נפגע בתאונה חריגה ביותר - ויקבל 370 אלף שקל
אדם ששהה בתא שירותים נייד באתר בנייה נפגע מהתנגשות של רכב. הפגיעות הפיזיות שלו היו קלות יחסית, אך בהמשך הוא פיתח תסמינים נפשיים ונקבע כי הוא סובל מפוסט טראומה. בעקבות כך הוא הגיש תביעה נגד הנהג וחברת הביטוח שלו. הנתבעים טענו כי הפגיעה הנפשית לא נובעת ישירות מהתאונה, וכי מדובר בתגובה מוגזמת לאירוע
במקרה יוצא דופן ובלתי שגרתי, נדרש בית משפט בראשון לציון להכריע בתביעה לפיצויים בעקבות תאונה מוזרה שבה רכב התנגש בתא שירותים נייד בזמן שאדם שהה בו. התוצאה: הנפגע פיתח תסמונת פוסט-טראומטית (PTSD), ובית המשפט חייב את חברת הביטוח של הרכב הפוגע לפצות אותו.
התאונה התרחשה כשהתובע, גבר בשנות ה-30 לחייו, השתמש בתא שירותים כימיים נייד באתר בנייה. באותו זמן, נהג של רכב פרטי איבד שליטה והתנגש בתא השירותים. ההתנגשות גרמה לתא ליפול על צדו, ואילו התובע נלכד בתוכו למשך כמה דקות עד שחולץ על ידי
עוברי אורח. לאחר האירוע, פונה התובע פונה לבית החולים עם חבלות קלות, אך בהמשך הוא החל לסבול מתסמינים נפשיים כמו חרדות, סיוטים והימנעות מיציאה למקומות ציבוריים. אבחון פסיכיאטרי קבע כי הוא סובל מ-PTSD בעקבות האירוע.
פגיעה נפשית מתמשכת
התובע הגיש תביעה לפיצויים נגד הנהג הפוגע וחברת הביטוח שלו. הוא טען כי התאונה גרמה לו לנזק נפשי משמעותי, המגביל את תפקודו היומיומי ואת כושר עבודתו. התובע הציג חוות דעת רפואיות שתמכו בטענותיו והצביעו על פגיעה נפשית מתמשכת. כאמור, כמה עוברי אורח
שהיו במקום ראו את הרכב מתנגש בתא השירותים ונחלצו לעזור לתובע לאחר שהתהפך. כמה מהם גם הגיעו כדי למסור עדויות בבית המשפט, שתמכו בגרסת התובע בנוגע לאופן התרחשות התאונה. עדויות אלה סייעו לשופט לקבוע שהתאונה אכן התרחשה כפי שתוארה.
מנגד,
הנתבעים טענו כי הפגיעה הנפשית לא נובעת ישירות מהתאונה, וכי מדובר בתגובה מוגזמת לאירוע. הם הציגו חוות דעת נגדיות שטענו כי התובע סובל מבעיות נפשיות קודמות, וכי אין קשר סיבתי ברור בין התאונה למצבו הנפשי הנוכחי.
- מהפכה בפרסומת, נזיפה מהשופט: ליברה תשלם 100 אלף ש'
- יקבל 1.5 מיליון שקל גם בלי פגיעה מוכחת בהכנסה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בית המשפט בחן את הראיות,
כולל חוות דעת רפואיות ועדויות מומחים, וקבע כי קיים קשר סיבתי ברור בין התאונה למצבו הנפשי של התובע. בפסק הדין של סגן הנשיא, השופט דב גוטליב, נכתב כי, "עדותו של התובע היתה מהימנה ועקבית, והתסמינים שתיאר תואמים את האבחנה של PTSD". עוד ציין השופטו בהכרעתו כי,
"האירוע החריג והפתאומי שבו נלכד התובע בתא שירותים נייד שהתהפך, מהווה טראומה משמעותית היכולה להוביל להתפתחות PTSD".
בית המשפט פסק לתובע פיצויים בסכום כולל של 300 אלף שקל בגין נזק לא ממוני, כולל כאב וסבל, ופיצוי נוסף עבור ההוצאות
הרפואיות שלו ואובדן כושר עבודה. בנוסף נפסקו הוצאות משפט בסכום כולל של 20 אלף, ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 50 אלף שקל.
חשיבות בהכרה בפגיעות נפשיות - גם כשהפגיעות הפיזיות מינוריות
המקרה הנ"ל מדגיש את החשיבות
בהכרה בפגיעות נפשיות כתוצאה מתאונות, גם כשהפגיעות הפיזיות הן מינוריות. הפסיקה משקפת את ההבנה שהשלכות נפשיות עלולות להיות חמורות ולהשפיע על איכות החיים של הנפגע. הכרה שכזו עשויה להשפיע על תביעות עתידיות, שבהן נפגעים סובלים מפגיעות נפשיות בעקבות אירועים טראומטיים
שהם עברו, גם אם הם לא מלווים בפגיעות פיזיות משמעותיות.
- המסמכים הכריעו: נדחתה בקשה למס שבח היסטורי
- כשהריבית הפכה לנטל בלתי אפשרי: החלטה חריגה בהוצל"פ
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- הבן טיפל ונשאר קרוב וקיבל את כל הירושה - האחים תבעו; מה קרה...
כיצד הוכיח התובע כי הפגיעה הנפשית נגרמה מהתאונה?
התובע הציג חוות דעת רפואית מפסיכיאטר מומחה, שקבע כי הוא סובל מתסמונת פוסט-טראומטית,
וכי מצבו הנפשי התדרדר מאז התאונה. בנוסף, הוא הביא עדויות של בני משפחה וחברים שסיפרו על שינוי משמעותי בהתנהגותו – כך למשל פחד מוגבר להימצא במקומות סגורים או רועשים. בית המשפט השתכנע כי מדובר בנזק אמיתי שנגרם מהאירוע עצמו ולא מבעיות קודמות.
האם בית המשפט בחן את האפשרות שהתובע סבל מבעיות נפשיות לפני התאונה?
כן. חברת הביטוח ניסתה לטעון שהתובע סבל מבעיות נפשיות קודמות, אך בית המשפט דחה טענה זו לאחר שהוצגו ראיות לכך שהתובע ניהל אורח
חיים תקין לפני התאונה. השופט כתב בפסק הדין שלו כי, "לא נמצאו אינדיקציות משמעותיות לכך שהתובע סבל מהפרעה נפשית משמעותית קודם לאירוע התאונתי".
האם בית המשפט התייחס לאפשרות שהתאונה היתה יכולה להימנע?
השופט בחן את נסיבות התאונה וקבע כי הנהג הפוגע נהג ברשלנות. על אף שהאירוע היה חריג, נקבע כי האחריות לתאונה ולתוצאותיה חלה על נהג הרכב ועל חברת הביטוח שלו.
במקרה אחר, בפסק הדין ע"א 2577/14 פלוני נגד הפניקס חברה
לביטוח, אדם שסבל מתסמונת פוסט-טראומטית לאחר תאונת דרכים תבע את חברת הביטוח, בטענה כי מצבו הנפשי הוא תוצאה ישירה מהאירוע. החברה טענה כי התובע לא הוכיח נזק נפשי ממשי, אך בית המשפט קיבל את גרסתו. נקבע כי די בקיומם של תסמינים פוסט-טראומטיים שנובעים מתאונה כדי
לזכות בפיצויים, גם ללא פגיעה פיזית חמורה.
במקרה נוסף, בפסק דין ע"א 8279/02 גולן נגד עזבון המנוח דן גולן ז"ל, מדובר על מקרה שבו אדם נפגע בתאונת דרכים קלה יחסית אך החל לפתח סימפטומים של PTSD, שהשפיעו קשות על איכות חייו. חברת הביטוח
ניסתה לטעון כי מדובר בהגזמה מצד התובע, אך בית המשפט העליון קבע כי גם נזק נפשי יכול להיחשב נזק בר פיצוי. נקבע כי צריך לתת משקל משמעותי לאבחנות רפואיות בתחום בריאות הנפש, בייחוד כשיש עדויות עקביות של מומחים.
בת"א 45632-01-19 פלוני
נגד כלל חברה לביטוח מדובר בתביעה שהוגשה על ידי עובד שנפגע בתאונת עבודה והחל לפתח התקפי חרדה שהקשו עליו לתפקד. חברת הביטוח טענה כי מדובר בתגובה חולפת ולא בנזק קבוע, אך חוות דעת רפואיות קבעו כי התובע סובל מהפרעת דחק פוסט-טראומטית מתמשכת. בית המשפט פסק לטובתו
- וקבע כי נזק נפשי יכול להוות עילה עצמאית לפיצויים, גם אם הנזק הפיזי אינו משמעותי.
- 2.חחח 11/03/2025 08:24הגב לתגובה זולא שצריך לרחם על חברות הביטוח הרי זה לא מזיז להן בכלום...
- 1.כמה בקלות נופלים שופטים בפח של נוכלים (ל"ת)אבנר 10/03/2025 14:53הגב לתגובה זו

המסמכים הישנים הכריעו: נדחתה בקשה למס שבח היסטורי
מחלוקת על מועד רכישת זכויות חכירה בנכס ותיק בתל אביב הובילה לעימות בין האלמנה והיורשת של המוכר לרשות המסים. ועדת הערר קבעה כי אין די בזיכרונות מאוחרים ובשחזורים בדיעבד, וכי מסמכים ודיווחים בזמן אמת הם אלה שמכריעים בשאלת הזכאות לשיעור מס מופחת
כמעט שישה עשורים לאחר שנחתמו ההסכמים הראשונים ביחס למגרש קטן ברחוב הפלך בתל אביב, מצאה את עצמה ועדת הערר לפי חוק מיסוי מקרקעין נדרשת לשאלה שמעסיקה לא מעט בעלי נכסים ותיקים ויורשיהם: מתי בעצם נרכש הנכס. השאלה הזו, שנראית לעתים טכנית בלבד, עשויה להיות שוות ערך לעשרות ולעתים למאות אלפי שקלים במס שבח, בעקבות ההבחנה שעושה החוק בין נכסים שנרכשו לפני 31 במרץ 1961 לבין כאלה שנרכשו לאחר מכן. במקרה שנדון, הפער הכספי הגיע לכ-90 אלף שקל, אך ההשלכות העקרוניות רחבות הרבה יותר.
ההליך עסק בזכויות חכירה במקרקעין הידועים כגוש 7087 חלקה 86, נכס תעשייתי ותיק ביפו, שנמכר ב-2018 על ידי יצחק אברט ז"ל. לאחר המכירה, התגלעה מחלוקת בין המוכר - ולאחר פטירתו, אלמנתו והיורשת שלו יפה אברט - לבין מנהל מיסוי מקרקעין תל אביב, סביב השאלה האם המכירה זכאית לשיעור מס שבח מופחת, המכונה "שיעור מס היסטורי". הזכאות לשיעור שכזה מותנית בכך שיום הרכישה של הזכות במקרקעין היה עד ה-31 למרץ 1961.
לטענת העוררת, שורשי הזכויות בנכס נעוצים עוד בראשית 1961. היא הסתמכה על כך שבבסיס חוזה החכירה שנחתם עם עיריית תל אביב ב-1964 עמד הסכם מוקדם יותר, מ-29 בינואר 1961, שאושר בידי משרד הפנים. לשיטתה, די בכך כדי לראות את יום הרכישה כיום המוקדם, ולהחיל את שיעור המס ההיסטורי. מנגד, רשות המסים טענה כי יצחק אברט נכנס לתמונה רק ב-1970, כשרכש זכויות מאחד השותפים האחרים, ולכן הוא לא עומד בתנאי החוק.
ועדת הערר, בראשות השופט הרי קירש ולצדו רו"ח מיכה לזר ועו"ד דן מרגליות, נדרשה לפרק לגורמים מסכת מסועפת של מסמכים, חלקם בני יותר מ-60 שנה. כבר בראשית פסק הדין הבהיר השופט קירש כי ההכרעה תישען על "הרשום במסמכים (הרבים) שהוגשו", וכי גם אם יינתן משקל כלשהו לעדות המאוחרת של העוררת, אין בה כדי לשנות את התמונה העולה מן הראיות הכתובות.
- הפקעה, מחלוקת ומס: המושב נגד המדינה - מי ניצח?
- כך נהפכה נחלה עם זכויות בנייה למבחן על פטור ממס
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בהסכם החכירה הראשון אין אזכור לאברט
המסמך הראשון שנבחן היה הסכם פיתוח מ-28 בינואר 1961, שנחתם בין עיריית תל אביב-יפו לבין אדם בשם נסים בכר. ההסכם התיר לבכר לתפוס חזקה זמנית במגרש לצורך הקמת מבנה תעשייתי, וקבע כי אם הוא יעמוד בתנאים, תיערך עמו בהמשך חכירה. אישור משרד הפנים להסכם ניתן במרץ 1961. אלא שכבר כאן קבעה הוועדה ממצא ברור: להסכם היו שני צדדים בלבד - העירייה ובכר, ואין בו שום אזכור ליצחק אברט או לשותפים האחרים שטענו לזכויות מוקדמות. "דבר אחד עולה בבירור מהמסמך הראשון: היו לו שני צדדים בלבד - העירייה ונסים בכר", נכתב בפסק הדין.

יקבל פיצוי של 1.5 מיליון שקל גם בלי פגיעה מוכחת בהכנסה
בית משפט השלום בהרצליה פסק פיצוי חריג בהיקפו לצעיר שנפגע בתאונת דרכים, אף שחזר מיד לעבודה והצטיין בלימודי התואר השני שלו. השופטת קבעה כי למרות ההצלחה המקצועית והאקדמית, מצבור הנכויות והפגיעה הרפואית עלולים להשפיע בעתיד על כושר ההשתכרות שלו, ויש לפצות
כבר היום
בערב קיץ של אוגוסט 2022, תאונת דרכים אחת קטעה באחת מסלול חיים שנראה אז ברור למדי. צעיר בן 24, סטודנט למשפטים שעבד במקביל במשרד עורכי דין, מצא את עצמו מתמודד עם כאבים, סחרחורות, צפצופים באוזניים וקשיים נפשיים שילוו אותו גם שנים אחרי. כלפי חוץ, דבר כמעט לא השתנה. הוא חזר מיד לעבודה, המשיך בלימודים, סיים תואר ראשון, החל תואר שני ואף הצטיין בו. אבל מתחת לפני השטח, כך קבע בית המשפט, נוצרה פגיעה מורכבת, מצטברת, כזו שעלולה לכרסם בכושר עבודתו בעתיד, גם אם בהווה היא כמעט ואינה ניכרת.
בפסק דין מפורט שניתן בדצמבר 2025 בבית משפט השלום בהרצליה, פסקה השופטת הבכירה לימור רייך פיצוי כולל של כ-1.43 מיליון שקל לטובת התובע, בתביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים נגד כלל חברה לביטוח. הסכום הגבוה נפסק אף שהנתבעת לא חלקה על כך שהתובע לא הפסיד שכר בעבר, ואף המשיך להתקדם במסלולו המקצועי והאקדמי. לב המחלוקת, כפי שהגדירה השופטת, היה סביב שאלת הנזק, ובעיקר שאלת הפער בין הנכות הרפואית לבין הנכות התפקודית.
על פי פסק הדין, האחריות לתאונה לא היתה שנויה במחלוקת. המחלוקת נסובה כולה סביב היקף הפיצוי. לצורך כך מונו ארבעה מומחים רפואיים מטעם בית המשפט: בתחום האורתופדיה, הראומטולוגיה, הפסיכיאטריה ואף בתחום אף אוזן גרון. חוות הדעת לא נסתרו, והמומחים אף לא נחקרו עליהן. בסופו של דבר נקבע כי לתובע נותרה נכות רפואית צמיתה משוקללת בשיעור של 33.45%.
הנכות הזו לא היתה נקודתית או ממוקדת בפגיעה אחת בלבד. בתחום האורתופדי נקבעה לתובע נכות קלה בגין הגבלות בתנועות עמוד השדרה הצווארי והמותני. בתחום הראומטולוגי אובחנה תסמונת פיברומיאלגיה, עם נכות לצמיתות בשיעור של 5%, תוך ציון כי קיים סיכוי לשיפור מסוים בעתיד אך לא להחלמה מלאה. בתחום הפסיכיאטרי נקבע כי התובע פיתח הפרעת הסתגלות עם תסמינים חרדתיים, דיכאוניים ואלמנטים פוסט־טראומטיים, אם כי הנכות הזו הופחתה בשל חפיפה עם מצבו הקודם והפיברומיאלגיה. בתחום אף־אוזן־גרון נקבעה נכות משמעותית יחסית בגלל טנטון קבוע וסחרחורות.
- מהפכה בפרסומת, נזיפה מהשופט: ליברה תשלם 100 אלף ש'
- נפגע בתאונה וקיבל מימון לחדר פרטי במוסד סיעודי - לכל חייו
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
הנתבעת ביקשה להמעיט במשמעות הכלכלית
אלא שהנתבעת ביקשה להמעיט במשמעות הכלכלית של כל אלה. לטענתה, גם אם קיימת נכות רפואית לא מבוטלת, בפועל אין לה כמעט השפעה תפקודית. התובע, כך נטען, עובד במשרה מלאה, השלים התמחות, לומד לתואר שני ואף עושה זאת בהצטיינות. מכאן, לטענת חברת הביטוח, הנכות התפקודית נמוכה בהרבה, ולכל היותר עומדת על 10%. השופטת רייך דחתה את הטענה הזו, אך גם לא אימצה באופן מלא את עמדת התובע. בפסק הדין הודגש כי אין עדות לכך שהנכות הרפואית זהה לנכות התפקודית. “הנכות התפקודית נקבעת בידי בית המשפט על יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו”, נכתב בפסק הדין שפורסם, תוך הפניה לפסיקה הקיימת. עם זאת, נקבע כי אין להתעלם מהשפעתן המצטברת של הנכויות, גם אם בשלב זה אין להן ביטוי ישיר בשכר או בהיקף העבודה.
