטריון. מהרגע הראשון עמדו בפני השופט שתי שאלות מרכזיות: האם הכסף ניתן כמתנה ללא תנאי, כפי שטען הנתבע, והאם ניתן לראות בהסדרי הגירושים משום קיזוז של אותו חוב.

השופט חדיד ציין כבר בראשית הכרעתו כי העובדות הבסיסיות אינן שנויות במחלוקת: הנתבע אכן חתם על כתב התחייבות, בני הזוג אכן התגרשו, וכספי התמורה בגין חלקו בדירה הועברו אליו במלואם מהתובעים. לנוכח זאת, הוא קבע בפסק הדין שפורסם כי עצם החתימה על כתב ההתחייבות שוללת את האפשרות לראות בסכום כמתנה שאין להשיבה. הוא הפנה לסעיף 4 לחוק המתנה, המאפשר לתת מתנה "על תנאי", וציין כי "כך היה במקרה דנן".