"היותו של הפוגע קורבן תקיפה מינית בילדותו אינה מקהה מעוקצה של העבירה"
אחרי ארבעה עשורים: עסקת המכר מ-1987 הושלמה
יורשי הקבלן טענו כי לא בטוח שהדירה אכן שולמה ולכן אין להכיר בהעברת הזכויות לקונה המקורי, שהעביר אותה לבתו וזו מכרה אותה לתובעים. השופט קבע כי הראיות מצביעות על כך שהעסקה הושלמה בשנות ה-80, וכי טענות היורשים הן ספקולציות בלבד. בפסק הדין פורטו משמעותה
של החזקה שנמסרה כבר אז, הראיות למס שבח ומס רכישה, והתנהלות היורשים לאורך השנים. הדירה תירשם על שם התובעים
הסיפור הבא החל בשלהי שנות השמונים, בבניין מגורים ברחוב גרוסברג 7א’ בירושלים. הדירה המדוברת, בת ארבעה חדרים שפונה לעורף בקומה השלישית, נמסרה אז לרוכש בשם דוד מילר, שקנה אותה מהמנוח ירחמיאל יוניוב, הקבלן שבנה את הבניין. עשרות שנים עברו מאז, הרוכשים המקוריים הלכו לעולמם, וגם הקבלן עצמו איננו עוד, והדירה החליפה ידיים בתוך המשפחה עד שנמכרה לתובעים, ירחמיאל טוקר ונחמה גליקר טוקר. אלא שבדרכם להסדיר את רישום הזכויות, ציפתה להם הפתעה: יורשי הקבלן התנגדו וטענו כי אין כל הוכחה שהתשלום עבור הדירה אכן שולם ב-1987.
המחלוקת הזו, שהתמקדה בשאלה טכנית לכאורה: האם התמורה שולמה או לא, נהפכה למכשול שמנע מהתובעים לרשום על שמם דירה שהם מתגוררים בה בפועל. ההליך המשפטי שניהלו הוביל להכרעה מפורטת של השופט אוהד גורדון בבית המשפט המחוזי בירושלים, שקבע כי העסקה ההיסטורית הושלמה וכי יש לרשום את הדירה על שם התובעים. לאורך פסק הדין חזר השופט והדגיש כי טענות היורשים נותרו בגדר ספקולציה בלבד, בעוד ראיות התובעים היו מוצקות בהרבה, גם אם חלקן מבוססות על מסמכים מלפני 40 שנה.
כבר בפתח פסק הדין מתאר השופט את התמונה העובדתית הכוללת. המנוח, שהיה קבלן שבנה את הבניין במסגרת הסדר עם משפחת גרינפלד, קיבל לידיו כמה דירות ומכר אותן לרוכשים שונים. ברישום הזכויות בבניין הופיע המנוח כבעלים של חלק יחסי של 4/79, המייצג את הדירה שבמרכז ההליך. לא היתה מחלוקת על כך שרישום זה משקף את הזכויות בדירה. ב-1987 נחתם ההסכם שבמסגרתו מכר המנוח את זכויותיו בדירה לדוד מילר, שקיבל לידיו גם את החזקה. בהמשך, העביר דוד את הזכויות ללא תמורה לבתו נעמי, וזו מכרה אותן ב-2018 לתובעים.
הטענות התבססו על אפשרות תיאורטית בלבד
כל אלה לעומת טענת היורשים, יגאל ובתיה יוניוב, שהצהירו כי אין לדעת אם דוד אכן שילם את מלוא התמורה למנוח, וכי ייתכן שהמנוח “נהג לאפשר שימוש בדירות” גם לפני שהועברו תשלומים מלאים. הטענות האלה לא באו מתוך ידיעה, אלא מתוך אפשרות תיאורטית בלבד, כפי שהבהירו השניים בעצמם בדיון. השופט מצטט את תשובת הנתבע יגאל יוניוב, שנשאל האם אביו סיפר לו על חוב כלשהו בגין הדירה: “אין לי מושג לבוא ולהגיד בוודאות ששולם או לא […] אין לי ידיעה מאבי".
- 26 שנה של עיכובים: זה הפיצוי על אי רישום דירה בטאבו
- בנות הזוג נפרדו: האם רישום בטאבו גובר על הסכם ממון?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
לצד זאת, השופט מזכיר כי מדובר בעסקה עתיקה מאוד - ארבעה עשורים חלפו מאז, וכל הצדדים המקוריים הלכו לעולמם. אף על פי כן, התובעים הצליחו להציג ראיות משמעותיות המאששות את הטענה שהעסקה הושלמה. הראיות האלה נגעו בראש ובראשונה למסירת החזקה, שהיתה לפי ההסכם מותנית בעמידה מלאה של הרוכש בהתחייבויותיו, כולל תשלום התמורה. כפי שמציין השופט בפסק הדין שפורסם, “מסירת החזקה הותנתה, בהסכם המכר, בעמידה של דוד בכל התחייבויותיו לפי ההסכם […] מכאן שבעצם מסירת החזקה לדוד יש משום תמיכה ניכרת בכך שהתמורה בגין הדירה שולמה על ידו”.
26 שנה של עיכובים: זה הפיצוי על אי רישום דירה בטאבו
רוכשת של דירה נאלצה להתמודד עם עשור של המתנה, תסכול והתנהלות משפטית ממושכת בעקבות "גרירת רגליים של ממש מצד היזמית", כפי שקבעה השופטת. אולימפיה, היזמית, לגלגל את האחריות הלאה. לטענתה, העיכוב ברישום לא נבע מהתנהלותה, אלא מהליכים תכנוניים מסובכים, עיכובים בעירייה, ובעיקר - מהצורך להכשיר תשריט בית משותף שעדיין לא אושר במלואו
עבור דורית חן, רוכשת של דירה בתל אביב, היה זה רגע של הקלה מתוחה. אחרי כמעט עשור של המתנה, תסכול והתנהלות משפטית ממושכת, בית המשפט סוף סוף פסק: החברה היזמית שהיתה חייבת לרשום את זכויותיה בדירה שקנתה - התרשלה, תמרנה והפרה את ההסכם עמה. השופטת עדנה יוסף-קוזין מבית משפט השלום בפתח תקווה חייבה את חברת אולימפיה בניה השקעות ופיתוח לשלם לה פיצויים בסכום כולל של כ-300 אלף שקל. אבל מה בעצם קרה שם? ולמה מקרה שנראה על פניו כמו עניין ביורוקרטי בלבד, נהפך לסיפור של עיכובים שיטתיים, חוסר שקיפות והכרעה עקרונית?
הפרשה החלה כבר ב-1999, אז רכשה חן דירה מקבוצת אולימפיה בניה השקעות ופיתוח בפרויקט מגורים חדש. במסגרת ההסכם, התחייבה החברה לבצע את רישום זכויותיה של התובעת בלשכת רישום המקרקעין (הטאבו), "מהר ככל הניתן". הניסוח הזה, כך טענה חן מאוחר יותר בבית המשפט, לא היה סתמי אלא שיקף הבטחה ברורה לכך שהדירה תירשם על שמה בזמן סביר. ואולם בפועל, חלפו השנים ושום דבר לא זז. רישום הדירה לא בוצע, הרוכשת נותרה כבולה להסכם מבלי שתוכל לממש את מלוא זכויותיה בנכס שרכשה במיטב כספה. ניסיונות חוזרים מצדה לקבל מידע, עדכונים או מועדי יעד נתקלו לטענתה בתשובות מעורפלות, ולעתים אף בהתעלמות מוחלטת.
בתגובתה לטענות, ניסתה אולימפיה לגלגל את האחריות הלאה. לטענתה, העיכוב ברישום לא נבע מהתנהלותה, אלא מהליכים תכנוניים מסובכים, עיכובים בעירייה, ובעיקר - מהצורך להכשיר תשריט בית משותף שעדיין לא אושר במלואו. מדובר, כך נטען, בתהליכים שמחוץ לשליטתה הישירה של החברה. עוד טענה אולימפיה כי ביצעה פעולות שונות כדי לקדם את הרישום, אך הרשויות דרשו השלמות מסמכים, תיקונים או עמידה בדרישות נוספות, שבחלקן לא תלויות בה.
"התחייבות לרישום בטאבו אינה פורמלית בלבד"
אלא שלשופטת רביד לא הספיקו ההסברים. בפסק הדין שהיא פרסמה נכתב במפורש כי, "החברה לא הוכיחה כי נקטה בכל הפעולות הסבירות והמתבקשות לשם קידום הרישום". יתרה מכך, היא גם הדגישה כי, "התחייבות לרישום זכויות בטאבו אינה עניין פורמלי בלבד אלא זכות יסוד של הרוכש, שהחברה הייתה צריכה לכבדה – ובמהרה".
- בנות הזוג נפרדו: האם רישום בטאבו גובר על הסכם ממון?
- ביקשה לבטל דירה שנתנה לבתה במתנה עקב אלימות - מה קבע ביהמ"ש?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
במרכז הכרעתה, הקדישה השופטת מקום מיוחד לניסוח "מהר ככל הניתן", שנכלל בהסכם. בעוד שהחברה ניסתה לטעון כי מדובר בביטוי כללי שאינו מחייב לוח זמנים קונקרטי, השופטת קבעה: "מדובר בהתחייבות מחייבת, אשר יש לה משמעות אובייקטיבית ברורה: על החברה היה לפעול ללא דיחוי, בסבירות, בשקיפות ותוך פרק זמן סביר, שלא יעלה על מספר שנים מצומצם". עוד נקבע כי החברה לא עדכנה את הרוכשת בשקיפות בנוגע להתקדמות התהליך, לא שיתפה אותה בחסמים מול הרשויות ולא הציגה מסמכים התומכים בכך שנעשה מאמץ ממשי להסירם. השופטת יוסף-קוזין אף ציינה בהכרעתה כי במקרה הנוכחי, ניכרת "גרירת רגליים של ממש מצד היזמית", באופן שעולה כדי הפרה יסודית של ההסכם.
