"היותו של הפוגע קורבן תקיפה מינית בילדותו אינה מקהה מעוקצה של העבירה"
הבן טיפל ונשאר קרוב וקיבל את כל הירושה - האחים תבעו; מה קרה בסוף?
האב הוריש את המשק ונכסים נוספים לבן שטען כי היה הקרוב והמסור מבין כל ששת ילדיו, מה קבע השופט?
במושב שקט במרכז הארץ, בין חלקות חקלאיות ושבילים מוכרים היטב למי שחי בהם עשרות שנים, נחתמה לפני יותר מעשור צוואה שנראתה אז טבעית למדי. אב בן 86, אלמן, חתם בפני נוטריון על צוואה קצרה וברורה: כל רכושו - משק חקלאי וכספים - יועבר לאחר מותו לבן אחד בלבד, מתוך שישה. אותו בן התגורר בסמוך אליו, טיפל בו בשנותיו האחרונות, שמר שבת כמוהו, והיה בעיניו האדם היחיד שניתן לסמוך עליו שימשיך לשמור על המשק ולא ימכור אותו. אלא שכעבור שנים, לאחר פטירת האב, נהפכה אותה צוואה למוקד של מאבק משפטי ממושך, שבסופו קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב, ברוב דעות, כי הצוואה בטלה, משום שהאב לא היה כשיר להבין את טיבה במועד החתימה.
פסק הדין, שניתן באחרונה על ידי הרכב השופטים גרשון גונטובניק, עינת רביד ונפתלי שילה, עוסק בשאלה אחת מרכזית אך טעונה במיוחד: האם רצונו של אדם, כפי שהוא נתפש בעיני בני משפחתו וביטויו לאורך השנים, יכול לגבור על דרישת החוק לכשירות מלאה וברורה במועד החתימה על צוואה. במקרה הזה, התשובה שניתנה היתה שלילית.
האב, תושב מושב ותיק, נפטר ב-2019. עוד ב-2014, חמש שנים לפני מותו, הוא חתם על צוואה נוטריונית שבה נישל את כל ילדיו האחרים והוריש את מלוא עיזבונו לבן אחד בלבד. העיזבון כלל משק חקלאי במושב וכספים. לאחר מותו, ביקש אותו בן לקיים את הצוואה, ואילו אחיו ואחיותיו הגישו התנגדות. הם טענו כי כבר במועד עריכת הצוואה האב סבל מירידה קוגניטיבית משמעותית, עד כדי חוסר כשירות להבין את משמעות הציווי. עוד נטען להשפעה בלתי הוגנת ולמעורבות של הבן בעריכת הצוואה, אך הטענות האלה נדחו לבסוף ולא היוו את הבסיס להכרעה.
בית המשפט לענייני משפחה, שדן בתיק בתחילה, דחה את ההתנגדות וקבע כי הצוואה תקפה. השופטת סיגלית אופק קיבלה את עמדת הבן, תוך שהיא סוטה מחוות דעת של מומחה רפואי שמונה על ידי בית המשפט עצמו. אלא שהאחים לא השלימו עם ההכרעה, והגישו ערעור לבית המשפט המחוזי, שכאמור התקבל בסופו של דבר ברוב דעות. במרכז הדיון עמדה שאלת הכשירות. סעיף 26 לחוק הירושה קובע כי צוואה שנעשתה בזמן שהמצווה "לא ידע להבחין בטיבה של צוואה", בטלה. הפסיקה פירשה זאת כדרישה לכך שהמצווה יהיה מודע לכך שהוא עורך צוואה, יבין את היקף רכושו, יכיר את יורשיו, ויהיה מודע להשלכות של החלטותיו על מי שהוא מדיר ומי שהוא מיטיב עמו.
- הבת הממשיכה ניצחה - אבל האחות תישאר בבית
- צוואה ביקשה לנשל אם לשמונה - בית המשפט התנגד
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
הבדיקה הגריאטרית העלתה תמונה קשה
במקרה הנדון, מינה בית המשפט לענייני משפחה מומחה מטעמו, פרופ' שמואל פניג, פסיכיאטר, כדי שיחווה דעתו בדיעבד על מצבו הקוגניטיבי של האב במועד עריכת הצוואה. המומחה בחן מסמכים רפואיים שנערכו חודשים ספורים לאחר החתימה, ובהם בדיקה גריאטרית והערכת תלות של המוסד לביטוח לאומי. מסקנתו היתה זהירה אך ברורה: "יש סבירות רבה יותר שהמנוח היה בלתי כשיר לעריכת הצוואה". בהמשך הבהיר כי מדובר בסבירות של 55%-65% - מדרג נמוך יחסית, אך כזה שעולה על מאזן ההסתברויות הנדרש בהליך אזרחי. הבדיקה הגריאטרית, שנערכה בפברואר 2015, תיארה תמונה קשה: ירידה ניכרת בזיכרון, פגיעה בשיפוט, חוסר תובנה למצב, בעיות התמצאות ואף אבחנה של אלצהיימר. בהערכת התלות שנערכה חודש לאחר מכן צוין כי האב "לא מתמצא בבית", "לא תמיד מזהה את בנו", "יוזם יציאה מהבית" ואף הלך לאיבוד במושב. הבודקת ציינה כי הוא "סובל מאלצהיימר עם שטיון, חוסר שיפוט ותובנה" ונזקק להשגחה מתמדת.
שתי דירות, משפחה אחת: האם יזכו לפטור מהיטל השבחה?
זוג נשוי מירושלים טען להפרדה מוחלטת בין שתי דירות סמוכות, שכל אחת מהן רשומה על שם בן זוג אחר, וביקש לקבל פטור כפול מהיטל השבחה עבור הרחבתן. ועדת הערר המחוזית קבעה כי מדובר בתא משפחתי אחד שנהנה בפועל משטח מגורים מצטבר שגבוה מ-140 מ"ר,ודחתה ערר שנשען
על רישום קנייני, הפרדה תשתיתית ושימוש יומיומי נפרד
בבניין מגורים שקט ברחוב זלמן סורוצקין שבשכונת רוממה בירושלים, מתקיימת כבר עשרות שנים מציאות לא שגרתית. שתי דירות סמוכות, באותה קומה ממש, זהות כמעט בשטחן, נרכשו באמצע שנות השמונים על ידי בני זוג נשואים. כל דירה נרשמה בנפרד: האחת על שם הבעל, השנייה על שם האשה. במשך השנים, כך נטען, לא מדובר היה רק בהפרדה רישומית, אלא בהפרדה מהותית של ממש. אלא שכשהגיע רגע האמת, עם בקשה להרחבת שתי הדירות ודרישת תשלום היטל השבחה של מאות אלפי שקלים, נדרשה ועדת הערר המחוזית בירושלים להכריע האם מדובר בשתי דירות עצמאיות לצורכי פטור, או במשק בית אחד שניסה לפרוץ את גבולות סעיף הפטור.
הסיפור החל בעקבות אישורה של תוכנית משביחה מ-2013, שאפשרה הרחבות דיור ותוספת קומה לבניין. ב-2021 הגישו בני הזוג, ביחד עם בעלי דירות נוספים בבניין, בקשה להיתר בנייה להרחבת שש דירות. הבקשה אושרה, ובהמשך נשלחו דרישות תשלום היטל השבחה: כ-170 אלף שקל לדירה הרשומה על שם האשה, וכ-164 אלף שקל לדירה הרשומה על שם הבעל. בני הזוג הגישו בקשות לפטור מכוח סעיף 19(ג)(1) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבנייה - הסעיף המוכר המאפשר למשק בית להרחיב דירת מגורים עד שטח כולל של 140 מ"ר בפטור מהיטל השבחה, מטעמים סוציאליים.
אלא שכאן ביקשו בני הזוג צעד נוסף. כל אחד מהם, בנפרד, ביקש פטור מלא עבור הדירה הרשומה על שמו. לטענתם, לא מדובר בדירת מגורים אחת שפוצלה או אוחדה, אלא בשתי דירות נפרדות לחלוטין, שכל אחת מהן עומדת בפני עצמה. בכתב הערר תוארה מציאות ייחודית: הבעל, מוציא לאור של ספרי קודש בעסק משפחתי ותיק, נזקק לשקט רב לצורך עבודתו, ולכן הוא התגורר בדירה אחת, בעוד שאשתו גידלה את ילדיהם בדירה השנייה. ההפרדה, כך נטען, לא היתה מקרית אלא מכוונת, ונשמרה לאורך השנים גם במישור הכלכלי והרכושי.
בני הזוג הדגישו כי כל דירה נרכשה ממקורות מימון שונים, כי הרישום בלשכת רישום המקרקעין משקף בעלות בלעדית ונפרדת, וכי גם בפועל מדובר בשתי יחידות מגורים עצמאיות. “מדובר ביחידה הכוללת את כל הפונקציות הנדרשות למגורים עצמאיים”, נטען, ולא ב"חדר ספח" או נספח תכנוני. עוד נטען כי גם אם הם בני זוג ומהווים תא משפחתי אחד, עדיין יש לבחון כל דירה לגופה, בייחוד כשהשימוש בהן שונה - האחת למגורים, ואילו השנייה לעבודה ולשהייה יומיומית נפרדת.
- 2,200 דירות ללא היטל השבחה? הכנסת בדרך לסגור את פרצת "כפר בתיה" שברעננה
- חופשת לידה ומלחמה: החלטה חשובה בהליכי היטל השבחה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
הפרדה מלאכותית?
מנגד, הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים דחתה את הבקשות, ועמדתה היתה חד־משמעית: מדובר בתא משפחתי אחד, המחזיק ומשתמש בפועל בשתי דירות סמוכות, כך שתנאי המחייה של המשפחה כוללים שטח מגורים מצטבר העולה בהרבה על רף ה-140 מ"ר שקבוע בחוק. לטענתה, אין לקבל הפרדה מלאכותית שנועדה לייצר כפל פטור, בניגוד לתכלית הסוציאלית של סעיף הפטור. הוועדה המקומית טענה כי גם שימוש מעורב - מגורים ועבודה - אינו יוצר שתי יחידות נפרדות לצורך המס, אלא משקף יחידת חיים אחת.
