חתימת חוזה
צילום: pexels

ירושה של 1,000 שקל לשני אחים, האחרים קיבלו הכל - הייתכן?

השניים טענו כי אחיהם איימו על האם ואף מנעו ממנה לפגוש בני משפחה אחרים ולכן הצוואה פסולה. מה קבע בית המשפט?
עוזי גרסטמן | (1)
נושאים בכתבה ירושה משפט

בית המשפט למשפחה בתל אביב דחה באחרונה התנגדות שהגישו שני אחים לצוואה של אמם, המנשלת אותם מרוב הירושה שלה. השופטת לורן אקוקה נתנה תוקף לצוואה של האם, המעניקה לכל אחד מהמתנגדים 1,000 שקל בלבד, לאחר שהשתכנעה כי היא לא נכתבה כך בעקבות איומים או השפעה לא הוגנת של שלושת האחים האחרים, שקיבלו ירושה גבוהה בהרבה, אלא על רקע הבחירה של השניים האחרים לנתק מגע עם אמם לקראת סוף חייה.

הצדדים הם חמשת ילדיה של אשה שהלכה לעולמה באוגוסט 2021. שמונה שנים וחצי לפני מותה היא ערכה צוואה המגובה בעדים, שמעניקה לשלושה מילדיה כל רכושה, מלבד 2,000 שקל. את היתרה היא חילקה בין ילדיה הנוספים. השניים הגישו לרשם הירושות התנגדות לצוואה, והדיון על התוקף שלה הועבר לבית המשפט.

בין היתר, טענו האחים שנושלו, כי החתימה על הצוואה נעשתה ביום שבו אמם היתה חולה מאוד, ולא הבינה על מה חתמה. עוד נטען כי הזוכים בצוואה איימו על האם, צעקו עליה, התקינו מצלמות בביתה כדי לעקוב אחריה, ואף מנעו ממנה לפגוש בני משפחה אחרים. מכאן, לטענתם, הזוכים בצוואה הפעילו עליה השפעה בלתי הוגנת, הפוסלת את הצוואה.

הזוכים מצדם כפרו לחלוטין בטענות שהציגו האחים שלהם, המתנגדים לצוואה. לטענתם, האם היתה אשה דעתנית, שלא נתונה בקלות להשפעה, והיא ניהלה את ביתה וענייניה באופן עצמאי. הם הוסיפו כי המתנגדים לא ביקרו את האם ולא התעניינו במצבה, והעובדה שבמשך שמונה שנים וחצי עד לפטירתה היא לא שינתה את צוואתה מדברת בעד עצמה.

השופטת אקוקה התרשמה כי בניגוד לטענת המתנגדים, המנוחה היתה עצמאית בניהול חייה, ולא היתה תחת השפעה פסולה מצד שלושת ילדיה שירשו את רכושה. כך לדוגמה, היא היתה מסוגלת לבקש להחליף את המטפלת שלה כשלא הסתדרה עמה, ואף היתה בקשר עם עורך דין מסוים לצורך ניהול נכסיה.

משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים
אתר ביזפורטל וחברת הדאטה והמחקר Makam, משיקים מדד שמדרג את החשיפה של משרדי עורכי הדין בתקשורת המקומית - הנה עורכי הדין המדוברים ביותר; וגם מי המשרדים הגדולים ביותר?

בנוסף, השופטת קבעה כי אין בעצם התקנת המצלמות בבית האם, שעליהן היא ידעה בעצמה, משום השתלטות של הזוכים עליה. לגבי הטענה של המתנגדים, שלפיה אמם חתמה על הצוואה כשהיא חולה, השופטת ציינה כי מן העבר השני הם לא טענו שהיא לא היתה כשירה מבחינה קוגניטיבית לערוך צוואה - ולכן המסקנה היא שהאם היתה כשירה.

עוד הוסיפה השופטת כי ממסכת הראיות עלה שבניגוד לעמדת המתנגדים, אמם ניהלה קשרים חברתיים, והזוכים בצוואה לא מנעו ממנה להיפגש עם בני משפחה או עם חברים. אחת המתנגדות אפילו הודתה שבשנים שלפני פטירתה של האם היא וילדיה ביקרו בביתה "אלף פעמים".

קיראו עוד ב"משפט"

השופטת ציינה כי כל האחים עשו תורנות טיפול באמם בימי ראשון, שבהם המטפלת שלה היתה בחופש. בשלב מסוים הפסיק אחד המתנגדים לצוואה להשתתף בתורנות הזו, וזו כנראה הסיבה לנישול שלו מהירושה. הרקע לנישול אחותו המתנגדת הוסבר בניתוק יחסיה עם האם.

לדברי השופטת אקוקה, "ניסו המתנגדים לצייר אם חלשה ששני בנים משתלטים על דעתה ומשפיעים עליה, אבל למעשה יש כאן שני מתנגדים שהקשר שלהם עם האם היה לכל היותר רופף אם בכלל". היא הסבירה כי התמונה שהצטיירה בפניה היא של אמא שבסך הכול רצתה את קרבת ילדיה, ובחרה לנשל את מי שהפנו לה עורף. לכן הורתה השופטת על קיום הצוואה כפי שהורתה האם, ועל חיוב המתנגדים בסכום של 50 אלף שקל עבור הוצאות משפט.

במקרה נוסף של סכסוך ירושה, שבו אם שבתחילה חילקה את רכושה שווה בשווה, החליטה כעבור שנתיים להוריש את הרכוש לבת ולהותיר את הבן, מכור להימורים לכאורה, שקל אחד בלבד בית המשפט לענייני משפחה בצפת, שדן במקרה, החליט לבסוף לקבל את טענות הבת. במקרה אחר של סכסוך ירושה, שבו דן ופסק בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב בספטמבר האחרון, חתמה בעלת בניין, לפני פטירתה על תצהיר שבו העניקה לאחד מבניה את "הבית" ללא תמורה. אחד מהאחים טען כי לא מדובר בכל הבניין, אלא רק בדירה אחת, וכי האח השתלט על הבניין. מה פסק בית המשפט?

כדי למנוע מצבים בהם השפעות חיצוניות שונות יסלפו את הרצון של האדם שמצווה את הצוואה, מתבטלת כל הוראה בצוואה שנעשתה בעקבות השפעה אסורה כלשהי: באונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית. אם עברה שנה מהיום שבו ההשפעה החיצונית חדלה מלפעול על המצווה, או מהיום שבו נודע לו על התרמית, והוא בחר שלא לשנות את צוואתו - אותם פגמים לא יביאו לביטול של הוראת הצוואה או תיקונה.

תגובות לכתבה(1):

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
  • 1.
    רון גל 16/04/2024 15:44
    הגב לתגובה זו
    אני לא אומר שאתה חייב לעזור להורים שלך בזקנה, יש כאלו שיש להם מלא משקעים על ההורים אז אני לא שופט אותם. אבל תהיה גבר (או אישה, אנחנו בשנות ה-2000) ואל תדרוש ירושה.
שדה חיטה
צילום: pixbay

המשפחה מכפר טרומן הפסידה שוב - הפינוי ייצא לדרך

לאחר מאבק משפטי ממושך שנמשך יותר מעשור, בית משפט השלום דחה את תביעתן של בנות משפחת קלקודה, שביקשו לשמור על אחיזתן בשתי נחלות במושב, שנוצלו במשך שנים לשימושים מסחריים אסורים. פסק הדין מהווה חוליה נוספת במאבק שמנהלת רשות מקרקעי ישראל נגד שימושים לא חוקיים בקרקע חקלאית, ומעביר מסר ברור: הקרקע הציבורית שייכת למדינה, ולא למי שעושה בה שימוש פרטי או עסקי

עוזי גרסטמן |

בצהרי יום סתווי שקט במושב כפר טרומן, בסמוך לשדות הירוקים שמתמזגים עם שובל המטוסים של נתב"ג, נחתם עוד פרק ארוך במאבק מתוקשר על אדמות המדינה. אחרי שנים של הליכים משפטיים, פסקי דין, ערעורים ועתירות חוזרות, בית משפט השלום ברחובות דחה על הסף את תביעתן של בנות משפחת קלקודה - ליהי, טל ומעין, שביקשו לעצור את פינוי משפחתן מהנחלות שעליהן נבנו מבנים מסחריים וחניון "חנה וטוס" לא חוקי.

מדובר באחד התיקים הבולטים בשנים האחרונות במסגרת המאבק שמנהלת רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) נגד שימושים חורגים וניצול עסקי של נחלות חקלאיות. פסק הדין החדש, שניתן על ידי השופטת אושרית הובר היימן, מאשר סופית כי גם הניסיון של הדור הצעיר במשפחת קלקודה לא הצליח לעקוף את קביעות בתי המשפט הקודמות, שהורו על השבת הקרקע למדינה. "ניכר כי בני משפחת קלקודה מסרבים להשלים עם התוצאה המשפטית הקובעת כי הם נדרשים לסלק ידם מן המקרקעין", כתבה השופטת בפסק הדין בהכרעתה, וקבעה כי מדובר ב"גלגול משפטי נוסף" שנועד להאריך את האחיזה בקרקע תוך הטרדת המדינה בהליכים חוזרים ונשנים.

שורשיה של הפרשה נעוצים עוד בשנות ה-90, אך הקונפליקט התלקח מחדש בראשית העשור הקודם. משפחת קלקודה, שחכרה שתי נחלות חקלאיות - נחלה 33 ונחלה 34 - מהמושב כפר טרומן, הפכה את האדמות החקלאיות לעסק משגשג. במקום לגדל גידולים חקלאיים, הוקמו שם חניונים מסחריים מסוג חנה וטוס, לצד מבנים מושכרים לעסקים פרטיים. על פי הערכות רמ"י, השימושים האלה גלגלו עשרות מיליוני שקלים בשנה.

"רמ"י זכאית להשבה מלאה של הנחלות, לרבות חלקות המגורים"

המדינה, באמצעות רמ"י, פתחה בשורת הליכים אזרחיים ופליליים נגד המשפחה, בטענה לשימוש חורג ולבנייה בלתי חוקית. ב-2019 ניתן פסק דין תקדימי בבית המשפט המחוזי מרכז־לוד, שבו נקבע כי יש להשיב את הנחלות למדינה. השופטת דפנה בלטמן קדראי קבעה אז כי, "בני הזוג קלקודה עשו שימוש חורג במקרקעין למטרות שאינן חקלאיות, בניגוד להסכם המשבצת ובהיקף נרחב ולאורך שנים רבות". בית המשפט חייב אותם גם בתשלום דמי שימוש ראויים בסכום כולל של כ-7 מיליון שקל. בערעור שהוגש לעליון נדחתה טענת המשפחה, ובית המשפט העליון חיזק את עמדת המדינה וקבע כי, "התנהלותם הקיצונית של המערערים עמדה בסתירה חזיתית לתכלית החקלאית של ההקצאה", וכי "המשיבה  רשות מקרקעי ישראל - זכאית להשבה מלאה של הנחלות, לרבות חלקות המגורים".

אחרי שההורים הפסידו בכל הערכאות, ניסו הבנות לפתוח דף חדש, משפטית לפחות. בתביעתן החדשה, שהוגשה ב-2021, טענו ליהי, טל ומעין קלקודה כי יש להכיר בהן כבעלות "זכויות עצמאיות" במקרקעין, נפרדות מזכויות הוריהן. הן ביקשו מבית המשפט להורות כי הנחלות יוקצו להן מחדש, או לחלופין שיוכרו כ"ברות רשות" שיכולות להמשיך להתגורר בבתים שבשטח. במקרה הגרוע, כך הן טענו, מגיע להן לפחות דיור חלופי או פיצוי הולם.

פסיקת בית משפט גזר דין פטיש שופט פרקליטות
צילום: Istock

האם בן הזוג שהורחק בצו יקבל דמי שימוש עבור הדירה?

בית המשפט לענייני משפחה בנוף הגליל דחה את תביעתו של גבר שביקש לחייב את זוגתו לשעבר בתשלום של כ-160 אלף שקל בגין שימוש בדירת המגורים המשותפת. השופט מחמוד שדאפנה קבע כי מאחר שהגבר הורחק בצו הגנה בעקבות אלימות, ובהמשך בחר מרצונו לשכור דירה אחרת ולא ביקש לשוב לביתו - הרי שהוא ויתר למעשה על זכותו לדמי שימוש. "התובע יצר מצג של ויתור, הן במשתמע והן בהתנהגותו", כתב השופט

עוזי גרסטמן |

כשמ. ק. עזב את ביתו באפריל 2020, אחרי שנים של זוגיות שנגמרו רע, הוא אולי לא שיער שיום אחד ימצא את עצמו מתדיין בבית המשפט על שאלת השאלות: האם מגיע לו תשלום עבור הזמן שבו גרה בת זוגו לשעבר לבדה בדירה המשותפת. במשך כמעט חמש שנים היא המשיכה להתגורר שם עם ילדיהם, והוא, מצדו, שכר דירה אחרת, התבסס מחדש והמתין לרגע שבו יוכל לממש את חלקו בדירה. אלא שכשהגיעה העת, הוא דרש גם דמי שימוש - ובית המשפט סירב.

פסק הדין שניתן באחרונה על ידי השופט מחמוד שדאפנה מבית המשפט לענייני משפחה בנוף הגליל, עוסק בתביעה יוצאת דופן, אך גם כזו שמוכרת במצבים של פירוד בין בני זוג שאינם נשואים אך מוכרים כידועים בציבור. השופט דחה את תביעת הגבר וחייב אותו לשלם לאשתו לשעבר 8,000 שקל הוצאות משפט, תוך שהוא קובע כי, "התובע ויתר במשתמע על דמי השימוש, הן בהתנהגותו והן בעצם החלטתו לשכור דירה אחרת ולחיות בה".

מ. ק. וי. א. ניהלו מערכת יחסים זוגית במשך מספר שנים, והיו כמה מוכרים כידועים בציבור מ-2015. הם גרו ביחד בדירה של עמידר, הרשומה על שמם בחלקים שווים. במהלך חייהם המשותפים נולדו להם שני ילדים. אלא שבאפריל 2020 נפרדו דרכיהם לאחר אירוע אלימות שבגינו הוצא נגד הגבר צו הגנה. הנתבעת, י. א., הגישה בקשה לצו בעקבות האירוע, ובית המשפט נענה לה במעמד צד אחד. בדיון שהתקיים מאוחר יותר במעמד של שני הצדדים, בוטל הצו, אך במקומו ניתנה התחייבות הדדית: הצדדים לא יטרידו או יאיימו זה על זו, והגבר התחייב שלא להיכנס לדירת המגורים למשך שישה חודשים. ההתחייבות, כך קבע השופט, ניתנה מרצונו החופשי של התובע. "אין מקום לטענה כי הוא נאלץ לצאת מדירת המגורים", הוא כתב בהכרעתו. "גם אם טענתו כי לא הפגין אלימות נכונה, התובע היה יכול לנהל את ההליך, לחקור את הנתבעת ולהוכיח את צדקתו. הוא בחר שלא לעשות כן, והסכים במפורש שלא להיכנס לדירה למשך חצי שנה".

לא התכוון לשוב לדירה

במרכז פסק הדין עמד גם ממצא חשוב נוסף: במהלך ההליכים, התברר כי הוגש נגד התובע כתב אישום בגין האלימות כלפי הנתבעת, שבמסגרתו הוא הודה והורשע במעשים. "התובע ובא כוחו בחרו שלא לציין עובדה מהותית זו בכתבי הטענות", הדגיש השופט שדאפנה. "הסתרת עובדות מהותיות מעיני בית המשפט היא התנהלות המעידה על חוסר תום לב מובהק". השופט הוסיף כי עצם העובדה שהתובע הורשע בפלילים על אותה פרשה שוללת את טענתו כי יציאתו מהדירה נעשתה "על לא עוול בכפו". לדבריו, מדובר במקרה שבו הגבר לא רק הסכים להתרחק מהדירה, אלא גם פעל מאוחר יותר באופן שמוכיח כי לא התכוון לשוב אליה.

לאחר עזיבתו, שכר התובע דירה סמוכה כדי להישאר קרוב לילדיו. לדבריו, הוא שילם דמי שכירות של 2,300 שקל לחודש ובהמשך 2,400 שקל. במשך השנים הוא לא פנה לבת זוגו בדרישה כלשהי לקבלת דמי שימוש. רק כארבע שנים מאוחר יותר, לאחר שבית המשפט הורה על פירוק השיתוף בדירה, החליט האיש להגיש תביעה ולדרוש ממנה סכום של כ-160 אלף שקל בגין תקופת השימוש בדירה. אלא שהשופט לא השתכנע. הוא קבע כי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר ובלי כל הצדקה. "התובע לא עשה מאומה מאז תמה תקופת ההרחקה ועד להגשת התביעה", נכתב בפסק הדין שפורסם. "התנהגותו מעידה כי גמר בלבו שאינו עוד מעוניין לשוב לדירת המגורים. לא זו בלבד שלא תבע, אלא שגם לא ביקש לחזור לבית המגורים או לדרוש דמי שימוש. תחת זאת, בחר לשכור לעצמו דירה אחרת ולהמשיך בחייו". השופט הדגיש כי התובע לא הציג שום הוכחה לכך שהנתבעת מנעה ממנו לשוב לביתו לאחר שפג תוקף ההרחקה. "לא הובאה כל ראיה כי היתה מניעה ממשית לחזרתו לדירת המגורים. אם אכן חשש ממנה, מדוע לא הגיש תביעה בזמנו? הימנעותו מלפעול מלמדת כי השלים עם מצבו ועם המשך מגוריה של הנתבעת בבית לבדה", הוא קבע.