קיבלו חניה באיחור, חתמו על פשרה - ובכל זאת יפוצו

שני רוכשי דירה בפרויקט תמ"א 38 ברחוב שפרינצק בתל אביב גילו שהמאבק על איחור במסירה יכול להתנהל בשני סיבובים, וזה בדיוק מה שקרה להם. אחרי שהם כבר חתמו על הסכם פשרה עם החברה היזמית עבור איחור במסירת הדירה, הם גילו שגם החניה הרובוטית שהובטחה להם הגיעה באיחור, והחליטו לתבוע שוב. השאלה שעמדה בפני בית המשפט היא האם ההסכם הקודם סוגר גם את הפרק הזה, או שיש מקום לתביעה נוספת.

לפי הסכם המכר בין הצדדים מ-2020, הדירה היתה אמורה להימסר לרוכשים 40 יום לאחר המועד המקורי, כלומר עד ה-12 באוגוסט 2022, כשהחניה הרובוטית אמורה היתה להימסר עד שישה חודשים אחריה - 12 בפברואר 2023. בפועל, גם הדירה וגם החניה הגיעו מאוחר הרבה יותר.

בעקבות האיחור במסירת הדירה כבר התנהל הליך קודם, שהסתיים בפסק דין מוסכם ביולי 2025, שבמסגרתו קיבלו הרוכשים תשלום ונחתם הסכם פשרה שכלל, בין היתר, סעיף של היעדר תביעות. החברה טענה שהסעיף הזה חוסם גם תביעה עבור החניה, משום שלטענתה במועד החתימה על ההסכם הרוכשים כבר קיבלו את החניה, כך שמדובר בנזק שהתגבש ולא היה צריך להחריג אותו.

מה קבע השופט לגבי הפשרה הישנה

השופט עדי הדר קיבל את הבקשה של החברה לסלק את התביעה על הסף, אבל רק באופן חלקי. הוא קבע שההסכם הקודם אכן מיצה את כל הנזקים שהתגבשו עד למועד הגשת התביעה הקודמת, בפברואר 2024 - הן לגבי הדירה והן לגבי החניה. אבל לגבי הנזק שנוצר אחרי אותו המועד, הרוכשים לא היו יכולים לוותר עליו מראש. כפי שנכתב בפסק הדין, "חובת התובעים לרכז כל תביעותיהם באותו הליך... לא קמה לגבי נזק שטרם התגבש". כלומר אי אפשר לחתום על ויתור גורף על נזק שעדיין לא קרה.

השופט גם דחה את טענת החברה שהרוכשים היו צריכים להחריג את נושא החניה מהפשרה במפורש. לדבריו, הנטל להוכיח ויתור על נזק עתידי מוטל על הצד שטוען לו, וכאן "הנתבעת לא הוכיחה כי הוסכם על ויתור של התובעים על פיצוי בגין נזק שלא התגבש".

לאחר שהתביעה הצטמצמה לתקופה שבין פברואר 2024 לבין מועד מסירת החניה בפועל, נדרש בית המשפט להכריע גם בשאלה העובדתית: מתי בדיוק זה קרה? הרוכשים טענו שהחניה נמסרה להם רק ב-17 בפברואר 2025, ואילו החברה טענה שהיא נמסרה כבר בדצמבר 2024. בית המשפט קיבל את גרסת הרוכשים, בין היתר על סמך הזמנה להדרכה בנושא החניה שהם קיבלו בפברואר 2025 והסכם שירות שעליו הם חתמו סמוך למועד זה. כך נקבע שהאיחור הנתבע עומד על 12 חודשים בדיוק - מפברואר 2024 עד פברואר 2025.

כוח עליון? לא הוכח

החברה ניסתה גם לטעון להגנה מסיבה של כוח עליון, בטענה שהעיכובים נבעו ממלחמת חרבות ברזל ומשיבושים בשרשראות אספקה עולמיות. אבל השופט לא קיבל זאת, וציין שהחברה "לא העמידה ראיות מספקות להוכיח טענה זו", בעיקר ביחס לתקופת 12 החודשים הרלוונטית לתביעה.

בהיעדר הסכמה בין השמאים שהובאו מטעם כל אחד מהצדדים על גובה דמי השכירות הראויים לחניה (הרוכשים טענו ל-1,100 שקל לחודש, החברה ל-400 שקל בלבד), בחר בית המשפט לערוך ממוצע ולקבוע אומדן של 750 שקל לחודש - בסך הכל 9,000 שקל עבור 12 חודשי איחור. בנוסף, נפסק פיצוי של 900 שקל עבור עוגמת נפש, והובהר שפיצוי שכזה בא במקום הפיצוי הכללי לפי חוק המכר (דירות), שכולל ממילא רכיב של עוגמת נפש.

בסיכומו של דבר חויבה החברה לשלם לרוכשים 9,900 שקל, בתוספת ריבית שקלית ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל, וכן החזר של אגרת בית המשפט בסכום של 222 שקל.

• הניסוי נכשל: חוק החניונים יבוטל לאחר שבעלי החניונים גלגלו את העלות אל הצרכן
• עיריית ת"א: החלטנו על המשך החנייה בחינם בכחול לבן