כך סיבכו רמ"י וקק"ל פרויקט תמ"א 38 בבניין מסוכן בבת ים

ארבע דירות בבניין רשומות על שם קק"ל, ואילו המדינה טוענת שאין בידיה שום תיעוד לגבי הדירות, ולכן לא ברור מי הבעלים האצמיתיים שלהן. עקב כך לא ניתן להמשיך בפרויקט. בעלי הדירות פנו למחוזי למציאת פתרון, ולאחר מכן לעליון
עוזי גרסטמן |

פסק דין שניתן באחרונה בבית המשפט העליון עוסק באחד המקרים המורכבים ביותר הקשורים לפרויקטים של התחדשות עירונית מסוג תמ"א 38 והבעלות על הדירות בהם. מדובר בבניין ברחוב ניסנבוים 36 בבת ים, שתוכנן לעבור שיפוצים וחיזוקים במסגרת פרויקט תמ"א 38, אך נתקל במכשול קריטי: ארבע מתוך 56 הדירות בבניין רשומות על שם קרן קיימת לישראל (קק"ל), והזהות האמיתית של הבעלים אינה ידועה. כתוצאה מכך, הפרויקט כולו עלול להיכשל.

הבניין ברחוב ניסנבוים 36 בבת ים נבנה בשנות השבעים ומצבו הידרדר עם השנים. ב-2012 הכריזה עליו עיריית בת ים כמסוכן, והחלה לפעול לשיקומו. בעלי הדירות בבניין התקשרו עם יזם שנבחר לבצע את השיפוצים והחיזוקים הנדרשים על פי תמ"א 38. היזם פעל להסרת מסוכנות הבניין, ומהנדס העיר הכריז ב-2020 כי המסוכנות הוסרה.

תמ"א 38 צילום: ביזפורטל

בעקבות השיפוצים, העניקה הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בת ים ב-2021 היתר מותנה לפרויקט, שהותנה בקבלת אישור מכל בעלי הדירות בבניין. ואולם על רקע הקשיים הקשורים לזכויות על ארבע הדירות הרשומות על שם קק"ל, לא ניתן היה להשיג את כל האישורים הנדרשים, וההיתר התעכב.

רמ"י אינה הבעלים ולכן לא יכולה לחתום על המסמכים

הבעיה המרכזית התעוררה בשל העובדה שארבע הדירות הנותרות בבניין עדיין רשומות על שם קק"ל. עם זאת, רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) הבהירה כי אין לה תיק נכס בנוגע לדירות אלה, וכי אין ברשותה כל מידע על הבעלים האמיתיים של הדירות. או במלים אחרות, רמ"י טוענת כי היא אינה הבעלים של הדירות, ולכן היא לא יכולה לחתום על מסמכים המאפשרים את המשך הפרויקט.

משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים
אתר ביזפורטל וחברת הדאטה והמחקר Makam, משיקים מדד שמדרג את החשיפה של משרדי עורכי הדין בתקשורת המקומית - הנה עורכי הדין המדוברים ביותר; וגם מי המשרדים הגדולים ביותר?

בפסק הדין נכתב כי, "רמ"י מבהירה שחרף הרישום על שם קק"ל, הזכויות בדירות המחלוקת אינן בבעלות המדינה... אין ברשותה 'תיק נכס' ביחס לדירות אלה... ואין בידיה כל מידע אודות בעליהן". מצב זה הוביל למבוי סתום, מכיוון שהפרויקט לא יכול להתקדם כאמור בלי החתימות של כל בעלי הדירות.

בעלי הדירות בבניין, ביחד עם היזם, פנו לבית המשפט המחוזי בתל אביב בבקשה למתן פתרון זמני, שיאפשר את המשך הפרויקט גם ללא החתימות החסרות. הם טענו כי מאמציהם לאיתור הבעלים החוקיים של הדירות כשלו, וכי העיכוב מאיים על כל התקדמות הפרויקט. לטענתם, ההיתר המותנה שעמד לפוג היה קריטי להצלחת הפרויקט, והעיכוב עלול לגרום לביטולו.

קיראו עוד ב"משפט"

בת ים צילום: גוגל מפס

השופטת גילה כנפי-שטייניץ דחתה את הבקשה וקבעה כי אין לסטות מהצורך בהסדרת הזכויות בדירות. היא ציינה בפסק הדין שפרסמה כי, "לא ניתן לחפש דרכים עוקפות לדרך המלך... הדרך לגבור על התנגדותו [של בעל דירה] אינה בכך שלא יוכל להשמיע אותה מראש אלא בכך שהמפקח על רישום המקרקעין... יכפה זאת עליו".

בעלי הדירות והיזם טענו כי במצבו הנוכחי של הבניין, דחיית הפרויקט לא רק תסכן את המבנה, אלא גם תגרום לאובדן של עשרות מיליוני שקלים. בנוסף, הם הזהירו כי אם לא יוחלט על המשך הפרויקט בזמן, תוקפן של תוכניות בנייה נוספות שהעניקו זכויות בנייה יפוג - דבר שיפגע בכדאיות הכלכלית של הפרויקט עבור היזם.

הם גם טענו כי סירובה של רמ"י לחתום על המסמכים אינה סבירה, מכיוון שהדירות רשומות על שם קק"ל - גוף שקשור למדינה. הם ציינו את סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, שקובע כי "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו", וטענו כי על המדינה להוכיח שהיא אינה בעלת הדירות - נטל שלטענתם לא הורם משך עשרות שנים.

למרות טענותיהם, בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לסעד זמני, וקבע כי לא חל שינוי נסיבות מהותי מאז נדחתה הבקשה הראשונה. השופטת העליון כנפי-שטייניץ הסבירה כי "גם אם דעת המבקשים אינה נוחה מהחלטתו הראשונה [של בית המשפט המחוזי] – אין בכך כדי לאפשר הגשתה בשנית". לדבריה, הקושי שבו מצויים המבקשים אינו מצדיק לסטות מדרך המלך של הסדרת רישום הזכויות, והיה על בעלי הדירות לפעול לכך שנים קודם לכן.

"מתן סעד זמני משמעותו פגיעה אפשרית בקניינם של אחרים"

בית המשפט הדגיש את הצורך לשמור על הזכויות הקנייניות של הצדדים, גם של אלה שלא נטלו חלק בהליך המשפטי. "כל עוד יש ספק ולו קל באשר לזהות בעלי הדירות הנכונים... מתן סעד זמני משמעותו פגיעה אפשרית בקניינם של אחרים שקולם לא נשמע", נכתב בהחלטה.

כדי לפתור את הסוגייה המורכבת, בית המשפט הציע למנות מומחה-חוקר שיבדוק את טענות הצדדים וינסה לאתר את הבעלים האמיתיים של הדירות. מומחית מונתה על ידי בית המשפט לצורך זה, ולפי העדכונים שהתקבלו, היא צפויה להגיש את חוות דעתה וממצאיה בקרוב.

אף שבית המשפט הכיר בקושי הרב שבו מצויים בעלי הדירות והיזם, הוא קבע כי עליהם להמתין לבירור הזכויות לפני שיוכלו להמשיך בפרויקט. כמו כן, צוין כי הזמן הדוחק והחשש מפני פקיעת ההיתר המותנה אינם מצדיקים עקיפת הדין והפגיעה בזכויות הקניין של בעלי הדירות הנעלמים.

המקרה ברחוב ניסנבוים 36 בבת ים משקף את המורכבות הרבה שנלווית לפרויקטים של תמ"א 38, במיוחד במקרים שבהם יש בעיה ברורה לגבי הזהות של הבעלים של הנכסים. פסק הדין מדגיש את החשיבות של רישום נכסים בפנקסי המקרקעין בצורה מסודרת, ואת העובדה שאי-הסדרת הרישום עשויה לעכב או אפילו לסכן פרויקטים גדולים ומשמעותיים לשיקום מבנים ישנים.

בעלי הדירות והיזם נדרשים כאמור להמתין עד להשלמת חקירת הזכויות בדירות הנעלמות, כשבינתיים העתיד של הפרויקט מוטל בספק, עם חשש שפקיעת ההיתר המותנה תחסל כל סיכוי להשלמת השיפוץ המתוכנן.

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
לחיצת יד הסכם
צילום: FREEPIK

הירושה נהפכה למכרז מחייב: שלושה אחים ייאלצו למכור בית

יורשי נכס ברעננה ביקשו לבחון את שוויו, אך מצאו עצמם מחויבים למכור אותו למציעים שזכו בהתמחרות.  השופטת יעל מושקוביץ קבעה כי נוצר הסכם מחייב, אף שהאחים חזרו בהם וסירבו לחתום.  התנהלותם במסגרת המכרז העידה על כוונת מכירה, והחוזה ייאכף, בצירוף שיערוך חלקי של יתרת התמורה עבור הבית
עוזי גרסטמן |

שלושה אחים מרעננה, בעלי זכויות משותפות בנכס שקיבלו מאביהם המנוח, החליטו לפעול לקראת מימושו. חילוקי דעות על שווי הבית - נכס ישן יחסית ברחוב פרץ 14 בעיר - הובילו אותם למסלול שנדמה היה בעיניהם טכני בלבד: פרסום הזמנה להציע הצעות ורכישת חוברת מכרז בסכום צנוע, לטובת קבלת הערכה אמיתית לשוויו של הנכס. את השלב הבא הם לא צפו.

הם בוודאי שלא תיארו לעצמם שבתום ההתמחרות, לאחר שהצעה בסכום של 8.5 מיליון שקל תוכרז כהצעה הזוכה ותשולם מקדמה של 10% על ידי הזוכים, יקבע בית המשפט כי אף מבלי שיש חתימה פיזית שלהם על החוזה, כבר נכרת בינם לבין הרוכשים הסכם מחייב שחובה לאוכפו. אלא שזה בדיוק מה שקרה, והסיפור שבמרכזו שלושה אחים, עורכי דין, קבוצת ווטסאפ סוערת והצהרות סותרות על כוונה למכור, הגיע לפתחו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד. משם יצא המקרה עם תוצאה ברורה: העסקה עומדת וקיימת.

השופטת יעל מושקוביץ קבעה בפסק דין מקיף, המשתרע על פני עשרות עמודים, כי לפניה מקרה מובהק שבו התנהגות הצדדים, מצגיהם והתנהלותם החיצונית יצרו חוזה מחייב, גם אם בדיעבד ניסו הנתבעים לטעון אחרת. "התנהלותם האובייקטיבית והחיצונית של הנתבעים", כתבה השופטת בהכרעתה, "מעידה על גמירות דעתם להתקשר בהסכם, והתובעים רשאים היו להסתמך על התנהלותם זו". בכך נהפך מרוץ קצר לבדיקת שווי הנכס, כפי שטענו האחים מאוחר יותר, למסלול ארוך אל עבר אכיפת הסכם מכר שאותו הם ביקשו לבטל.

ההזמנה שהובילה לזכייה - ולסכסוך

הכל החל במרץ 2022. שלושת האחים, שזכויות החכירה בנכס שבמרכז הסיפור עדיין היו רשומות על שם האב המנוח, פרסמו הזמנה להציע הצעות. החוברת שנמכרה למתעניינים בעלות של 1,000 שקל כללה שומה רשמית שהעריכה את שווי המקרקעין ב-8.5 מיליון שקל, וכן טיוטת הסכם מכר מפורטת ומוכנה לחתימה. מי שרצה להגיש הצעה נדרש לערבות בנקאית של 5% מהסכום.

התובעים, שלושה שותפים עסקיים, רכשו את החוברת, ביקרו בנכס ואף נפגשו עם דיירים ובני משפחה. הם הגישו הצעה ראשונית של 5 מיליון שקל. זמן קצר לאחר מכן הם עודכנו על ידי עו"ד אלחנן ויניצקי, שליווה את המכירה מטעם האחים, כי תתקיים התמחרות ושעליהם להעלות את הערבות. הם עשו זאת, התייצבו להתמחרות, ולאחר כמה סבבים הוכרזו כזוכים. באותו ערב עצמו, כך התברר בהמשך, כבר הועברה אליהם טיוטה מתוקנת של חוזה המכר, מותאמת להצעה הזוכה. למחרת הם הפקידו בידי עו"ד ויניצקי תשלום ראשון של 487.5 אלף שקל - 10% מהתמורה. מבחינתם הכל התקדם כצפוי. ואולם מבחינת האחים, התמונה השתנתה.

הריסת הבניינים באור יהודה. קרדיט: פיפל פוטוגרפיהריסת הבניינים באור יהודה. קרדיט: פיפל פוטוגרפי

האם ניתן להרוס אגף בבית משותף ללא הסכמת הדיירים האחרים במבנה?

פסק דין קבע כי גם בבית מורכב, הכולל אגפים נפרדים, שינוי מהותי הפוגע במרקם הקהילתי של הבית המשותף או בזכויות השימוש ברכוש המשותף מחייב הסכמה מלאה של כלל בעלי הדירות. בני זוג שביקשו להרוס את האגף שבבעלותם ולבנותו מחדש נתקלו בהתנגדות השכנים, והפעם בית המשפט קיבל את עמדת המתנגדים. השופט הזהיר ממהלך שיהפוך את הבית "למבנה מפוצל שאינו עומד עוד כחטיבה אחת"

עוזי גרסטמן |

בוקר חורפי אחד ברחוב ד'ישראלי בחיפה התעורר בית משותף ותיק אל דיון משפטי שעתיד היה להגדיר מחדש את גבולות הזכות הקניינית של דיירים בבניין מורכב. באותו רחוב שקט ניצב בית הכולל שני אגפים, קדמי ואחורי, שמתפקדים זה לצד זה שנים ארוכות. ואולם מאחורי הדלתות הסגורות של האגף הקדמי התגבש רעיון שהצית מחלוקת עקרונית על מהותו של הבית המשותף ועל השאלה עד כמה רשאים בעליו של אגף אחד לעצב את גורלו של כל המבנה.

בני זוג שרכשו שתי דירות באגף הקדמי ביקשו לבצע מהלך דרמטי: להרוס את כל האגף, עד ליסוד, ולבנות במקומו יחידת מגורים חדשה שכוללת חניה ומרתף. לטענתם, תקנון הבית המשותף מתיר לכל אגף להתנהל כיחידה עצמאית, ולכן החלטותיהם אינן תלויות בהסכמת שאר הדיירים. מבחינתם, הבית המשותף אמנם מאגד שני מבנים, אך כל אחד מהם מהווה למעשה יחידה נפרדת שאינה עומדת במערכת יחסים של תלות אל מול רעותה.

מנגד, דיירי האגף האחורי סברו כי מדובר במהלך החורג בהרבה ממסגרת ההתנהלות השוטפת. הדיירים טענו כי הריסת מבנה שלם אינה רק פעולה נקודתית המוגבלת לגבולות האגף, אלא כזו בעלת השלכות מהותיות על הבניין כולו. הם הזהירו מפגיעה בזכות הקניין שלהם ומיצירת מצב שבו בוצע שינוי חד-צדדי שעלול לפגוע באפשרות לבצע בעתיד פרויקט תמ"א 38 רחב בכל המבנה. לטענתם, אי אפשר לנתק בין האגפים, בעיקר כשהמהלך עלול לקבוע עובדות שישפיעו על כל הדיירים לשנים ארוכות.

בית משותף כקהילה בעלת אינטרסים משותפים

המפקחת על רישום המקרקעין קיבלה את עמדת בני הזוג, וקבעה כי מכיוון שהתקנון אינו כולל איסור מפורש על הריסה ובנייה מחדש, הרי שהדבר מותר. אלא שהמחלוקת המשיכה לבעבע מתחת לפני השטח, עד שהגיעה לפתחו של בית המשפט המחוזי בחיפה ואל השופט יוסי טורס, שהחזיר את הגלגל לאחור ופסק מחדש בשאלה העקרונית: האם ניתן לבצע שינוי מהותי בבית מורכב ללא הסכמת כלל בעלי הדירות?

פסק הדין שפרסם השופט טורס חורג מהסכסוך הפרטני ומתווה קו ברור לגבי אופיו של הבית המשותף כקהילה בעלת אינטרסים משותפים. השופט פתח את קביעותיו בהתייחסות לבסיס העקרוני, שלפיו שינויים משמעותיים במבנה מחייבים הסכמה כללית, אלא אם התקנון מתיר אותם במפורש. על כן, לדבריו, אין מקום להניח כי שתיקת התקנון מאפשרת פעולות קיצוניות כמו הריסת אגף שלם. כפי שהוא כתב בהכרעתו, "מדובר בקפיצה לוגית שאינה מובנת מאליה", כשהמפקחת הניחה ששתיקת התקנון היא מעין היתר לפעולה כה רחבה.