סוכן ביטוח שפוטר ימשיך לקבל עמלות אחרי סיום העבודה

בשוק הביטוח, כמו בהרבה ענפים אחרים, הצלחה היא לפעמים תוצר של חיבור נכון בין אנשים. אחד מביא ניסיון, קשרים ומומחיות מקצועית, והשני מביא גב תפעולי, מערכת סוכנות מסודרת ומאגר לקוחות קיים. זה היה בדיוק הסיפור של שי טנר, סוכן ביטוח המתמחה בתחום הבריאות, ושל סוכנות הביטוח כנען. הקשר ביניהם התחיל כהתקשרות שנראתה מבטיחה, המשיך לשנים ארוכות של עבודה והתרחבות, אבל הסתיים בפיטורים - ואז בשאלה שפתחה מאבק משפטי לא קטן: כשמיזם ביטוח ממשיך להניב עמלות גם אחרי שעובד עוזב, מי זכאי לכסף הזה? פסק הדין שניתן בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, על ידי השופטת אופירה דגן-טוכמכר, עוסק בדיוק בנקודה הזו. בית הדין נדרש להכריע האם טנר זכאי לעמלות גם לאחר שסיים את עבודתו בכנען, וההכרעה היתה ברורה מבחינתה.

כדי להבין איך הגיעו הצדדים עד לבית הדין, צריך לחזור ל-2009. טנר, שהיה בעל רישיון סוכן ביטוח ועבד עד אז בכלל בתחום ביטוחי הבריאות, סיים את עבודתו שם אך נשאר עם "מספר מבוטחים בעלי פוליסות ביטוח בריאות קולקטיביות (ביטוח ימי מחלה) בגינם היה זכאי להמשיך ולקבל תשלומי עמלות חודשיות". במקביל, היה לו רצון ברור להמשיך להתפתח בתחום הבריאות, אלא שבאותה התקופה לא היתה לו סוכנות משלו.

בשלב הזה נכנסה לתמונה סוכנות כנען, שזיהתה את היתרון שבחיבור עם איש מקצוע מהתחום. ב-1 ליולי 2009 נחתם הסכם בין הצדדים להקמת מיזם משותף שעניינו תיווך ביטוחים בתחום הבריאות. ההסכם יצר תמהיל לא שגרתי: מצד אחד טנר הועסק כעובד בתפקיד מנהל תחום בריאות, ומצד שני היתה גם חלוקת הכנסות בין הצדדים. בית הדין ציין בהחלטתו כי "הגם שמדובר ב‘הסכם העסקה’… נקבע כי חלוקת ההכנסות של הצדדים ב‘מיזם המשותף’ תהיה: כנען 75% טנר 25%". כלומר זו לא הייתה רק משכורת חודשית רגילה, אלא מנגנון שמחבר בין עבודה כשכיר לבין השתתפות בהכנסות שמגיעות מהמיזם.

לאורך השנים, הקשר הזה נמשך והתחום בכנען אכן צמח. טנר הועסק במשך כשש שנים, שיווק פוליסות ביטוח בריאות ללקוחות פרטיים ונתן שירות גם לביטוחי בריאות קולקטיביים. בפועל, הוא קיבל תלושי שכר עם עלייה משמעותית לאורך התקופה. בית הדין ציין כי ב-2010 השכר הגיע לכ-16 אלף שקל, בהמשך הגיע לכ-20 אלף, אחר כך לכ-25 אלף, ובסוף 2015 הוא כבר הגיע לכ-35 אלף שקל בחודש. אלא שב-2015 התחילה מחלוקת. לא על נושא שולי, אלא על עצם המשך ניהול המיזם המשותף. בסופו של דבר, ב-8 למאי 2016 נמסרה לטנר הודעה על הפסקת העסקתו, ויחסי העבודה הסתיימו רשמית ב-1 ליולי 2016, אחרי תקופת הודעה מוקדמת.

• מניית הבורסה בשיא - היא מרוויחה מכל קליק בשוק
• לא רק ריבית: כך תחשבו את העלות האמיתית של ההלוואה שלכם
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

כנען הגישה בקשה לצו זמני

מאותו הרגע התחיל מאבק על השאלה מה קורה עם העמלות. הרי בביטוח בריאות, פוליסות יכולות להמשיך לשלם עמלות לאורך זמן, גם כשהעבודה השוטפת מול הלקוח כבר מתנהלת דרך הסוכנות. וכאן בדיוק נוצר הפער בין הצדדים: טנר טען שמגיע לו להמשיך לקבל את חלקו בעמלות על העסקות שנוצרו בתקופתו, בעוד שכנען טענה שאין בכך היגיון כלכלי ושמדובר בפרשנות שמרחיבה יתר על המידה את ההסכם. ההליך המשפטי בעניין נפתח ב-2016. כנען הגישה בקשה לצו זמני כדי למנוע מטנר לפנות ללקוחותיה, ואילו טנר הגיש תביעה שכנגד ובה דרש תשלומים שונים, שמסתכמים בכ-730 אלף שקל, וגם "צו למתן חשבונות ביחס להכנסות מביטוחי בריאות". בהמשך ניתן פסק דין חלקי בנושא מסוים, ערעור הוגש לבית הדין הארצי, ולבסוף, בהסכמת הצדדים, הוחזר הנושא לבית הדין האזורי כדי להכריע בשאלה העקרונית של העמלות העתידיות.

הטענות שהוצגו היו כמעט תמונת ראי. טנר טען כי ההסכם קובע בצורה מפורשת שכשהיחסים מסתיימים, הוא זכאי להמשך תשלום העמלות עבור העסקות שהחלו בתקופת ההתקשרות. הוא הפנה ללשון ההסכם, ובפרט לסעיף שלדבריו קובע מנגנון ברור. מבחינתו, אם המיזם נבנה בזכות הפעילות שלו, אין סיבה שהוא יימחק מהתמונה רק בגלל שהעבודה הסתיימה. מנגד, כנען טענה כי מדובר בהסכם בעייתי שלא משקף כוונת אמת, וכי לאורך השנים הצדדים התנהלו בפועל אחרת. היא הדגישה שאין היגיון לשלם אחוזים אחרי סיום העבודה, ובוודאי לא באותו שיעור, שכן אז העובד יוצא נשכר יותר דווקא לאחר הפיטורים. מעבר לכך, לטענתה טנר לא הביא בפועל לקוחות משמעותיים בהיקף שמצדיק חלוקה שכזו, וכי רוב ההכנסות הגיעו ממאגר הלקוחות של כנען ולא מפעילות עצמאית שלו.

אלא שבית הדין הדגיש כבר בתחילת הדיון כי יש כאן קושי אמיתי. בפסק הדין שפורסם נכתב כי, “בשל הניסוח הלקוי של ההסכם… ומאחר שאף צד לא הציג גרסה קוהרנטית ומהימנה לגבי האופן בו התנהלו הצדדים בזמן אמת… אין מנוס מלקבוע מהכרעה שיפוטית… בהסתמך על לשון ההסכם, על כל הבעייתנות הכרוכה בכך”. כלומר אף שהשופטת מציינת שההסכם לא מושלם ואולי אפילו לא נוסח היטב, עדיין מדובר במסמך מחייב, וההכרעה צריכה להיגזר ממנו ,בעיקר כשאין ראיות משכנעות להסכמה אחרת. בהקשר הזה, בית הדין גם הזכיר עיקרון חשוב בפרשנות חוזים. סעיף 25(א) לחוק החוזים קובע שחוזה יפורש לפי אומד דעת הצדדים מתוך החוזה והנסיבות, אך אם הכוונה משתמעת במפורש מלשון החוזה, יש לפרש אותו לפי לשונו. בנוסף, בית הדין התייחס לכך שכנען היא זו שניסחה את ההסכם, ולכן אם יש עמימות, יש לפרש אותה לרעת המנסח: "פרשנות חוזה תיעשה ‘לרעת המנסח’".

• ענקיות התיירות הבינלאומיות לא יתחמקו מהדין הישראלי
• רכשו זכות למגורים - רשות המסים חייבה במס רכישה גבוה. מה קבע בית המשפט?
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• הפיצוי הענק בוטל: השופטים המליצו - והצדדים הסכימו

מה שהתחיל בתקופת המיזם, לא נגמר אוטומטית ביום הפיטורים

הסעיף המרכזי שעמד בלב ההכרעה מופיע בהסכם עצמו. בית הדין ציטט אותו בפסק הדין: “עם הפסקת ההתקשרות… לגבי כל העסקות המשותפות שהחלו ממועד החתימה על ההסכם ועד מועד הפסקת ההתקשרות תמשיך כנען לשלם לטנר עמלות בהתאם לחלקו במיזם”. כלומר מה שהתחיל בתקופת המיזם, לא נגמר אוטומטית ביום הפיטורים. כאן מגיעה הנקודה העקרונית: בית הדין הכיר בכך שייתכנו מקרים שבהם עובד ימשיך לקבל עמלות גם אחרי סיום העבודה, כל עוד מדובר בתמורה על עבודה שכבר ביצע, והכל תלוי בפרשנות ההסכם והנסיבות. הוא ציטט פסיקה של בית הדין הארצי שקובעת כי אין כלל גורף, וכל מקרה מוכרע לפי אומד דעת הצדדים וההסכמה החוזית.

ואף שהשופטת לא התעלמה מהבעיה הכלכלית האפשרית בפרשנות של טנר, היא מציינת במפורש שהיא מודעת לכך שהפרשנות הזו יכולה להוביל לכך שטנר ירוויח יותר דווקא אחרי סיום ההעסקה, אבל עדיין מגיעה למסקנה שהפרשנות הזו עדיפה. לדבריה, "מניסוח ההסכם ומהנימוקים דלעיל, הגעתי למסקנה שפרשנות המזכה את טנר בעמלות עתידיות היא המסקנה העדיפה".

בסופו של דבר, התקבלה בפסק הדין קביעה חד משמעית: "הגעתי לכלל מסקנה שעומדת לטנר זכות מהותית לעמלות לאחר סיום יחסי העבודה". המשמעות בפועל היא שטנר לא רק זכאי לכסף עבור התקופה שבה עבד, אלא גם לחלקו בהכנסות שממשיכות להגיע אחרי שהיחסים הסתיימו, ככל שהן נובעות מאותן עסקות משותפות שהחלו בתקופת המיזם. עבור טנר, מדובר בניצחון שמקבע את העיקרון: אם נחתם הסכם שמבטיח לעובד חלק מההכנסות לאורך חיי העסקה, אי אפשר לבטל את זה בדיעבד רק מפני שהעובד כבר לא נמצא במערכת.

למה בעצם סוכן ביטוח יכול לקבל כסף גם אחרי שהוא כבר לא עובד שם?
משום שבעולם הביטוח הרבה פעמים ההכנסות לא נגמרות ביום שהלקוח חותם. פוליסות בריאות יכולות להמשיך שנים, והעמלות זורמות כל חודש או כל תקופה. אז אם העובד היה חלק מהקמה של זה והסכם קבע שהוא שותף ברווחים, בית הדין אומר שזה לא מתאפס ביום הפיטורים.

מה ההבדל בין משכורת רגילה לבין אחוזים מרווחים?
משכורת זה כסף קבוע יחסית שמקבלים בכל חודש עבור העבודה. אחוזים מרווחים זה מצב שבו אתה מקבל חלק מההצלחה של העסק או המיזם, כלומר אם ההכנסות עולות - גם אתה מרוויח יותר. במקרה הזה, זה היה שילוב: גם תלוש שכר כמו שכיר וגם מנגנון של חלוקת רווחים.

אם ההסכם היה מנוסח לא טוב, למה בית הדין עדיין הסתמך עליו?
מכיוון שבסוף זה עדיין המסמך המרכזי שמסביר מה הצדדים חתמו ומה סיכמו. גם אם זה לא מושלם, זה הבסיס המשפטי. וכשאין גרסה ברורה אחרת שמוכחת בצורה מסודרת, בית הדין הולך לפי מה שכתוב, בייחוד אם זה נראה כמו סעיף די מפורש.

ומה היה קורה אם לא היה כתוב שום דבר בהסכם על עמלות אחרי סיום עבודה?
אז הסיפור היה הרבה יותר מסובך. אם אין סעיף ברור, בית הדין היה צריך להחליט לפי נסיבות אחרות: איך הצדדים התנהלו לאורך השנים, מה היה נהוג בענף, מה סביר, האם מדובר בבונוס חד-פעמי או בעסקה מתמשכת. במצב כזה יכול להיות שטנר לא היה מצליח לקבל את מה שקיבל.

זה לא מוזר לשלם למישהו כסף כשהוא כבר לא עובד ומנהל את הלקוחות?
זה יכול להישמע מוזר, אבל זה קורה בהרבה מקומות. כך למשל בעמלות מכירה, זכויות יוצרים, תמלוגים, מיזמים משותפים ועוד. הרעיון הוא שהתשלום לא תמיד קשור לעבודה יומיומית עכשיו, אלא לתוצאה שנוצרה בעבר ושממשיכה לייצר כסף גם בהמשך.

האם המעסיק יכול פשוט להגיד שאין יותר מיזם, אז אין יותר אחוזים?
לא תמיד. אם בהסכם נקבע שהעובד זכאי להמשך תשלום על עסקות שכבר התחילו בתקופת ההתקשרות, אז עצם זה שהמעסיק רוצה לסגור את הסיפור לא מבטל את הזכות. בית הדין בעצם אומר שהחברה חתמה על משהו, ואי אפשר למחוק אותו בדיעבד רק כי זה כבר לא נוח.

מה המשמעות של זה שבית הדין אמר שהמסמך יתפרש לרעת המנסח?
אם צד אחד כתב את החוזה ויש בו ניסוחים מעורפלים או לא ברורים, בית הדין לא ייתן לו ליהנות מהבלבול שהוא עצמו יצר. כלומר אם כנען ניסחה את ההסכם והוא לא חד מספיק, זה יכול לשמש נגדה, כי היא יכלה לנסח אותו ברור יותר מלכתחילה.