האם הורישה לבן שקל אחד בצוואה, הוא התנגד - מה קבע בית המשפט?
בתי המשפט מספקים לעתים סיפורים יוצאי דופן. לא עט כאלה אפשר למצוא בענייני ירושה - מחלוקות בין קרובי משפחה לגבי חלוקת הכסף, צוואה שניתנת לפרשנות ומקרים רבים בהם הצוואה הופכת לקרב ירושה גדול שיכול להימשך שנים.
בבית המשפט לענייני משפחה בצפת הגיעה לאחרונה תביעה מעט חריגה, איתה נאלצה להתמודד סגנית נשיא בית המשפט, השופטת אביבית נחמיאס. מדובר באם לשני ילדים שנפטרה לפני כארבע שנים, ובירושה שלה הותירה את כל הרכוש לבתה, כשהבן קיבל שקל אחד בלבד. בית המשפט סבר כי האם הייתה צלולה והסביר כי אפשר להבין את האם, שבסך הכל רצתה למנוע מצב שבו בנה, שמכור להימורים, יסתבך.
לפני שנגיע לקביעת בית המשפט, נסביר: מקרים כאלה שמגיעים לפתחו של בית המשפט אינם פשוטים כל כך. אפשר להבין שהאם כתבה את הצוואה בצלילות, אבל יש גם את הצד השני. מה כבר יכול לטעון הבן במקרה כזה? האם הוא יכול להכריח את בית המשפט לשנות את הצוואה? כנראה שלו. אז מה הטענה עליה הוא מסתמך ומדוע הוא פונה לבית משפט כשהצוואה כבר נכתבה וברורה?
"לטענת המתנגד מצבה הבריאותי והנפשי הקשה של המנוחה, אשר הייתה סיעודית בעת עריכת הצוואה השפיע על כשרותה ויכולת השיפוט שלה לצוות, כמו כן הייתה מטושטשת לפרקים בשל התרופות שנטלה", טען הבן. "בנוסף נטען כי הצוואה המאוחרת נערכה תחת השפעה בלתי הוגנת מצד המבקשת ובעלה תוך ניצול חולשתה ובידודה מסביבתה הקרובה ובפרט מהמתנגד ואינה משקפת את רצונה האמיתי והחופשי של המנוחה. עוד טען כי הצוואה אינה אותנטית בשל היעדר אימות חתימת המנוחה על העמוד הראשון של הצוואה בו פורטו מיהם יורשיה (טענה שנטענה לראשונה בישיבת ההוכחות). כן טען כי התובעת החתימה את המנוחה על ייפוי כוח כללי, וכי ביום בו המנוחה ערכה את הצוואה, הגיעה עימה לבנק ונכנסה כשותפה לחשבונה – על מנת להשיג שליטה בנכסיה ולהותיר את המנוחה תלויה ונתונה לחסדיה באופן מוחלט".
- בית המשפט ביטל את קנס הענק שהוטל על טראמפ – ההרשעה נותרה על כנה
- משבר בהתחדשות העירונית? פסק דין חדש עלול להפוך פרויקטים ללא כלכליים
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
כלומר, במקרה הזה, הבן הסתמך על טענה מרכזית שעולה לא פעם במקרים בהם ישנה מחלוקת בענייני עיזבון - הוא טען בפני בית המשפט כי האם לא הייתה צלולה ואילו הבת ניצלה זאת כדי להשפיע עליה בצורה בלתי הוגנת. בנוסף, הבן הסתמך על כך שהאם ערכה מספר צוואות. פעם אחת ב-2012, בה היא ציוותה לחלק את הרכוש שלה שווה בשווה. המון פעמים אנשים שואלים מדוע יש לעשות צוואה בין שני ילדים אם הרכוש מתחלק בניהם? הרי בכל מקרה, החוק אמור להעביר להם את הכסף בצורה הזאת. ובכן, במקרים רבים בעבר הגיעו לבתי המשפט תביעות מוזרות. לפתע בית המשפט "גילה" שהמנוחה ניהלה קשר עם בן זוג שהילדים לא ידעו עליו והוא דרש את כספה, ולעתים צצים "הסכמים" שהמשפחה לא ידעה עליהם. לכן, עורכים צוואה - היא מבטלת כל צוואה שנכתבה לפניה או הסכמים אחרים. במקרה הזה, עולה עוד שאלה - מדוע האם לא השאירה סכום גבוה יותר, כפי שנהוג בצוואות אחרות - עשרת אלפים שקל למשל (מבחינה הלכתית זה הסכום המינימלי שנהוג לכתוב, אך אין לכך חובה חוקית).
במקרה הזה, האם ערכה עוד צוואה. הפעם ב-2014. היא ציוותה את כל עיזבונה לבתה. הבן קיבל שקל אחד בלבד. הוא טען שמה שגרם לאימו לעשות זאת הוא מצב בריאותי ונפשי קשה. הוא סיפר כי היא הייתה סיעודית בתקופה הזאת ואפילו מטושטשת לפרקים והבת ניצלה זאת לטובתה, תוך לחץ שהפעיל בעלה. לטענתו, האם לא ערכה את הצוואה הראשונה לחינם - היא התחייבה כי הרכוש יתחלק, שווה בשווה. הבת טענה להגנתה כי האם הייתה צלולה, חתמה על הצוואה בנוכחות עדים ואין ספק לגבי כשרותה. היא הוסיפה כי האם רצתה לנצל את הבן מהירושה בשל התמכרות להימורים ואילו בזמן שבין הצוואה הראשונה לשנייה הוא לא הקים משפחה והמשיך להידרדר. היא הוסיפה כי בשנתיים שעברו מאז חילקה את הרכוש שווה בשווה, אז הודיע כי יחזור לסורו, הוא לא תיקן את דבריו ובהתאם לכך - הצוואה שונתה.
השופטת נחמיאס הסתמכה על מספר עובדות: הראשונה והחשובה - הבן לא הביא כל הוכחה כי האם לא הייתה צלולה בעת שחתמה על המסמכים. שתיים: הוא דרש לכבד את הצוואה הראשונה מבלי לציין שבאותה תקופה התרחש אירוע כלשהו. מנגד, הבת המציאה מסמך רפואי שמוכיח שהיא הייתה צלולה גם מספר חודשים לאחר הצוואה האחרונה. בדוח מ-2015, כלומר לאחר הצוואה האחרונה, נכתב: "בת 86, ברקע סוכרת. צלולה ומשתפת פעולה באופן חלקי".
- האם ניתן לקבל מזונות רטרואקטיבית אחרי 14 שנה?
- הנושים נגד החברים: של מי הדירה?
- תוכן שיווקי צברתם הון? מה נכון לעשות איתו?
- ויתר על הירושה כדי לא לשלם לנושים - מה קבע בית המשפט?
השופטת הוסיפה כי בעת עריכת הצוואה המנוחה היעתה עצמאית, ביקרה בבית אבות ונזקקה לסיוע של מטפלת במשך זמן קצר בלבד. הבן ניסה לטעון כי הבת "בודדה" את האם, אך גם לכך לא הביא ראיות. השופטת סיכמה כי הקשר של האם עם בנה היה חסר יציבות, בעוד שהבת סייעה לה בכל התקופה הזאת. מלבד זאת, מתברר כי עוד לפני הצוואה ב-2012 המנוחה ערכה 3 צוואות אחרות, כי שאין להסיק כי הצוואה ההיא הייתה בהכרח אותנטית וכל השאר לא. וכך כתבה השופטת בפסק הדין: "בטלות צוואה מחמת השפעה בלתי הוגנת אינה דבר של מה בכך. במקרה שבפניי, הטענה בדבר השפעה בלתי הוגנת הינה ספקולטיבית והתבססה על הערכות של המתנגד, אשר לא הביא כל ראיות מטעמו ניסה לבסס טענותיו על סמך ראיות שהובאו ע"י התובעת. לא הונחה בפני תשתית ראייתית להוכחת קיומה של השפעה בלתי הוגנת, להקמתה של חזקה להשפעה כאמור, ואף הטענה להעדר כשרות של המנוחה לצוות – נדחית מהטעמים שפורטו לעיל. בנוסף לא הוכח כי תוכנה או נסיבות עריכתה מלמדים על השפעה בלתי הוגנת מצידה של התובעת או מי מטעמה".
בפסק הדין חייבה השופטת את הבן בהוצאות משפט של 35 אלף שקל.
- 2.מביך בשבילו שערער בכלל ועוד מכור להימורים לכאורה (ל"ת)מתניהו 02/11/2023 08:05הגב לתגובה זו
- 1.צודקת השופטת (ל"ת)אור 02/11/2023 08:05הגב לתגובה זו

ויתר על הירושה כדי לא לשלם לנושים - מה קבע בית המשפט?
חייב שנושא חוב לעורך דינו כבר מאז שנות התשעים ויתר על חלקו בעיזבון של אמו כבר לפני עשור, ביחד עם אחיו, כדי לאפשר לאביו להמשיך להתגורר בבית המשפחה. כעת, על אף מצבו הרפואי ונכותו, בית המשפט הורה לבטל את הסתלקותו מהירושה ולהעביר את חלקו לקופת הנשייה - צעד שהיה תנאי למתן הפטר מוחלט מחובותיו.
בבית משפט השלום בטבריה ניתן באחרונה פסק דין העוסק בסיטואציה כמעט נדירה: אדם שנושא חוב לעורך דינו, מצא לנכון לוותר על חלקו בירושת אמו לפני כעשור כדי לאפשר לאביו להישאר בבית המשפחה. השופטת נסרין אסכנדר־מוסא נדרשה לשאלה אם ראוי שבית המשפט יכבד את הסתלקותו מהירושה, או שמא יבטל אותה כדי לאפשר לנושה הוותיק לקבל את חלקו. ההכרעה שהתקבלה חושפת את האיזון העדין בין דאגה לחייב במצב אישי וכלכלי קשה, לבין הגנה על זכויות הנושים.
הרקע למקרה מתחיל עוד ב-1995, אז שכר החייב את שירותיו של עורך הדין חסאן בסתוני אך לא שילם את שכר הטרחה שלו. החוב, שנפסק כבר אז בפסק דין חלוט, תפח עם השנים והגיע לסכום של 116,861 שקל. החייב, סובל מנכות רפואית לצמיתות בשיעור של 55% ואובדן כושר עבודה מלא. הוא מתקיים מקצבת נכות של כ-4,800 שקל לחודש ומתגורר בשכירות, כשהוא נעזר בסיוע בשכר דירה בסכום של כ-700 שקל בלבד. כלומר מדובר באדם שמצבו הכלכלי רעוע ביותר ואין לו שום נכסים משמעותיים.
למרות נסיבות חייו הקשות, התברר כי ב-2015, זמן רב לאחר שנוצר החוב ולא שולם, בחר החייב להסתלק מהעזבון של אמו המנוחה, שכלל דירת מגורים. לטענתו, ההחלטה נבעה משיקולים משפחתיים בלבד, במטרה לאפשר לאביו להמשיך להתגורר בבית. אלא שבית המשפט לא קיבל את הטענה הזו ככזו שמבטלת את זכויות הנושה. השופטת קבעה בפסק הדין שפורסם כי, "היחיד היה חייב כספים לנושה... היה על היחיד להיות הוגן כלפי הנושה בטרם יהיה נדיב כלפי אביו, ועליו לדאוג לשלם את חובו לנושה בטרם ייתן מתנה לאביו".
הנאמנת: חוסר תום לב של החייב
ההליך הנוכחי נפתח לאחר שבקשת החייב לפתיחת הליכים לפי חוק חדלות פירעון התקבלה בנובמבר 2023, והנאמנת מונתה לפקח על ביצוע ההליך. בדו"חות שהוגשו על ידי הממונה צוין כי מצבו האישי והבריאותי של החייב מצדיק מתן הפטר מהחוב, אבל הנאמנת טענה אחרת. לדבריה, הסתלקותו של החייב מהעזבון בעת שהיה מצוי בחובות מצביעה על חוסר תום לב. היא דרשה מבית המשפט לבטל את ההסתלקות כדי להחזיר את הנכס לקופת הנשייה.
- החייבת לא ביקשה - הרשם הפחית ריביות של 450 אלף ש'
- רשם הוצל"פ הפחית את ריביות לחייבת אחרי 20 שנה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בדיון שהתקיים בפברואר 2025 ניסה החייב להגיע להסדר והציע להוסיף לקופת הנשייה 60 אלף שקל - סכום ששווה לשווי חלקו בעיזבון כפי שהוערך בהליך קודם שהתנהל בעניינו. ואולם לאחר כמה חודשים הודיע החייב כי אינו מסוגל לעמוד בתשלום, והנאמנת הגישה בקשה רשמית לביטול ההסתלקות. השופטת קיבלה את עמדתה וקבעה כי הסתלקות מירושה מהווה פעולה הגורעת נכס מקופת הנשייה לפי סעיף 221 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי. "יש לראותה כפעולה הגורעת נכס מקופת הנשייה", היא כתבה בהכרעתה, והדגישה כי החוק נועד למנוע מיחיד לבצע פעולות בנכסיו באופן שפוגע בנושים.

האם הסכם ממון הוא גם הצוואה?
פסק דין שניתן בבית המשפט לענייני משפחה בקריות קבע כי בת זוגו של אדם שהלך לעולמו, עמו חיה במשך 17 שנה, תוכר כידועה בציבור ותירש מחצית המעיזבון שלו, בהתאם לחוק הירושה. השופטת דחתה את הטענות של בנו היחיד של המנוח, שלפיהן הסכם הממון שעליו חתם אביו מולה
מהווה צוואה המדירה את בת הזוג, וקבעה כי המסמך אינו יכול לשמש תחליף לצוואה
עבור האשה שניהלה קשר זוגי ארוך שנים עם המנוח, פסק הדין שניתן באחרונה הוא לא רק ניצחון משפטי, אלא גם הכרה במעמדה. השופטת רונית ויצמן מבית המשפט לענייני משפחה בקריות קיבלה את תביעתה להכיר בה כיורשת על פי דין, וקבעה כי היא עמדה במבחנים הנדרשים בסעיף 55 לחוק הירושה. בכך נקבע כי צו הירושה שניתן ביולי 2023 יתוקן, והיא תירש מחצית מהעיזבון ביחד עם בנו של המנוח.
הפרשה החלה לאחר מות בן הזוג שלה במאי 2023, אז ניתן צו ירושה המורה כי בנו הוא היורש היחיד. כחודשיים לאחר מכן פנתה בת הזוג לבית המשפט וטענה כי היתה ידועה בציבור של המנוח במשך 15 שנה לפחות, וכי יש להוסיף אותה כשותפה לירושה. הבן מצדו, הגיש תביעה נגדית, שבה ביקש מבית המשפט להכיר בהסכם הממון שנחתם בין אביו לבת הזוג ב-2007 כצוואה לכל דבר ועניין. לטענתו, מהוראות ההסכם ניתן ללמוד כי אביו התכוון להבטיח כי עיזבונו יעבור אך ורק אליו.
במרכז המחלוקת עמדה השאלה האם הסכם ממון יכול לשמש צוואה. השופטת ויצמן דחתה את הטענה הנחרצת של הבן וקבעה כי אין בסיס משפטי להעניק להסכם מעמד של צוואה. היא ציינה בפסק הדין שפורסם כי, "המצווה צריך להצהיר בפני העדים שזו צוואתו... והעדים צריכים לאשר באותו מעמד בחתימתם", דבר שלא נעשה במקרה זה. עוד היא הדגישה כי הנתבע לא זימן לעדות את עורכת הדין שערכה את ההסכם, ולא הביא כל ראיה לכך שהמנוח התכוון שההסכם ישמש הוראת ירושה. "המסקנה היחידה המתבקשת היא שהמנוח לא ראה בהסכם הממון את צוואתו", כתבה השופטת בפסק הדין.
"לא ניתן לתת פרשנות עקיפה להסכם הממון"
השופטת דחתה גם את האפשרות לראות בהסכם הממון "הוראה אחרת", השוללת את זכות הירושה של בת הזוג, כפי שניתן לעשות לפי סעיף 55 לחוק הירושה. לדבריה, ההסכם עסק בהפרדה רכושית במהלך החיים המשותפים ובמקרה של פרידה, אך לא כלל הוראות מפורשות בנוגע להורשה. "לא ניתן לתת פרשנות עקיפה להסכם הממון לפיה רצון המנוח היה לנשל את התובעת מעיזבונו", היא פסקה בהכרעתה.
- בת הזוג נותרה בלי שום חלק בירושה
- בוטל חלקו של הבן בצוואת אמו - אף שאיש לא התנגד
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
לאחר שנדחתה טענת הבן, פנה בית המשפט לבחון אם התקיימו התנאים להכרה בתובעת כידועה בציבור. השופטת ציינה כי אין מחלוקת שהצדדים ניהלו מערכת יחסים זוגית ארוכת שנים, והזכירה כי כבר בהסכם הממון הצהירו הצדדים על רצונם, "לחיות יחדיו באהבה וברעות ולקיים ביניהם חיי זוגיות מלאים כיחידה משפחתית אחת". עוד היא הוסיפה כי, "לא נטען שהצדדים נפרדו, שלא היתה רציפות בזוגיות, או שהיתה למנוח זוגיות אחרת".