כך סיבכו רמ"י וקק"ל פרויקט תמ"א 38 בבניין מסוכן בבת ים

ארבע דירות בבניין רשומות על שם קק"ל, ואילו המדינה טוענת שאין בידיה שום תיעוד לגבי הדירות, ולכן לא ברור מי הבעלים האצמיתיים שלהן. עקב כך לא ניתן להמשיך בפרויקט. בעלי הדירות פנו למחוזי למציאת פתרון, ולאחר מכן לעליון
עוזי גרסטמן |

פסק דין שניתן באחרונה בבית המשפט העליון עוסק באחד המקרים המורכבים ביותר הקשורים לפרויקטים של התחדשות עירונית מסוג תמ"א 38 והבעלות על הדירות בהם. מדובר בבניין ברחוב ניסנבוים 36 בבת ים, שתוכנן לעבור שיפוצים וחיזוקים במסגרת פרויקט תמ"א 38, אך נתקל במכשול קריטי: ארבע מתוך 56 הדירות בבניין רשומות על שם קרן קיימת לישראל (קק"ל), והזהות האמיתית של הבעלים אינה ידועה. כתוצאה מכך, הפרויקט כולו עלול להיכשל.

הבניין ברחוב ניסנבוים 36 בבת ים נבנה בשנות השבעים ומצבו הידרדר עם השנים. ב-2012 הכריזה עליו עיריית בת ים כמסוכן, והחלה לפעול לשיקומו. בעלי הדירות בבניין התקשרו עם יזם שנבחר לבצע את השיפוצים והחיזוקים הנדרשים על פי תמ"א 38. היזם פעל להסרת מסוכנות הבניין, ומהנדס העיר הכריז ב-2020 כי המסוכנות הוסרה.

תמ"א 38 צילום: ביזפורטל

בעקבות השיפוצים, העניקה הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בת ים ב-2021 היתר מותנה לפרויקט, שהותנה בקבלת אישור מכל בעלי הדירות בבניין. ואולם על רקע הקשיים הקשורים לזכויות על ארבע הדירות הרשומות על שם קק"ל, לא ניתן היה להשיג את כל האישורים הנדרשים, וההיתר התעכב.

רמ"י אינה הבעלים ולכן לא יכולה לחתום על המסמכים

הבעיה המרכזית התעוררה בשל העובדה שארבע הדירות הנותרות בבניין עדיין רשומות על שם קק"ל. עם זאת, רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) הבהירה כי אין לה תיק נכס בנוגע לדירות אלה, וכי אין ברשותה כל מידע על הבעלים האמיתיים של הדירות. או במלים אחרות, רמ"י טוענת כי היא אינה הבעלים של הדירות, ולכן היא לא יכולה לחתום על מסמכים המאפשרים את המשך הפרויקט.

משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים
אתר ביזפורטל וחברת הדאטה והמחקר Makam, משיקים מדד שמדרג את החשיפה של משרדי עורכי הדין בתקשורת המקומית - הנה עורכי הדין המדוברים ביותר; וגם מי המשרדים הגדולים ביותר?

בפסק הדין נכתב כי, "רמ"י מבהירה שחרף הרישום על שם קק"ל, הזכויות בדירות המחלוקת אינן בבעלות המדינה... אין ברשותה 'תיק נכס' ביחס לדירות אלה... ואין בידיה כל מידע אודות בעליהן". מצב זה הוביל למבוי סתום, מכיוון שהפרויקט לא יכול להתקדם כאמור בלי החתימות של כל בעלי הדירות.

בעלי הדירות בבניין, ביחד עם היזם, פנו לבית המשפט המחוזי בתל אביב בבקשה למתן פתרון זמני, שיאפשר את המשך הפרויקט גם ללא החתימות החסרות. הם טענו כי מאמציהם לאיתור הבעלים החוקיים של הדירות כשלו, וכי העיכוב מאיים על כל התקדמות הפרויקט. לטענתם, ההיתר המותנה שעמד לפוג היה קריטי להצלחת הפרויקט, והעיכוב עלול לגרום לביטולו.

קיראו עוד ב"משפט"

בת ים צילום: גוגל מפס

השופטת גילה כנפי-שטייניץ דחתה את הבקשה וקבעה כי אין לסטות מהצורך בהסדרת הזכויות בדירות. היא ציינה בפסק הדין שפרסמה כי, "לא ניתן לחפש דרכים עוקפות לדרך המלך... הדרך לגבור על התנגדותו [של בעל דירה] אינה בכך שלא יוכל להשמיע אותה מראש אלא בכך שהמפקח על רישום המקרקעין... יכפה זאת עליו".

בעלי הדירות והיזם טענו כי במצבו הנוכחי של הבניין, דחיית הפרויקט לא רק תסכן את המבנה, אלא גם תגרום לאובדן של עשרות מיליוני שקלים. בנוסף, הם הזהירו כי אם לא יוחלט על המשך הפרויקט בזמן, תוקפן של תוכניות בנייה נוספות שהעניקו זכויות בנייה יפוג - דבר שיפגע בכדאיות הכלכלית של הפרויקט עבור היזם.

הם גם טענו כי סירובה של רמ"י לחתום על המסמכים אינה סבירה, מכיוון שהדירות רשומות על שם קק"ל - גוף שקשור למדינה. הם ציינו את סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, שקובע כי "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו", וטענו כי על המדינה להוכיח שהיא אינה בעלת הדירות - נטל שלטענתם לא הורם משך עשרות שנים.

למרות טענותיהם, בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לסעד זמני, וקבע כי לא חל שינוי נסיבות מהותי מאז נדחתה הבקשה הראשונה. השופטת העליון כנפי-שטייניץ הסבירה כי "גם אם דעת המבקשים אינה נוחה מהחלטתו הראשונה [של בית המשפט המחוזי] – אין בכך כדי לאפשר הגשתה בשנית". לדבריה, הקושי שבו מצויים המבקשים אינו מצדיק לסטות מדרך המלך של הסדרת רישום הזכויות, והיה על בעלי הדירות לפעול לכך שנים קודם לכן.

"מתן סעד זמני משמעותו פגיעה אפשרית בקניינם של אחרים"

בית המשפט הדגיש את הצורך לשמור על הזכויות הקנייניות של הצדדים, גם של אלה שלא נטלו חלק בהליך המשפטי. "כל עוד יש ספק ולו קל באשר לזהות בעלי הדירות הנכונים... מתן סעד זמני משמעותו פגיעה אפשרית בקניינם של אחרים שקולם לא נשמע", נכתב בהחלטה.

כדי לפתור את הסוגייה המורכבת, בית המשפט הציע למנות מומחה-חוקר שיבדוק את טענות הצדדים וינסה לאתר את הבעלים האמיתיים של הדירות. מומחית מונתה על ידי בית המשפט לצורך זה, ולפי העדכונים שהתקבלו, היא צפויה להגיש את חוות דעתה וממצאיה בקרוב.

אף שבית המשפט הכיר בקושי הרב שבו מצויים בעלי הדירות והיזם, הוא קבע כי עליהם להמתין לבירור הזכויות לפני שיוכלו להמשיך בפרויקט. כמו כן, צוין כי הזמן הדוחק והחשש מפני פקיעת ההיתר המותנה אינם מצדיקים עקיפת הדין והפגיעה בזכויות הקניין של בעלי הדירות הנעלמים.

המקרה ברחוב ניסנבוים 36 בבת ים משקף את המורכבות הרבה שנלווית לפרויקטים של תמ"א 38, במיוחד במקרים שבהם יש בעיה ברורה לגבי הזהות של הבעלים של הנכסים. פסק הדין מדגיש את החשיבות של רישום נכסים בפנקסי המקרקעין בצורה מסודרת, ואת העובדה שאי-הסדרת הרישום עשויה לעכב או אפילו לסכן פרויקטים גדולים ומשמעותיים לשיקום מבנים ישנים.

בעלי הדירות והיזם נדרשים כאמור להמתין עד להשלמת חקירת הזכויות בדירות הנעלמות, כשבינתיים העתיד של הפרויקט מוטל בספק, עם חשש שפקיעת ההיתר המותנה תחסל כל סיכוי להשלמת השיפוץ המתוכנן.

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
בית המשפט
צילום: Pixbay

בית המשפט חייב דוד להשיב לאחיינית יותר מ-220 אלף שקל

השופטת עפרה גיא מבית המשפט לענייני משפחה קבעה כי המנוח הפקיד בידי אחיו סכום משמעותי מכספי הירושה שקיבל מאמו, וכי הדוד הודה בהחזקת הכספים בשיחות מוקלטות ואף חזר ואמר למנוח “זה הכסף שלך”. גרסתו שלפיה תמך כלכלית באחיו ושהסכומים נועדו לקיזוז נדחתה. בית המשפט חייב אותו להעביר לאחיינית 221,342 שקל, בתוספת הוצאות ושכר טרחה

עוזי גרסטמן |

הפרשה הבאה החלה שנים לפני שהתגלגלה לבית המשפט, בתוך סבך משפחתי טעון, רגשות מעורבים וחשדנות שגברה והלכה ככל שחלפו הימים. אדם מבוגר, מוגבל בניידותו, מצא עצמו תלוי במשפחתו לאחר גירושיו, כשחייו מתנהלים בין דירת אמו לבין מוסד סיעודי. מאחורי הקלעים התנהל מסלול כספי מורכב, שבמרכזו סכום משמעותי שקיבל המנוח מעיזבון אמו. הכסף הופקד בידי אחד מאחיו, שהיה בנקאי, מתוך אמון, מתוך תקווה שאותו אח יסייע, ישמור וינהל את הכספים למענו. אלא שהאמון התערער, ועם מותו של המנוח נהפכה התחושה לחשד ממשי.

האחיינית, שהיתה הקרובה ביותר למנוח בשנותיו האחרונות, נותרה לבדה להתמודד עם המורשת הכלכלית שהותיר אחריו. בצוואתו קבע אביה כי כל רכושו עובר אליה, ובמקביל ציין מפורשות כי סכום של 256,442 שקל הופקד בידי אחיו, וכי נכון למועד עריכת הצוואה נותרו בידי אותו אח 221,342 שקל. ואולם בעוד שבצוואה העניין היה ברור לחלוטין, המציאות שאחרי הפטירה היתה שונה, טעונה ומעורפלת הרבה יותר. האח הכחיש, טען שלא קיבל דבר, טען שהמנוח הוא זה שהיה חייב לו ואף טען כי תמך בו לאורך שנים. אלא שהראיות הצביעו על תמונה אחרת. ובעיקר, קולו של המנוח עצמו.

בפסק דין מקיף המשתרע על פני עשרות עמודים קבעה השופטת עפרה גיא כי הראיות, ובראשן ההקלטות והתיעוד בכתב ידו של הדוד עצמו, מוכיחות כי הכסף אכן הופקד בידיו. יתרה מכך, בית המשפט קבע כי הדוד הודה בכך “בקולו”, ושב ואמר למנוח באותה שיחה: “זה לא שלי, זה שלך, זה שלך”. בסופו של דבר קבע בית המשפט כי על הדוד להעביר לאחיינית את הכספים שהפקיד אביה אצלו. לצד זאת, דחתה השופטת גם את טענות הקיזוז וטענות אחרות שהעלה הדוד, וקבעה כי גרסתו אינה סבירה, אינה נתמכת בראיות וסותרת את הממצאים הברורים שעלו מהתיק.

האם הכספים אכן הופקדו אצל האח?

הסיפור נפרש תחילה ברקע עובדתי שהשופטת הגדירה כבלתי שנוי במחלוקת. המנוח נפטר ב-2019 והותיר אחריו צוואה שנערכה ב-2018. בצוואה הוא ציין במפורש כי הפקיד אצל אחיו סכום של 256,442 שקל, וכי לאחר משיכות שנעשו לאורך תקופה, נותרו בידיו 221,342 שקל. צו קיום צוואה ניתן ב-2020. מה שעמד לדיון לא היה קיומה של הצוואה, אלא השאלה האם הכספים אכן הופקדו אצל האח, כפי שטען המנוח בצוואתו, או שמא מדובר בטעות, או באמירה שאינה מתיישבת עם המציאות, כפי שטען הנתבע.

התובעת, בתו של המנוח, הציגה תשתית ראייתית רחבה: תיעוד בכתב על גבי יומן שנה של בנק הפועלים, שבו רשם הנתבע בעצמו את הכספים שהוחזרו ואת המשיכות שבוצעו; תמלילי שיחות שנערכו בין המנוח ובין האח; תמליל נוסף שבו הבטיח האח לתובעת לאחר מות אביה שיעביר לה את הכספים ברגע שיינתן צו קיום; עדויות של מכרים שאישרו כי המנוח סיפר להם שהפקיד את הכסף אצל אחיו; וכן הוכחה להעברה בנקאית אחת בסכום כולל של 20 אלף שקל, שביצע הנתבע ישירות לחשבון התובעת לבקשת אביה, וזאת בשעה שהמנוח כבר היה סיעודי ולא יכול היה לשלוט בחשבון בנק פעיל.

פסיקת בית משפט גזר דין פטיש שופט פרקליטות
צילום: Istock

הפקעה, מחלוקת ומס: המושב נגד המדינה - מי ניצח?

הוועדה למיסוי מקרקעין בבאר שבע דחתה את הערר של המושב ישע, שטען כי הפיצוי שקיבל בגין הפקעת קרקע צריך להתמסות לפי פקודת מס הכנסה ולא לפי חוק מיסוי מקרקעין. הדיון חשף היסטוריה ארוכה של הסכמים מתחדשים בין המושב למדינה, משנות השישים ועד היום, ואף תקופה של החזקה ללא הסכם כתוב. הוועדה קבעה כי מכלול הנסיבות מלמד שמדובר בהרשאה מתחדשת במקרקעי ישראל, ולכן בזכות במקרקעין החייבת במס שבח

עוזי גרסטמן |

באפריל 2022, כשכלי העבודה של נתיבי ישראל הגיעו לשטח החקלאי שממערב למושב ישע לצורך הרחבת כביש, איש לא שיער שהפיצוי הכספי ששולם למושב בעקבות ההפקעה יוליד מחלוקת משפטית מורכבת שתתגלגל לוועדת הערר למיסוי מקרקעין בבאר שבע. מאחורי קטע הקרקע שהופקע, 32,103 מ״ר בסך הכל, מסתתרת היסטוריה של יותר משישה עשורים של התקשרויות, חוזים מתחדשים, תקופות ללא מסמך כתוב ויחסים מורכבים בין האגודה השיתופית לבין רשות מקרקעי ישראל (רמ"י). ואולם מעל לכל ריחף ויכוח עקרוני: האם הזכויות שהיו למושב בקרקע הן אכן זכויות במקרקעין לפי חוק מיסוי מקרקעין, או רק זכויות מתחום השכירות שאמורות להיבחן לפי פקודת מס הכנסה.

פסק הדין שניתן בוועדה, בראשות השופטת יעל ייטב, קבע באופן חד משמעי כי הזכויות שהיו לישע בעת ההפקעה הן זכויות במקרקעין על פי החלופה של הרשאה במקרקעי ישראל, ולכן הפיצוי חייב במס שבח. הערר נדחה, והדיון כולו חושף את המנגנון המורכב של התקשרויות חוזיות במגזר ההתיישבותי ואת היקף הפרשנות הרחבה שמעניק החוק לזכויות מסוג זה. כבר בתחילת פסק דינה ציינה יו״ר ועדת הערר כי לאחר עיון בטענות הצדדים "מצאתי שיש לדחות את הערר".

המושב ישע, אגודה שיתופית חקלאית, עלה על הקרקע ב-1957 והחזיק במשבצת שהוקצתה לו מאז. ברבות השנים, העוררת - כך מכנה הוועדה את המושב - התקשרה בהסכמים תלת־צדדיים עם רשות מקרקעי ישראל והסוכנות היהודית, ובהמשך גם בהסכמים דו־צדדיים, שנועדו להסדיר את החזקתה במשבצת. מדובר בהסכמים שנחתמו לתקופות קצרות, לעתים לשנה אחת ולעתים לשלוש שנים, אך התחדשו שוב ושוב במשך עשרות שנים.

רצף של התקשרויות שנעלמו עם השנים

אחד המסמכים המרכזיים שנחשפו במהלך ההליך היה ההסכם הראשון שאותר בארכיוני רמ"י, מה-15 לדצמבר 1964, שלפי דברי הוועדה ברור שאינו ההסכם הראשון בין הצדדים, אלא המשך רצף של התקשרויות שנעלמו עם השנים. בהסכם זה נכתב כי, "הסוכנות היהודית מוסרת לידי העוררת את שטח המשבצת לשימושה, בתור בת־רשות בלבד". גם ההסכמים המאוחרים, שנחתמו בשנות השבעים והשמונים, המשיכו לשקף את אותה תפישה: האגודה מחזיקה במשבצת בהסכמה ומתוך ציפייה לחידוש ההסכמים מדי תקופה.

נקודת המפנה הגיעה ב-2003, אז עברו ההתקשרויות למתכונת של חוזי שכירות דו־צדדיים בין האגודה לבין רמ"י. גם כאן היתה תקופת השכירות קצובה - ארבע שנים ועשרה חודשים - אבל רמ"י הבהירה בתעודת עובד ציבור כי אף שההסכם האחרון פג תוקף ב-2014, בפועל הותר למושב להמשיך להחזיק בקרקע ללא הפרעה. "למעשה אין מחלוקת על כך שלאחר שתמה תקופת השכירות… לא פונתה העוררת משטח המשבצת והיא נותרה בה עד היום", כתבה השופטת ייטב בפסק הדין שפורסם.