הכינרת חוף רחצה מציל הצלה
צילום: רשות הכינרת

שימוע על איחור של 5 דקות: מציל תבע את העירייה על התעמרות

האיש עבד עשרות שנים בעיריית אשדוד ושימש בתפקידים בכירים. הוא גם נבחר לוועד העובדים והיה חבר בוועד המצילים הארצי. לטענתו, העיכובים בקידום נבעו מהתנכלויות מצד מנכ"ל העירייה, שלטענתו ניסה לפגוע בו על רקע חברותו בוועד
עוזי גרסטמן |

פסק דין של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע, שניתן באחרונה על ידי השופטת יעל אנגלברג שהם, עסק בתביעתו של מציל ותיק בעיריית אשדוד, שטען להתעמרות בעבודה, שלילת דרגות, ועיכוב קידומו עקב פעילותו בוועד העובדים. פסק הדין מכיל דיון מעמיק בטענות התובע והעירייה,

ובסופו נפסקו פיצויים לתובע על עוגמת הנפש וההתנהלות הפסולה מצד עיריית אשדוד. המציל, יליד 1969, החל לעבוד בעיריית אשדוד ב-1992 ושימש בתפקידים בכירים בניהול תחנות הצלה וקטעי חוף. עם השנים, הוא נבחר לתפקידים נוספים בוועדי העובדים, כולל יושב ראש ועד המצילים באשדוד

וחבר בוועד המצילים הארצי. ב-2010, הוא זכה במכרז לתפקיד מנהל קטע חוף וקיבל תוספת דרגה ראשונה, אך לטענתו, העירייה עיכבה את קידומו השני במשך שנים.

style="border-width1: 2px; border-style: solid;" /> קידומו של המציל בדרגה עוכב במשך עשר שנים צילום: רשות הכנרת לטענתו, העיכובים בקידום נבעו ישירות מהתנכלויות מצדו של מנכ"ל העירייה, שלטענתו ניסה לפגוע בו על רקע חברותו בוועד העובדים.

המנכ"ל, לדבריו, נקט גישה כוחנית ו"מחנאית", תוך שהוא פועל להחלשתו ולהדחתו מתפקידיו בכוח. בין היתר, טען התובע כי העירייה נמנעה מכינוס ועדות פריטטיות שדנו בזכויותיו, ובמשך שנים לא שילמה לו את הקידום השני שהגיע לו, בניגוד להסכמים הקיבוציים הקיימים בעירייה.

עשרות

משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים
אתר ביזפורטל וחברת הדאטה והמחקר Makam, משיקים מדד שמדרג את החשיפה של משרדי עורכי הדין בתקשורת המקומית - הנה עורכי הדין המדוברים ביותר; וגם מי המשרדים הגדולים ביותר?

בירורים שלמעשה היו התנכלות חוזרת ונשנית

התובע הציג את טענותיו המרכזיות, שבהן נאמר כי עיריית אשדוד, ובעיקר מנכ"ל העירייה, פעלו להדחתו מתפקידו כמנהל קטע חוף ללא שימוע. עוד הוא טען כי עשרות בירורים משמעתיים שאליהם זומן היו למעשה התנכלות חוזרת ונשנית,

שהופעלו כדי למרר את חייו ולמנוע ממנו להמשיך בתפקידו. לטענתו, חלק מהבירורים נגעו לדברים קטנים ושוליים, כמו איחורים קלים לעבודה, ומטרתם היתה לפגוע במעמדו ולא יותר מכך. אחת הטענות המרכזיות בתביעה היתה כי העירייה זימנה אותו ליותר מ-25 בירורים, אך רבים מהם לא היו

קיראו עוד ב"משפט"

מתועדים, והם נועדו לפגוע בו על רקע חברותו בוועד העובדים והשתייכותו ל"קבוצה הלא נכונה" בעירייה, לדבריו. כך לדוגמה, הוא ציין כי בהליך משמעתי ב-2014, העירייה האשימה אותו באי-ציות לסדרי עבודה ובסיכון חיי אדם. בנוסף, התובע טען שהעירייה הדיחה אותו מתפקידו כמנהל

קטע חוף והעבירה אותו לתפקידים פחותים, תוך שלילת סמכויותיו באופן שיטתי, ללא כל סיבה מוצדקת או שימוע.  מנגד, עיריית אשדוד טענה כי לא היתה כל התנכלות כלפי התובע, וכי כל ההליכים שהתנהלו נגדו היו תקינים וענייניים. העירייה ציינה כי העיכובים בקידומו היו תוצאה של

טעויות טכניות, ולא מכוונה לפגוע בו. מנגד, לטענת העירייה, התובע לא הצליח להוכיח שהתנהלותה נבעה משיקולים לא ענייניים, או שנעשתה מתוך רצון לפגוע בו על רקע חברותו בוועד העובדים. עוד נטען כי העירייה פעלה כראוי בעניינו - הן בכל הנוגע לקידומו והן בהליכים המשמעתיים

שהתקיימו נגדו.

השופטת קבעה שהעירייה פגעה בזכויות העובד

בפסק הדין שפרסמה, קבעה השופטת אנגלברג שהם כי קיימים מקרים שבהם ניתן להכיר בהתעמרות בעבודה כעילה לפיצוי גם בהיעדר חקיקה מובהקת. השופטת ציינה כי אף שהחקיקה בנושא עדיין לא עוגנה,

ניתן להסתמך על פסיקות קודמות ועל הצעת החוק למניעת התעמרות בעבודה. בהתאם לכך, השופטת בחנה את מכלול הראיות והעדויות, וקבעה כי במקרה זה, עיריית אשדוד אכן פגעה בזכויותיו של התובע לאורך שנים, בין היתר בכך שנמנעה מלקדם אותו בדרגה השנייה ללא הצדקה. כמו כן, נקבע כי

העירייה נהגה באופן פסול בכך שהעבירה את התובע מתפקידו ללא שימוע, תוך נטילת סמכויותיו. השופטת התייחסה לכך שהתובע מונה ב-2010 לתפקיד מנהל קטע חוף, אך סמכויותיו נשללו ממנו מבלי שנערך לו שימוע. בפסק הדין נקבע כי, "נטילת סמכויות של עובד אשר זכה בתפקידו במכרז כדין

מצביעה על כוונה ברורה לפגוע בו ועולה כדי השפלתו כלפי עובדים אחרים". עוד ציינה השופטת כי אין כל הצדקה לכך שהעירייה נמנעה במשך עשור מלשלם לתובע את תוספת הקידום השנייה, שהיתה מגיעה לו כבר מ-2010. בנוגע להליכים המשמעתיים הרבים שאליהם זומן התובע, נקבע כי חלקם היו

מיותרים ונעשו שלא לצורך, כשבמקרים רבים היה מדובר בזוטי דברים, שלא היו מצדיקים פתיחת הליכים משמעתיים. אחד המקרים שצוינו בפסק הדין הוא זימון התובע לשימוע בגין איחור של 5 דקות למשמרת, בעוד שבמקרים דומים של עובדים אחרים לא ננקטו כלל צעדים. השופטת ציינה כי מדובר

בהתעמרות ממושכת ומתמשכת, המתבטאת בשורת אירועים נפרדים, כשכל אלה במצטבר יוצרים סביבת עבודה עוינת עבור התובע. היא קבעה כי "הנתבעת בחרה לרוקן את תפקידו של התובע מסמכויות ומתוכן מבלי שערכה כל שימוע או דיון בעניין, וזאת בדרך של שינוי ארגוני. התנהלות זו פסולה ועולה

כדי פגיעה בתובע". בסיום הדיון, פסקה השופטת לטובת התובע, וקבעה כי הוא זכאי לפיצוי כספי בעקבות ההתעמרות שהוא עבר מצד עיריית אשדוד. העירייה חויבה לשלם לו פיצויים בסכום כולל של 50 אלף שקל. בנוסף, בית הדין הורה לעירייה לבחון מחדש את זכויותיו ולהשיב לו את הדרגות

והזכויות שנשללו ממנו לאורך השנים. פסק הדין שהתקבל מדגיש את חשיבות ההגנה על זכויות העובדים ומניעת התעמרות במקומות העבודה, בייחוד כשמדובר בעובדים החשופים להתנכלות על רקע פעילותם בוועד העובדים. השופטת אנגלברג שהם קבעה כי עיריית אשדוד ניהלה את עניינו של התובע

בצורה פוגענית, והדגישה את חשיבותו של ניהול ענייני ושוויוני כלפי כל העובדים. במקרה אחר, הכריע בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב באחרונה בתביעה שהגיש עובד לשעבר של חברת הסעות.

התביעה עסקה בפיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת ועגמת נפש. הסוגיה המרכזית שנידונה בפסק הדין היתה אם העובד פוטר או התפטר, ומי מבין הצדדים הוא זה שהביא את היחסים לידי סיום. התובע, שעבד כנהג מיניבוס בחברה הנתבעת מאוגוסט 2019 ועד פברואר 2021, תבע את מעסיקיו בגין פיצויי

פיטורים והודעה מוקדמת לאחר שסיים את עבודתו בחברה. טענתו המרכזית של העובד היתה כי הוא פוטר על ידי המעסיק ולכן הוא זכאי לפיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת ופיצויים נוספים בגין עגמת נפש. לטענתו, היחסים הסתיימו בעקבות חוסר שעות עבודה ששולם לו, ולאחר שהתנהלות המעסיק

כלפיו נהפכה לתוקפנית ואף בוצעו כלפיו איומים פיזיים. מנגד, החברה טענה כי העובד התפטר מיוזמתו, לאחר שהתלונן בפני סדרני החברה על גובה שכרו, ולאחר שסירב להמשיך בעבודה למרות ניסיונות לשכנעו לחזור לעבודתו. במקרה נוסף,

target="_blank">פסק בית הדין האזורי לעבודה בחיפה במאי 2023 במקרה של עובד שפוטר ולאחר מכן תבע סכום שלפי הסכם העבודה שלו הוא לא היה זכאי לו. תחילת הסיפור ב-2016, אז התחיל לעבוד התובע בחברת הארגז טכנופח תעשיות מתכת, שנמצאת כיום בהליכי פירוק, ובחברת הארגז

תעשיות. החברה עסקה בייצור ושיווק מוצרי מתכת בענף הזיווד האלקטרוני. התובע עבד בשני אתרים – אזור התעשייה תימורים וברקן בתפקידים שונים, כאחראי על תחום הבטחת האיכות, ומנהל מחלקת הפיברגלס. בנוסף, מאוקטובר 2019 התובע גם ניהל את אתר ברקן. הוא לא קיבל העלאת שכר בגין

תפקידים אלה, אך הוא כן קיבל תוספת דמי הבראה וימי חופשה. התובע פוטר ב-2020. לטענתו, הוא היה זכאי לגמול שעות נוספות לפי חוק שעות עבודה ומנוחה. בנוסף, הוא עתר לקבלת פיצוי לפי חוק הודעה לעובד על תנאי עבודה. מנגד, הנתבעות טענו כי דין התביעה להידחות בכללותה, וכי

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
צוואה
צילום: canva

צוואת האם תקפה גם לאחר שחלפו 50 שנה - אף שהעדים מתו

בית המשפט לענייני משפחה בחיפה הכריע במאבק ירושה ממושך בין אחים על רקע צוואת אמם מ-1972. שני העדים שחתמו על הצוואה נפטרו זה מכבר, אך השופט טל פפרני קבע כי אין בכך כדי לפגוע בתוקפה של הצוואה, שנערכה לצד צוואת האב המנוח ונחשבת צוואה הדדית. אחד מילדיהם של המנוחים, שהתנגד לקיום הצוואה בטענה שאמו לא הבינה עברית, חויב בהוצאות של 45 אלף שקל לאחיו

עוזי גרסטמן |

כשחלפו יותר מחמישה עשורים מאז שנחתמה הצוואה, נדמה היה כי מסמך ישן, דהוי בקצוות, לא יוכל עוד לעמוד במבחן משפטי. ואולם בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה, בפני סגן הנשיאה השופט טל פפרני, נקבע באחרונה כי גם צוואה שנערכה לפני 50 שנה, ואף ששני העדים שחתמו עליה הלכו לעולמם - יכולה להמשיך ולחייב את היורשים, אם ניכר כי היא משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה.

הסיפור מתחיל במשפחה ותיקה מהצפון. האם, ילידת 1932, הלכה לעולמה ב-2018 כשהיא מותירה אחריה חמישה ילדים ורכוש שכלל גם מניות בחברה משפחתית שנוסדה עוד בשנות ה-30 על ידי האב. זמן קצר לאחר פטירתה הגיש אחד הבנים, המתגורר כיום בארה"ב, בקשה למתן צו ירושה. שלושת אחיו ואחותו התנגדו לכך והציגו מסמך צוואה שנחתם לדבריהם ב-1972 בפני עורך הדין נחום סגל ומזכירתו, אביבה עפרון. לטענתם, זהו המסמך האחרון והמחייב של האם, שיש לקיים אותו לפי הוראותיו.

הבן, שהתנגד לקיום הצוואה, טען מנגד כי מדובר במסמך ישן שאין לו תוקף. לדבריו, אמו לא שלטה בשפה העברית, לא ידעה לקרוא ולכתוב, ולכן לא הבינה כלל על מה היא חותמת. הוא הוסיף כי הצוואה נמצאה רק לאחר מותו של האב ולמעשה נשלפה "מהעבר" ברגע שנולדה המחלוקת. לטענתו, עצם העובדה ששני העדים נפטרו ולא ניתן היה לזמנם לעדות, יוצרת פגם מהותי שמונע את קיום הצוואה.

צוואת האם נערכה באותו היום של צוואת האב

האחים האחרים, שביקשו לקיים את הצוואה, טענו מנגד כי אין ספק שהאם ידעה היטב מה היא עושה. לדבריהם, אמם היתה אשה דעתנית ונחרצת, שהקפידה תמיד להבין כל מסמך שעליו חתמה. הצוואה, לדבריהם, נערכה באותו יום ביחד עם צוואת האב המנוח - מסמך כמעט זהה שקיים כבר עשרות שנים ללא התנגדות כלשהי. הם הסבירו כי שני ההורים בחרו לערוך צוואות הדדיות, שבהן כל אחד מהם ציווה את רכושו לבן הזוג שנותר בחיים, ולאחר מכן לילדים בחלוקה ברורה.

השופט פפרני קיבל את עמדת האחים וקבע כי אכן מדובר בצוואות הדדיות, שנערכו על בסיס הסתמכות הדדית של בני הזוג זה על זה. לדבריו, "מעיון בצוואות ניתן לראות בבירור כי אלו אינן כוללות מגבלה על יכולתו של בן הזוג לעשות בנכסיו כרצונו, אולם ברור כי הן כן כוללות מנגנון הסתמכות, ולפיו כל אחד מהם קבע את חלקו היחסי בעיזבון של כל אחד מארבעת ילדיהם, וברור כי כל אחד מהם הסתמך על צוואתו של האחר". על כן נקבע כי מדובר בצוואות הדדיות שיש להן תוקף מחייב.

פסיקת בית משפט גזר דין פטיש שופט פרקליטות
צילום: Istock

האשה טענה שהיתה ידועה בציבור, השופט תהה היכן התמונות

אשה שביקשה לבטל צו ירושה בטענה שהיתה בת זוגו של המנוח, נכשלה בהוכחת טענתה. בית המשפט לענייני משפחה בחיפה קבע כי למרות מגורים משותפים ותקופה ארוכה של קשר זוגי, הראיות לא מלמדות על מערכת יחסים המחילה זכויות וחובות של בני זוג נשואים. "בעידן שבו צילום הוא פעולה פשוטה, לא ניתן להבין מדוע הוצג תיעוד חלקי בלבד", כתב השופט – וקבע כי הילדים מנישואיו הראשונים של המנוח יירשו את עיזבונו

עוזי גרסטמן |

פסק הדין שניתן באחרונה בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה, עוסק במקרה אנושי מורכב, שבו ביקשה אשה בשנות השישים לחייה שיכירו בה כבת זוגו הידועה בציבור של גבר שנפטר, כדי לזכות במחצית מעיזבונו. שני ילדיו של המנוח, מנישואיו הקודמים, התנגדו לבקשה - והשופט, סגן הנשיאה טל פפרני, הכריע כי האשה לא הצליחה להוכיח כי התקיימו יחסי ידועים בציבור.

האשה, שיוצגה בידי עו"ד הייב מוניר, טענה כי היא והמנוח חיו יחד בדירה שכורה בעיר בצפון החל מ-2017 ועד לפטירתו ב-2023. לדבריה, הם ניהלו משק בית משותף, חלקו בילויים, ארוחות ומחויבות רגשית הדדית, והיא אף סעדה אותו בתקופת מחלתו הקשה עד ימיו האחרונים. לאחר מותו, סיפרה, שילמה 4,500 שקל מכיסה לצורך הקמת מצבה לזכרו. "רק כשפניתי למוסד לביטוח לאומי לקבלת דמי קבורה", העידה, "נודע לי שאני עשויה להיות מוכרת כידועה בציבור".

אלא שבית המשפט ראה את הדברים אחרת. השופט פפרני ציין כי עצם העובדה שהתובעת לא ידעה על זכאותה כידועה בציבור מלמדת על היעדר תפישה של הקשר ככזה שמחיל זכויות משפטיות. "אמירה זו מהווה הודאה כי המבקשת עצמה לא ראתה אותה ואת המנוח כבני זוג שהתכוונו לקיים מערכת יחסים בעלת השלכות משפטיות", הוא כתב בהכרעתו. לדבריו, כשמדובר בבני זוג מבוגרים, שניהם גרושים ובעלי ניסיון חיים, קשה לקבל טענה כזו של חוסר ידיעה.

הילדים לא עדכנו את האשה על בקשת צו הירושה

השופט הוסיף כי גם אם הילדים לא עדכנו את האשה על הגשת הבקשה לצו הירושה, דבר שייתכן כי יש בו מידה של חוסר תום לב, אין בכך כדי לשנות את המסקנה. "במכלול הנסיבות," הוא ציין, "ניתן לעבור לבחינת טענתה לגופה - האם היתה ידועה בציבור של המנוח". הוא הסביר כי לפי סעיף 55 לחוק הירושה, אדם שאינו נשוי אך חי עם בן זוגו חיי משפחה במשק בית משותף, עשוי להיחשב מי שירש את חלקו כאילו היה נשוי לו. עם זאת, ההכרה מותנית בקיום יסודות מצטברים: קיום חיי משפחה של ממש, ניהול משק בית משותף, היעדר נישואים עם אחרים והיעדר צוואה שקובעת אחרת. במקרה הזה, כך קבע השופט, התובעת לא הוכיחה כי התקיימו אותם יסודות. אמנם התקיים קשר זוגי לאורך כמה שנים, אך הראיות שהוצגו - מעטות וחלקיות - אינן מצביעות על כוונה ליצור מערכת יחסים בעלת אופי של שיתוף גורל.

אחת הנקודות שעליהן בחר השופט להתעכב היתה התיעוד המצומצם של בני הזוג. "הוצגו תמונות בודדות בלבד, רובן צולמו בדירה ובאותו מועד, כנראה באותו יום", הוא כתב בהכרעת הדין. "הוגשו מספר תמונות מחוץ לדירה, אך לא ניתן ללמוד מהן דבר על מועד הצילום. בשנים האחרונות, מקובל לבצע צילומים בדרך פשוטה וקלה באמצעות טלפון נייד, ובקלות ניתן לדעת מתי והיכן צולמה התמונה. אינני רואה בכך אוסף משמעותי של תיעוד, יחסית לתקופה המשותפת הנטענת של כשש שנים". לדבריו, היעדר תמונות מאירועים משפחתיים, חגים או מפגשים חברתיים, מחזק את הרושם שלא מדובר בקשר שהושתת על חיי משפחה מלאים.