תאונת דרכים תאונה רכב התנגשות
צילום: Istock

נפגע בתאונה חריגה ביותר - ויקבל 370 אלף שקל

אדם ששהה בתא שירותים נייד באתר בנייה נפגע מהתנגשות של רכב. הפגיעות הפיזיות שלו היו קלות יחסית, אך בהמשך הוא פיתח תסמינים נפשיים ונקבע כי הוא סובל מפוסט טראומה. בעקבות כך הוא הגיש תביעה נגד הנהג וחברת הביטוח שלו. הנתבעים טענו כי הפגיעה הנפשית לא נובעת ישירות מהתאונה, וכי מדובר בתגובה מוגזמת לאירוע

עוזי גרסטמן | (2)

במקרה יוצא דופן ובלתי שגרתי, נדרש בית משפט בראשון לציון להכריע בתביעה לפיצויים בעקבות תאונה מוזרה שבה רכב התנגש בתא שירותים נייד בזמן שאדם שהה בו. התוצאה: הנפגע פיתח תסמונת פוסט-טראומטית (PTSD), ובית המשפט חייב את חברת הביטוח של הרכב הפוגע לפצות אותו.


התאונה התרחשה כשהתובע, גבר בשנות ה-30 לחייו, השתמש בתא שירותים כימיים נייד באתר בנייה. באותו זמן, נהג של רכב פרטי איבד שליטה והתנגש בתא השירותים. ההתנגשות גרמה לתא ליפול על צדו, ואילו התובע נלכד בתוכו למשך כמה דקות עד שחולץ על ידי עוברי אורח. לאחר האירוע, פונה התובע פונה לבית החולים עם חבלות קלות, אך בהמשך הוא החל לסבול מתסמינים נפשיים כמו חרדות, סיוטים והימנעות מיציאה למקומות ציבוריים. אבחון פסיכיאטרי קבע כי הוא סובל מ-PTSD בעקבות האירוע.


פגיעה נפשית מתמשכת


התובע הגיש תביעה לפיצויים נגד הנהג הפוגע וחברת הביטוח שלו. הוא טען כי התאונה גרמה לו לנזק נפשי משמעותי, המגביל את תפקודו היומיומי ואת כושר עבודתו. התובע הציג חוות דעת רפואיות שתמכו בטענותיו והצביעו על פגיעה נפשית מתמשכת. כאמור, כמה עוברי אורח שהיו במקום ראו את הרכב מתנגש בתא השירותים ונחלצו לעזור לתובע לאחר שהתהפך. כמה מהם גם הגיעו כדי למסור עדויות בבית המשפט, שתמכו בגרסת התובע בנוגע לאופן התרחשות התאונה. עדויות אלה סייעו לשופט לקבוע שהתאונה אכן התרחשה כפי שתוארה.


מנגד, הנתבעים טענו כי הפגיעה הנפשית לא נובעת ישירות מהתאונה, וכי מדובר בתגובה מוגזמת לאירוע. הם הציגו חוות דעת נגדיות שטענו כי התובע סובל מבעיות נפשיות קודמות, וכי אין קשר סיבתי ברור בין התאונה למצבו הנפשי הנוכחי.


בית המשפט בחן את הראיות, כולל חוות דעת רפואיות ועדויות מומחים, וקבע כי קיים קשר סיבתי ברור בין התאונה למצבו הנפשי של התובע. בפסק הדין של סגן הנשיא, השופט דב גוטליב, נכתב כי, "עדותו של התובע היתה מהימנה ועקבית, והתסמינים שתיאר תואמים את האבחנה של PTSD". עוד ציין השופטו בהכרעתו כי, "האירוע החריג והפתאומי שבו נלכד התובע בתא שירותים נייד שהתהפך, מהווה טראומה משמעותית היכולה להוביל להתפתחות PTSD".


משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים
אתר ביזפורטל וחברת הדאטה והמחקר Makam, משיקים מדד שמדרג את החשיפה של משרדי עורכי הדין בתקשורת המקומית - הנה עורכי הדין המדוברים ביותר; וגם מי המשרדים הגדולים ביותר?

בית המשפט פסק לתובע פיצויים בסכום כולל של 300 אלף שקל בגין נזק לא ממוני, כולל כאב וסבל, ופיצוי נוסף עבור ההוצאות הרפואיות שלו ואובדן כושר עבודה. בנוסף נפסקו הוצאות משפט בסכום כולל של 20 אלף, ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 50 אלף שקל.


חשיבות בהכרה בפגיעות נפשיות - גם כשהפגיעות הפיזיות מינוריות


המקרה הנ"ל מדגיש את החשיבות בהכרה בפגיעות נפשיות כתוצאה מתאונות, גם כשהפגיעות הפיזיות הן מינוריות. הפסיקה משקפת את ההבנה שהשלכות נפשיות עלולות להיות חמורות ולהשפיע על איכות החיים של הנפגע. הכרה שכזו עשויה להשפיע על תביעות עתידיות, שבהן נפגעים סובלים מפגיעות נפשיות בעקבות אירועים טראומטיים שהם עברו, גם אם הם לא מלווים בפגיעות פיזיות משמעותיות.

קיראו עוד ב"משפט"


כיצד הוכיח התובע כי הפגיעה הנפשית נגרמה מהתאונה?

התובע הציג חוות דעת רפואית מפסיכיאטר מומחה, שקבע כי הוא סובל מתסמונת פוסט-טראומטית, וכי מצבו הנפשי התדרדר מאז התאונה. בנוסף, הוא הביא עדויות של בני משפחה וחברים שסיפרו על שינוי משמעותי בהתנהגותו – כך למשל פחד מוגבר להימצא במקומות סגורים או רועשים. בית המשפט השתכנע כי מדובר בנזק אמיתי שנגרם מהאירוע עצמו ולא מבעיות קודמות.


האם בית המשפט בחן את האפשרות שהתובע סבל מבעיות נפשיות לפני התאונה?

כן. חברת הביטוח ניסתה לטעון שהתובע סבל מבעיות נפשיות קודמות, אך בית המשפט דחה טענה זו לאחר שהוצגו ראיות לכך שהתובע ניהל אורח חיים תקין לפני התאונה. השופט כתב בפסק הדין שלו כי, "לא נמצאו אינדיקציות משמעותיות לכך שהתובע סבל מהפרעה נפשית משמעותית קודם לאירוע התאונתי".


האם בית המשפט התייחס לאפשרות שהתאונה היתה יכולה להימנע?

השופט בחן את נסיבות התאונה וקבע כי הנהג הפוגע נהג ברשלנות. על אף שהאירוע היה חריג, נקבע כי האחריות לתאונה ולתוצאותיה חלה על נהג הרכב ועל חברת הביטוח שלו.


במקרה אחר, בפסק הדין ע"א 2577/14 פלוני נגד הפניקס חברה לביטוח, אדם שסבל מתסמונת פוסט-טראומטית לאחר תאונת דרכים תבע את חברת הביטוח, בטענה כי מצבו הנפשי הוא תוצאה ישירה מהאירוע. החברה טענה כי התובע לא הוכיח נזק נפשי ממשי, אך בית המשפט קיבל את גרסתו. נקבע כי די בקיומם של תסמינים פוסט-טראומטיים שנובעים מתאונה כדי לזכות בפיצויים, גם ללא פגיעה פיזית חמורה.


במקרה נוסף, בפסק דין ע"א 8279/02 גולן נגד עזבון המנוח דן גולן ז"ל, מדובר על מקרה שבו אדם נפגע בתאונת דרכים קלה יחסית אך החל לפתח סימפטומים של PTSD, שהשפיעו קשות על איכות חייו. חברת הביטוח ניסתה לטעון כי מדובר בהגזמה מצד התובע, אך בית המשפט העליון קבע כי גם נזק נפשי יכול להיחשב נזק בר פיצוי. נקבע כי צריך לתת משקל משמעותי לאבחנות רפואיות בתחום בריאות הנפש, בייחוד כשיש עדויות עקביות של מומחים.


בת"א 45632-01-19 פלוני נגד כלל חברה לביטוח מדובר בתביעה שהוגשה על ידי עובד שנפגע בתאונת עבודה והחל לפתח התקפי חרדה שהקשו עליו לתפקד. חברת הביטוח טענה כי מדובר בתגובה חולפת ולא בנזק קבוע, אך חוות דעת רפואיות קבעו כי התובע סובל מהפרעת דחק פוסט-טראומטית מתמשכת. בית המשפט פסק לטובתו - וקבע כי נזק נפשי יכול להוות עילה עצמאית לפיצויים, גם אם הנזק הפיזי אינו משמעותי.

תגובות לכתבה(2):

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
  • 2.
    חחח 11/03/2025 08:24
    הגב לתגובה זו
    לא שצריך לרחם על חברות הביטוח הרי זה לא מזיז להן בכלום...
  • 1.
    כמה בקלות נופלים שופטים בפח של נוכלים (ל"ת)
    אבנר 10/03/2025 14:53
    הגב לתגובה זו
פשיטת  רגל
צילום: Unsplash

בעל שליטה בחברה שקרסה לפני יותר מעשור ישלם את חובותיה לרשם החברות

השופט חגי ברנר קבע כי משה פסח, בעל השליטה והדירקטור היחיד בתריסי פסח, יישא באופן אישי בחובות האגרות לרשם החברות עבור 2022-2020. בפסק דין רחב יריעה קבע בית המשפט כי כשחברה נמצאת בחדלות פירעון, הנושים אמורים להיות בראש סדר העדיפויות שלה, וכי על ההנהלה לשנות את מדיניות הניהול ממוכוונת רווחים למדיניות שמרנית שמטרתה שימור המצב והקטנת החובות

עוזי גרסטמן |

השופט חגי ברנר מבית המשפט המחוזי בתל אביב קבע באחרונה כי בעל שליטה ודירקטור יחיד בחברה שחדלה מלפעול לפני יותר מ-12 שנה יישא באופן אישי בחובות החברה לרשם החברות. מדובר בתריסי פסח, שעסקה בעבר בייצור והתקנת תריסים והפסיקה את פעילותה עוד ב-2014. השופט ברנר קבע כי בעל השליטה, משה פסח, לא נקט אמצעים סבירים לצמצום היקף חדלות הפירעון של החברה, ולכן עליו לשלם מכיסו את חובות החברה עבור אגרות רשם החברות ל-2023-2020, בסכום כולל של 3,857 שקל, וכן לשאת בהוצאות ההליך.

ההליך נפתח ביוזמת הנאמן לנכסי החברה, עו"ד שלי נחום, שביקש לחייב את פסח באופן אישי מכוח סעיף 288 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח–2018. לטענת הנאמן, פסח נמנע במשך שנים ארוכות מלנקוט צעדים להסדרת חובות החברה, השתהה במשך עשור עד שפנה להליכי פירוק, וגרם בכך לעלייה בחובות החברה כלפי רשם החברות. הנאמן טען כי על פסח היה לפעול מבעוד מועד כדי למנוע את התרחבות חדלות הפירעון של החברה, ולפתוח בהליך פירוק מיד כשחדלה לפעול.

מנגד, טען פסח כי החברה הפסיקה את פעילותה עקב קריסת לקוח מרכזי, כי היא נעדרת כל נכסים וכי אין תועלת בהקדמת הליך פירוק לחברה ריקה. לדבריו, הוא פעל באופן אחראי כשהפסיק את פעילות החברה כדי למנוע יצירת חובות חדשים, ואף שילם לאורך השנים חובות לבנקים ולספקים מכיסו האישי. עוד הוא טען כי סעיף 288 לחוק אינו מחייב בהכרח פתיחה בהליכי חדלות פירעון, וכי לא ניתן להטיל עליו אחריות אישית על חברה שהפסיקה לפעול לפני כניסת החוק לתוקף.

פסח זנח את החברה ופתח אחת חדשה

הנאמן מצדו טען כי הפסקת הפעילות לבדה אינה נחשבת "אמצעי סביר לצמצום חדלות הפירעון", וכי בפועל פסח "זנח את החברה" והותיר אחריו חובות מצטברים, בעוד שהוא עצמו פתח חברה חדשה באותו תחום. לטענתו, רק פתיחה בהליכי חדלות פירעון או פירוק יכלו לעצור את המשך צבירת החוב לרשם החברות, שנצבר מדי שנה בגין אי תשלום אגרה שנתית.

השופט ברנר קיבל את עמדת הנאמן. בהחלטתו הוא הדגיש כי מטרתו של סעיף 288 לחוק חדלות פירעון היא "להטיל אחריות על דירקטורים ומנהלים שלא נקטו באמצעים סבירים לצמצום חדלות הפירעון של התאגיד". לדבריו, "כאשר החברה הופכת חדלת פירעון, תכלית העל של החברה משתנה, וכעת הנושים הם אלו שאמורים להימצא בראש סדר העדיפויות שלה. בהתאם, על ההנהלה לשנות את מדיניות הניהול מוכוונת הרווחים לניהול שמרני הרבה יותר שתכליתו שימור המצב הקיים והקטנת חובות החברה". עוד הבהיר השופט בהכרעת הדין כי מדובר בעיקרון יסודי של דיני חדלות הפירעון: "החוק נועד להתמודד עם ניגוד העניינים המובנה שבו מצויה הנהלת חברה חדלת פירעון, כאשר היא ממשיכה לפעול מתוך אינטרס של בעלי המניות, בעוד שבשלב זה הנושים הם בעלי הזכויות המרכזיים שיש להגן עליהם".

שדה חיטה
צילום: pixbay

מה גובר - מינוי בן ממשיך או צוואה?

פסק דין מעניין של בית המשפט לענייני משפחה בקריית שמונה קבע כי מינוי בן ממשיך שנעשה כבר בשנות השמונים ולא בוטל במשך עשרות שנים, תקף גם אם בצוואה מאוחרת ביקש בעל הנחלה לחלק את המשק שלו בין ילדיו. השופט רן ארנון קבע כי המינוי, שאושר על ידי הסוכנות היהודית, מהווה התחייבות בלתי חוזרת, ולכן אין בכוחה של הצוואה לשנותו - גם אם היחסים בין הצדדים עלו על שרטון לפני מות האב

עוזי גרסטמן |

באחד מאותם סכסוכי ירושה משפחתיים מורכבים, שבהם מתערבבים אהבות ישנות, פצעים ישנים וזיכרון של נחלה אחת משותפת, נדרש באחרונה בית המשפט לענייני משפחה בקריית שמונה להכריע בשאלה מה גובר - צוואתו של האב, או מינוי הבן הממשיך שעשה עוד לפני עשרות שנים. מדובר במשק חקלאי בצפון הארץ, שבעליו המנוח מינה ב-1984 את בנו ואשתו כ"בן ממשיך" - מינוי שאושר אז על ידי הסוכנות היהודית והאגודה החקלאית. אלא שכעבור שלושה עשורים, בצוואה שנערכה ב-2011, קבע האב כי הנחלה תתחלק בין ילדיו, והדבר הצית מאבק משפחתי עיקש.

התובעים, בני הזוג מ’ וע’, טענו כי הם מונו כדין כבן ממשיך כבר בשנות השמונים, והאב מעולם לא ביטל את ההתחייבות הבלתי חוזרת שעליה הוא חתם. לטענתם, על סמך אותו מינוי הם קיבלו היתר בנייה ובנו את ביתם במשק בידיעת כולם. הם הדגישו כי במשך עשרות שנים הם חיו מתוך אמונה שהם יורשיו הטבעיים של המשק, בעוד שיתר אחיהם ואחיותיהם קיבלו נחלות אחרות משלהם. אלא שהאב הלך לעולמו ב-2015, והצוואה שהותיר מאחוריו קבעה חלוקה שונה - פיצול של הנחלה בין הבנים והבנות, באופן שסותר את עקרונות ההסכם המשולש בין רשות מקרקעי ישראל (רמ"י), הסוכנות והאגודה החקלאית.

האחים שמנגד - צ', א' וד' - טענו כי האב חתם על המסמכים מ-1984 רק כדי לאפשר לבן לבנות את ביתו במשק, אך לא מתוך כוונה אמיתית להעניק לו את הנחלה. לדבריהם, גם אם היתה כוונה כזו, היא לא הושלמה כדין, ובכל מקרה השתנתה עם השנים, בייחוד לנוכח התנהגותו של הבן, שהסתבך בפלילים ונעדר מהמשק במשך שנים ארוכות. "התובעים נטשו את הנחלה ואת אביהם," טענו האחים, "ולכן אין מקום להעניק להם מתנה של נחלה שלמה שהם לא טיפחו ולא שמרו עליה". הם הוסיפו כי במשך עשרות שנים הם היו אלה שעיבדו את האדמה, השקיעו בה ודאגו לאב עד יומו האחרון, בעוד שהבן הממשיך הנטען לא לקח חלק בנעשה.

תופעה ייחודית לחקלאות הישראלית

השופט רן ארנון פתח את פסק דינו בהסבר רחב על מוסד ה"בן הממשיך", תופעה ייחודית לחקלאות הישראלית, שנועדה "למנוע מחלוקות משפחתיות עתידיות בנוגע למי מבין הילדים יירש את הזכויות במשק לאחר מות ההורים". הוא הדגיש כי לפי הפסיקה, הזכויות בנחלה אינן חלק מהעיזבון הרגיל של אדם ואינן ניתנות לחלוקה בצוואה, מכיוון שמדובר בזכויות של בר-רשות בלבד, התלויות באישורה של המדינה והמוסדות המיישבים. או במלים אחרות, הנחלה אינה נכס רגיל שאפשר להוריש, והוראות הצוואה אינן גוברות על מינוי בן ממשיך תקף.

לאחר שסקר את העדויות, ההסכמים והמסמכים שנחתמו לאורך השנים, קבע השופט כי, "מינוי התובעים כבן ממשיך וההצהרה שניתנה על ידי המנוח ביום 29.11.84 לא בוטלה באופן מפורש על ידי האב". הוא הוסיף כי עשרות שנים חלפו מאז המינוי ועד לפטירת האב, ובכל אותן שנים, "לא טרח האב ולא עמד על כך כי המינוי יבוטל", ולכן המינוי נותר בתוקף. השופט דחה את טענות האחים, שלפיהן יש לבטל את המינוי מכיוון שהוא לא נרשם ברמ"י. לדבריו, בשנות השמונים לא היה נהוג לדווח לרמ"י (אז מינהל מקרקעי ישראל - ממ"י) על מינויים שכאלה, ונוהל הדיווח נכנס לתוקף רק ב-1997. "לא נמצא כל בסיס חוקי לטענה כי יש לרשום את דבר המינוי של הבן הממשיך ברמ"י גם ביחס למינויים שבוצעו שנים, ולעתים עשרות שנים, בטרם כניסתו של הנוהל לתוקף", כתב השופט בהכרעתו, והוסיף כי מדובר בנוהל מנהלי בלבד שאינו רטרואקטיבי.