תאונת דרכים תאונה רכב התנגשות
צילום: Istock

נפגע בתאונה חריגה ביותר - ויקבל 370 אלף שקל

אדם ששהה בתא שירותים נייד באתר בנייה נפגע מהתנגשות של רכב. הפגיעות הפיזיות שלו היו קלות יחסית, אך בהמשך הוא פיתח תסמינים נפשיים ונקבע כי הוא סובל מפוסט טראומה. בעקבות כך הוא הגיש תביעה נגד הנהג וחברת הביטוח שלו. הנתבעים טענו כי הפגיעה הנפשית לא נובעת ישירות מהתאונה, וכי מדובר בתגובה מוגזמת לאירוע

עוזי גרסטמן | (2)

במקרה יוצא דופן ובלתי שגרתי, נדרש בית משפט בראשון לציון להכריע בתביעה לפיצויים בעקבות תאונה מוזרה שבה רכב התנגש בתא שירותים נייד בזמן שאדם שהה בו. התוצאה: הנפגע פיתח תסמונת פוסט-טראומטית (PTSD), ובית המשפט חייב את חברת הביטוח של הרכב הפוגע לפצות אותו.


התאונה התרחשה כשהתובע, גבר בשנות ה-30 לחייו, השתמש בתא שירותים כימיים נייד באתר בנייה. באותו זמן, נהג של רכב פרטי איבד שליטה והתנגש בתא השירותים. ההתנגשות גרמה לתא ליפול על צדו, ואילו התובע נלכד בתוכו למשך כמה דקות עד שחולץ על ידי עוברי אורח. לאחר האירוע, פונה התובע פונה לבית החולים עם חבלות קלות, אך בהמשך הוא החל לסבול מתסמינים נפשיים כמו חרדות, סיוטים והימנעות מיציאה למקומות ציבוריים. אבחון פסיכיאטרי קבע כי הוא סובל מ-PTSD בעקבות האירוע.


פגיעה נפשית מתמשכת


התובע הגיש תביעה לפיצויים נגד הנהג הפוגע וחברת הביטוח שלו. הוא טען כי התאונה גרמה לו לנזק נפשי משמעותי, המגביל את תפקודו היומיומי ואת כושר עבודתו. התובע הציג חוות דעת רפואיות שתמכו בטענותיו והצביעו על פגיעה נפשית מתמשכת. כאמור, כמה עוברי אורח שהיו במקום ראו את הרכב מתנגש בתא השירותים ונחלצו לעזור לתובע לאחר שהתהפך. כמה מהם גם הגיעו כדי למסור עדויות בבית המשפט, שתמכו בגרסת התובע בנוגע לאופן התרחשות התאונה. עדויות אלה סייעו לשופט לקבוע שהתאונה אכן התרחשה כפי שתוארה.


מנגד, הנתבעים טענו כי הפגיעה הנפשית לא נובעת ישירות מהתאונה, וכי מדובר בתגובה מוגזמת לאירוע. הם הציגו חוות דעת נגדיות שטענו כי התובע סובל מבעיות נפשיות קודמות, וכי אין קשר סיבתי ברור בין התאונה למצבו הנפשי הנוכחי.


בית המשפט בחן את הראיות, כולל חוות דעת רפואיות ועדויות מומחים, וקבע כי קיים קשר סיבתי ברור בין התאונה למצבו הנפשי של התובע. בפסק הדין של סגן הנשיא, השופט דב גוטליב, נכתב כי, "עדותו של התובע היתה מהימנה ועקבית, והתסמינים שתיאר תואמים את האבחנה של PTSD". עוד ציין השופטו בהכרעתו כי, "האירוע החריג והפתאומי שבו נלכד התובע בתא שירותים נייד שהתהפך, מהווה טראומה משמעותית היכולה להוביל להתפתחות PTSD".


משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים
אתר ביזפורטל וחברת הדאטה והמחקר Makam, משיקים מדד שמדרג את החשיפה של משרדי עורכי הדין בתקשורת המקומית - הנה עורכי הדין המדוברים ביותר; וגם מי המשרדים הגדולים ביותר?

בית המשפט פסק לתובע פיצויים בסכום כולל של 300 אלף שקל בגין נזק לא ממוני, כולל כאב וסבל, ופיצוי נוסף עבור ההוצאות הרפואיות שלו ואובדן כושר עבודה. בנוסף נפסקו הוצאות משפט בסכום כולל של 20 אלף, ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 50 אלף שקל.


חשיבות בהכרה בפגיעות נפשיות - גם כשהפגיעות הפיזיות מינוריות


המקרה הנ"ל מדגיש את החשיבות בהכרה בפגיעות נפשיות כתוצאה מתאונות, גם כשהפגיעות הפיזיות הן מינוריות. הפסיקה משקפת את ההבנה שהשלכות נפשיות עלולות להיות חמורות ולהשפיע על איכות החיים של הנפגע. הכרה שכזו עשויה להשפיע על תביעות עתידיות, שבהן נפגעים סובלים מפגיעות נפשיות בעקבות אירועים טראומטיים שהם עברו, גם אם הם לא מלווים בפגיעות פיזיות משמעותיות.

קיראו עוד ב"משפט"


כיצד הוכיח התובע כי הפגיעה הנפשית נגרמה מהתאונה?

התובע הציג חוות דעת רפואית מפסיכיאטר מומחה, שקבע כי הוא סובל מתסמונת פוסט-טראומטית, וכי מצבו הנפשי התדרדר מאז התאונה. בנוסף, הוא הביא עדויות של בני משפחה וחברים שסיפרו על שינוי משמעותי בהתנהגותו – כך למשל פחד מוגבר להימצא במקומות סגורים או רועשים. בית המשפט השתכנע כי מדובר בנזק אמיתי שנגרם מהאירוע עצמו ולא מבעיות קודמות.


האם בית המשפט בחן את האפשרות שהתובע סבל מבעיות נפשיות לפני התאונה?

כן. חברת הביטוח ניסתה לטעון שהתובע סבל מבעיות נפשיות קודמות, אך בית המשפט דחה טענה זו לאחר שהוצגו ראיות לכך שהתובע ניהל אורח חיים תקין לפני התאונה. השופט כתב בפסק הדין שלו כי, "לא נמצאו אינדיקציות משמעותיות לכך שהתובע סבל מהפרעה נפשית משמעותית קודם לאירוע התאונתי".


האם בית המשפט התייחס לאפשרות שהתאונה היתה יכולה להימנע?

השופט בחן את נסיבות התאונה וקבע כי הנהג הפוגע נהג ברשלנות. על אף שהאירוע היה חריג, נקבע כי האחריות לתאונה ולתוצאותיה חלה על נהג הרכב ועל חברת הביטוח שלו.


במקרה אחר, בפסק הדין ע"א 2577/14 פלוני נגד הפניקס חברה לביטוח, אדם שסבל מתסמונת פוסט-טראומטית לאחר תאונת דרכים תבע את חברת הביטוח, בטענה כי מצבו הנפשי הוא תוצאה ישירה מהאירוע. החברה טענה כי התובע לא הוכיח נזק נפשי ממשי, אך בית המשפט קיבל את גרסתו. נקבע כי די בקיומם של תסמינים פוסט-טראומטיים שנובעים מתאונה כדי לזכות בפיצויים, גם ללא פגיעה פיזית חמורה.


במקרה נוסף, בפסק דין ע"א 8279/02 גולן נגד עזבון המנוח דן גולן ז"ל, מדובר על מקרה שבו אדם נפגע בתאונת דרכים קלה יחסית אך החל לפתח סימפטומים של PTSD, שהשפיעו קשות על איכות חייו. חברת הביטוח ניסתה לטעון כי מדובר בהגזמה מצד התובע, אך בית המשפט העליון קבע כי גם נזק נפשי יכול להיחשב נזק בר פיצוי. נקבע כי צריך לתת משקל משמעותי לאבחנות רפואיות בתחום בריאות הנפש, בייחוד כשיש עדויות עקביות של מומחים.


בת"א 45632-01-19 פלוני נגד כלל חברה לביטוח מדובר בתביעה שהוגשה על ידי עובד שנפגע בתאונת עבודה והחל לפתח התקפי חרדה שהקשו עליו לתפקד. חברת הביטוח טענה כי מדובר בתגובה חולפת ולא בנזק קבוע, אך חוות דעת רפואיות קבעו כי התובע סובל מהפרעת דחק פוסט-טראומטית מתמשכת. בית המשפט פסק לטובתו - וקבע כי נזק נפשי יכול להוות עילה עצמאית לפיצויים, גם אם הנזק הפיזי אינו משמעותי.

תגובות לכתבה(2):

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
  • 2.
    חחח 11/03/2025 08:24
    הגב לתגובה זו
    לא שצריך לרחם על חברות הביטוח הרי זה לא מזיז להן בכלום...
  • 1.
    כמה בקלות נופלים שופטים בפח של נוכלים (ל"ת)
    אבנר 10/03/2025 14:53
    הגב לתגובה זו
שדה חיטה
צילום: pixbay

מה גובר - מינוי בן ממשיך או צוואה?

פסק דין מעניין של בית המשפט לענייני משפחה בקריית שמונה קבע כי מינוי בן ממשיך שנעשה כבר בשנות השמונים ולא בוטל במשך עשרות שנים, תקף גם אם בצוואה מאוחרת ביקש בעל הנחלה לחלק את המשק שלו בין ילדיו. השופט רן ארנון קבע כי המינוי, שאושר על ידי הסוכנות היהודית, מהווה התחייבות בלתי חוזרת, ולכן אין בכוחה של הצוואה לשנותו - גם אם היחסים בין הצדדים עלו על שרטון לפני מות האב

עוזי גרסטמן |

באחד מאותם סכסוכי ירושה משפחתיים מורכבים, שבהם מתערבבים אהבות ישנות, פצעים ישנים וזיכרון של נחלה אחת משותפת, נדרש באחרונה בית המשפט לענייני משפחה בקריית שמונה להכריע בשאלה מה גובר - צוואתו של האב, או מינוי הבן הממשיך שעשה עוד לפני עשרות שנים. מדובר במשק חקלאי בצפון הארץ, שבעליו המנוח מינה ב-1984 את בנו ואשתו כ"בן ממשיך" - מינוי שאושר אז על ידי הסוכנות היהודית והאגודה החקלאית. אלא שכעבור שלושה עשורים, בצוואה שנערכה ב-2011, קבע האב כי הנחלה תתחלק בין ילדיו, והדבר הצית מאבק משפחתי עיקש.

התובעים, בני הזוג מ’ וע’, טענו כי הם מונו כדין כבן ממשיך כבר בשנות השמונים, והאב מעולם לא ביטל את ההתחייבות הבלתי חוזרת שעליה הוא חתם. לטענתם, על סמך אותו מינוי הם קיבלו היתר בנייה ובנו את ביתם במשק בידיעת כולם. הם הדגישו כי במשך עשרות שנים הם חיו מתוך אמונה שהם יורשיו הטבעיים של המשק, בעוד שיתר אחיהם ואחיותיהם קיבלו נחלות אחרות משלהם. אלא שהאב הלך לעולמו ב-2015, והצוואה שהותיר מאחוריו קבעה חלוקה שונה - פיצול של הנחלה בין הבנים והבנות, באופן שסותר את עקרונות ההסכם המשולש בין רשות מקרקעי ישראל (רמ"י), הסוכנות והאגודה החקלאית.

האחים שמנגד - צ', א' וד' - טענו כי האב חתם על המסמכים מ-1984 רק כדי לאפשר לבן לבנות את ביתו במשק, אך לא מתוך כוונה אמיתית להעניק לו את הנחלה. לדבריהם, גם אם היתה כוונה כזו, היא לא הושלמה כדין, ובכל מקרה השתנתה עם השנים, בייחוד לנוכח התנהגותו של הבן, שהסתבך בפלילים ונעדר מהמשק במשך שנים ארוכות. "התובעים נטשו את הנחלה ואת אביהם," טענו האחים, "ולכן אין מקום להעניק להם מתנה של נחלה שלמה שהם לא טיפחו ולא שמרו עליה". הם הוסיפו כי במשך עשרות שנים הם היו אלה שעיבדו את האדמה, השקיעו בה ודאגו לאב עד יומו האחרון, בעוד שהבן הממשיך הנטען לא לקח חלק בנעשה.

תופעה ייחודית לחקלאות הישראלית

השופט רן ארנון פתח את פסק דינו בהסבר רחב על מוסד ה"בן הממשיך", תופעה ייחודית לחקלאות הישראלית, שנועדה "למנוע מחלוקות משפחתיות עתידיות בנוגע למי מבין הילדים יירש את הזכויות במשק לאחר מות ההורים". הוא הדגיש כי לפי הפסיקה, הזכויות בנחלה אינן חלק מהעיזבון הרגיל של אדם ואינן ניתנות לחלוקה בצוואה, מכיוון שמדובר בזכויות של בר-רשות בלבד, התלויות באישורה של המדינה והמוסדות המיישבים. או במלים אחרות, הנחלה אינה נכס רגיל שאפשר להוריש, והוראות הצוואה אינן גוברות על מינוי בן ממשיך תקף.

לאחר שסקר את העדויות, ההסכמים והמסמכים שנחתמו לאורך השנים, קבע השופט כי, "מינוי התובעים כבן ממשיך וההצהרה שניתנה על ידי המנוח ביום 29.11.84 לא בוטלה באופן מפורש על ידי האב". הוא הוסיף כי עשרות שנים חלפו מאז המינוי ועד לפטירת האב, ובכל אותן שנים, "לא טרח האב ולא עמד על כך כי המינוי יבוטל", ולכן המינוי נותר בתוקף. השופט דחה את טענות האחים, שלפיהן יש לבטל את המינוי מכיוון שהוא לא נרשם ברמ"י. לדבריו, בשנות השמונים לא היה נהוג לדווח לרמ"י (אז מינהל מקרקעי ישראל - ממ"י) על מינויים שכאלה, ונוהל הדיווח נכנס לתוקף רק ב-1997. "לא נמצא כל בסיס חוקי לטענה כי יש לרשום את דבר המינוי של הבן הממשיך ברמ"י גם ביחס למינויים שבוצעו שנים, ולעתים עשרות שנים, בטרם כניסתו של הנוהל לתוקף", כתב השופט בהכרעתו, והוסיף כי מדובר בנוהל מנהלי בלבד שאינו רטרואקטיבי.

גירושים
צילום: Pixabay

האב לא ישלם עוד על המגורים של בנו - וזו הסיבה

בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב קיבל את תביעת האב לבטל את חיובו בדמי מדור עבור הקטין, לאחר שהתברר כי האם ובנה מתגוררים ביחידת דיור בבית אביה, מבלי שהוכח תשלום שכירות אמיתי. לעומת זאת, בקשת האב להפחתת המזונות השוטפים נדחתה. השופט ארז שני קבע כי אין שינוי נסיבות מהותי המצדיק הפחתה, אך הדגיש כי "כדי לחייב אדם בדמי מדור - יש צורך בביצוע תשלום בפועל"

עוזי גרסטמן |

במקרה משפחתי רווי תיקים ודיונים, שהתגלגל על פני שש שנים ויותר, הכריע באחרונה השופט ארז שני מבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב בתביעה שהגיש אב לביטול או הפחתת מזונות בנו הקטין, יליד 2018. ההורים, המצויים במשמורת משותפת, מצאו עצמם שוב בפני בית המשפט בעקבות טענת האב כי השתנו הנסיבות: האם החלה לעבוד ולהשתכר, והיא מתגוררת עם הילד ביחידת דיור בבית הוריה, מבלי לשלם בפועל דמי שכירות. מדובר בסכסוך מתמשך. בין הצדדים מתנהלים לא פחות מ-15 תיקים שונים, רובם סביב סוגיות המזונות וזמני השהות של הקטין. כבר בפסק הדין הראשון מ-2019 נקבעו המזונות החודשיים בסכום כולל של 1,400 שקל, בנוסף לדמי מדור ואחזקת מדור (השתתפות בעלויות המגורים) בסכום של 1,500 שקל. באותו פסק דין הדגיש בית המשפט כי מדובר במזונות מינימליים בלבד, וכי חיוב המדור מותנה בכך שהאם אכן שוכרת דירה שבה תתגורר עם הקטין.

בחלוף השנים, טען האב, השתנו הדברים. לדבריו, האם לא נושאת עוד בהוצאות מדור, שכן היא מתגוררת בבית אביה ואינה משלמת דמי שכירות ממשיים. בנוסף, לדבריו, הכנסותיה גדלו והיא משתכרת לפחות 7,000 שקל נטו. לכן הוא ביקש לבטל את החיוב שלו בדמי מדור ולהפחית גם מהמזונות.

האם מצדה, טענה כי ההסכמה שניתנה בעבר בבית המשפט המחוזי, שאיפשרה לה לעבור עם הילד ליישוב אחר, לא ביטלה את חיוב המדור. עוד טענה כי היא שוכרת מאביה יחידת דיור בתשלום חודשי של 2,500 שקל, ולכן היא זכאית לחלקו היחסי של האב, בסכום של 833 שקל בחודש. לדבריה, הכנסותיה מגיעות לכ-5,200 שקל בחודש בלבד, והיא משלמת גם ליסינג של 2,000 שקל על רכבה.

השופט: "לא תישמע טענה בדבר שינוי נסיבות"

השופט שני בחן תחילה את בקשת האב להפחתת המזונות השוטפים. לדבריו, פסק הדין המקורי כבר ניתן תוך התחשבות בעובדה שמדובר במשמורת משותפת, ולכן אין מדובר בשינוי נסיבות המצדיק התערבות. "במלים אחרות", כתב השופט בפסק הדין שפורסם, "לא תישמע טענה בדבר קיום משמורת משותפת לעניין שינוי נסיבות". עוד הוא הזכיר כי לפי ההלכה הפסוקה, הפחתת מזונות תתאפשר רק בעקבות שינוי נסיבות מהותי ובלתי צפוי. "הכלל הוא שהפחתת מזונות צריכה להיעשות אגב שינוי נסיבות משמעותי שלא היה צפוי", הוא ציין בהכרעתו, תוך הפניה לע"א 363/81 פייגה נ' פייגה ולע"א 442/83 קם נ' קם. לדבריו, העובדה שהאם החלה לעבוד אינה בגדר שינוי כזה, שכן בית המשפט הקודם כבר צפה את האפשרות שתפנה לשוק העבודה, ואף ציין כי עליה לפנות לסיוע בשכר דירה או להבטחת הכנסה עד שתמצא עבודה.

השופט הוסיף כי גם המעבר של האם ליישוב שבו היא גרה כיום אינו מהווה שינוי נסיבות מהותי, שכן ההסכמה לכך ניתנה מראש במסגרת פסק דין של בית המשפט המחוזי, והאב לא התנה את הסכמתו בשינוי גובה המזונות. מעבר לכך, הבהיר השופט כי אף שמדובר במשמורת משותפת, הרי שבפועל זמני השהות אינם שוויוניים לחלוטין - הילד שוהה עם אביו פעמיים בשבוע עם לינה ובסופי שבוע לסירוגין. לפיכך דחה השופט שני את בקשת האב להפחתת המזונות השוטפים. "די באמור לעיל כדי שאדחה את תביעת האב הן לביטול המזונות והן להפחתתם מן הטעם של שינוי נסיבות", הוא קבע.