כשמ. ק. עזב את ביתו באפריל 2020, אחרי שנים של זוגיות שנגמרו רע, הוא אולי לא שיער שיום אחד ימצא את עצמו מתדיין בבית המשפט על שאלת השאלות: האם מגיע לו תשלום עבור הזמן שבו גרה בת זוגו לשעבר לבדה בדירה המשותפת. במשך כמעט חמש שנים היא המשיכה להתגורר שם עם ילדיהם, והוא, מצדו, שכר דירה אחרת, התבסס מחדש והמתין לרגע שבו יוכל לממש את חלקו בדירה. אלא שכשהגיעה העת, הוא דרש גם דמי שימוש - ובית המשפט סירב.

פסק הדין שניתן באחרונה על ידי השופט מחמוד שדאפנה מבית המשפט לענייני משפחה בנוף הגליל, עוסק בתביעה יוצאת דופן, אך גם כזו שמוכרת במצבים של פירוד בין בני זוג שאינם נשואים אך מוכרים כידועים בציבור. השופט דחה את תביעת הגבר וחייב אותו לשלם לאשתו לשעבר 8,000 שקל הוצאות משפט, תוך שהוא קובע כי, "התובע ויתר במשתמע על דמי השימוש, הן בהתנהגותו והן בעצם החלטתו לשכור דירה אחרת ולחיות בה".

מ. ק. וי. א. ניהלו מערכת יחסים זוגית במשך מספר שנים, והיו כמה מוכרים כידועים בציבור מ-2015. הם גרו ביחד בדירה של עמידר, הרשומה על שמם בחלקים שווים. במהלך חייהם המשותפים נולדו להם שני ילדים. אלא שבאפריל 2020 נפרדו דרכיהם לאחר אירוע אלימות שבגינו הוצא נגד הגבר צו הגנה. הנתבעת, י. א., הגישה בקשה לצו בעקבות האירוע, ובית המשפט נענה לה במעמד צד אחד. בדיון שהתקיים מאוחר יותר במעמד של שני הצדדים, בוטל הצו, אך במקומו ניתנה התחייבות הדדית: הצדדים לא יטרידו או יאיימו זה על זו, והגבר התחייב שלא להיכנס לדירת המגורים למשך שישה חודשים. ההתחייבות, כך קבע השופט, ניתנה מרצונו החופשי של התובע. "אין מקום לטענה כי הוא נאלץ לצאת מדירת המגורים", הוא כתב בהכרעתו. "גם אם טענתו כי לא הפגין אלימות נכונה, התובע היה יכול לנהל את ההליך, לחקור את הנתבעת ולהוכיח את צדקתו. הוא בחר שלא לעשות כן, והסכים במפורש שלא להיכנס לדירה למשך חצי שנה".

לא התכוון לשוב לדירה

במרכז פסק הדין עמד גם ממצא חשוב נוסף: במהלך ההליכים, התברר כי הוגש נגד התובע כתב אישום בגין האלימות כלפי הנתבעת, שבמסגרתו הוא הודה והורשע במעשים. "התובע ובא כוחו בחרו שלא לציין עובדה מהותית זו בכתבי הטענות", הדגיש השופט שדאפנה. "הסתרת עובדות מהותיות מעיני בית המשפט היא התנהלות המעידה על חוסר תום לב מובהק". השופט הוסיף כי עצם העובדה שהתובע הורשע בפלילים על אותה פרשה שוללת את טענתו כי יציאתו מהדירה נעשתה "על לא עוול בכפו". לדבריו, מדובר במקרה שבו הגבר לא רק הסכים להתרחק מהדירה, אלא גם פעל מאוחר יותר באופן שמוכיח כי לא התכוון לשוב אליה.

• תם קרב הירושה על עשרות מיליוני שקלים ומגדל בהרצליה
• ביהמ"ש: הדירה שרשומה על שם האשה - שייכת לבעלה
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

לאחר עזיבתו, שכר התובע דירה סמוכה כדי להישאר קרוב לילדיו. לדבריו, הוא שילם דמי שכירות של 2,300 שקל לחודש ובהמשך 2,400 שקל. במשך השנים הוא לא פנה לבת זוגו בדרישה כלשהי לקבלת דמי שימוש. רק כארבע שנים מאוחר יותר, לאחר שבית המשפט הורה על פירוק השיתוף בדירה, החליט האיש להגיש תביעה ולדרוש ממנה סכום של כ-160 אלף שקל בגין תקופת השימוש בדירה. אלא שהשופט לא השתכנע. הוא קבע כי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר ובלי כל הצדקה. "התובע לא עשה מאומה מאז תמה תקופת ההרחקה ועד להגשת התביעה", נכתב בפסק הדין שפורסם. "התנהגותו מעידה כי גמר בלבו שאינו עוד מעוניין לשוב לדירת המגורים. לא זו בלבד שלא תבע, אלא שגם לא ביקש לחזור לבית המגורים או לדרוש דמי שימוש. תחת זאת, בחר לשכור לעצמו דירה אחרת ולהמשיך בחייו". השופט הדגיש כי התובע לא הציג שום הוכחה לכך שהנתבעת מנעה ממנו לשוב לביתו לאחר שפג תוקף ההרחקה. "לא הובאה כל ראיה כי היתה מניעה ממשית לחזרתו לדירת המגורים. אם אכן חשש ממנה, מדוע לא הגיש תביעה בזמנו? הימנעותו מלפעול מלמדת כי השלים עם מצבו ועם המשך מגוריה של הנתבעת בבית לבדה", הוא קבע.

בפסק הדין התייחס השופט שדאפנה בהרחבה להלכות המשפטיות הנוגעות לדמי שימוש בין שותפים או בני זוג. סעיף 33 לחוק המקרקעין קובע כי שותף המשתמש לבדו בנכס חייב לשלם לשותף האחר שכר ראוי עבור השימוש. ואולם הפסיקה, ובראשה הלכת זרקא, קבעה כי חיוב כזה יוטל רק כשהשותף האחר נמנע מלגור בנכס שלא מרצונו. "הלכת זרקא מבוססת על ההנחה שעזיבת בן הזוג את הדירה מהווה הסכמה לשימוש הבלעדי של האחר וויתור על דמי שימוש", כתב השופט. עם זאת, הפסיקה הכירה גם בכך שבן זוג שעזב עקב סכסוך חריף לא בהכרח מוותר על זכויותיו "מעתה ועד עולם". אלא שבמקרה הזה, קבע השופט, מדובר בעזיבה מרצון ובהסכמה מלאה, שנהפכה בהמשך לוויתור בפועל. "הלכת זרקא ממשיכה להנחות את בתי המשפט", הוא הוסיף בהכרעת הדין. "ככל שבעל דירה משותפת עוזב את הנכס מרצונו ואינו מבקש לחזור אליו, אין לו זכות לדרוש דמי שימוש. במקרה דנן, אי חזרתו של התובע נבעה מרצונו החופשי ולא היתה כל מניעה לחזרתו. ככל שאכן היה חפץ בכך, יכל לעשות זאת בנקל".

"מנסה להתעשר שלא כדין על חשבון הנתבעת"

בפסק הדין ניכרת ביקורת ברורה על התנהלות התובע. השופט ציין כי הימנעותו מלציין את הרשעתו הפלילית והצגת הדברים באופן חלקי, מעידים על חוסר תום לב. הוא הוסיף כי מדובר בתביעה "שהוגשה לאחר שהסתיים הליך פירוק השיתוף, רק משום שהתובע לא היה מרוצה מתוצאותיו". עוד נטען כי, "התנהלותו מלמדת כי הוא מנסה כעת להתעשר שלא כדין על חשבון הנתבעת, לאחר שנים שבהן לא העלה כל טענה בנושא". בית המשפט הדגיש גם את עקרון השיהוי, שלפיו תביעה שמוגשת באיחור רב וללא הסבר משכנע עלולה להידחות. "התביעה הוגשה בחלוף למעלה מארבע שנים ממועד עזיבתו את הדירה, ללא הסבר מניח את הדעת. די בכך כדי לדחותה", נכתב בהחלטה.

• המשפחה מכפר טרומן הפסידה שוב - הפינוי ייצא לדרך
• 830 אלף שכירים היו אמורים לקבל החזרי מס בשווי 664 מיליון שקל - אך בערעור לבית המשפט העליון ההחלטה בו
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• תם קרב הירושה על עשרות מיליוני שקלים ומגדל בהרצליה

במהלך ההליכים בין הצדדים כבר הוחלט על פירוק השיתוף בדירה באמצעות מכירתה, ואף נחתם ביניהם הסכם שלפיו התובע רכש את חלקה של הנתבעת. בפברואר 2025 עזבה האשה את הדירה עם ילדיה. אך עוד לפני השלמת העסקה, דרש התובע את דמי השימוש - דרישה שבית המשפט דחה מכל וכל. השופט קבע כי, "לא היתה כל מניעה ממשית לחזרתו של התובע לדירת המגורים לאחר שפג תוקף ההרחקה, ולפיכך אין הצדקה לפסוק לו דמי שימוש". עוד הוא הוסיף בהכרעתו כי, "מעיון בכלל הראיות עולה כי התובע השלים עם כך שהנתבעת תמשיך להתגורר לבדה בבית, וויתר על זכותו במשתמע". לסיום הוא פסק כי, "מן המקובץ עולה כי התובע לא זכאי לדמי שימוש ראויים. אני מורה על דחיית תביעתו ומחייב אותו לשלם לנתבעת סך של 8,000 שקלים כהוצאות משפט".

בסיכום דבריו, כתב השופט שדאפנה משפט קצר אך משמעותי: "התובע יצר מצג לפיו הוא מוותר על זכאותו לדמי שימוש, הן במשתמע והן בהתנהגותו". ובמלים אחרות, כשהחליט לשכור לעצמו דירה ולנהל חיים חדשים, הוא למעשה השאיר מאחור גם את הדרישה לדמי שימוש על הבית הישן. פסק הדין מחדד את העיקרון שלפיו בן זוג שהורחק בצו הגנה ובוחר שלא לשוב לביתו לאחר פקיעת הצו, לא יוכל שנים אחר כך לבוא ולדרוש תשלום על אותה תקופה.

למה בעצם הגבר רצה לקבל דמי שימוש מהאשה?

הוא טען שהדירה היתה גם שלו, ושמאז שעזב אותה באפריל 2020 ועד שמכר את חלקה של האשה בינואר 2025, היא גרה שם לבדה והשתמשה גם בחלק שלו. לכן, לדבריו, מגיע לו תשלום חודשי על השימוש בדירה, כמו שותף שדורש דמי שכירות מהשותף השני.

מה זה בכלל "דמי שימוש ראויים"?

זה סכום כסף ששופט יכול לפסוק כשאחד מבעלי הנכס משתמש בנכס לבדו והאחר לא נהנה ממנו. זה נחשב סוג של פיצוי על כך שאחד הצדדים לא יכול היה להשתמש בבית. במקרה הזה, הגבר רצה שיחשבו כאילו הדירה הושכרה ושהאשה תשלם לו מחצית מהשכירות המשוערת.

ואם הוא באמת הורחק בצו, אז למה לא מגיע לו כסף על התקופה הזאת?

לפי הפסיקה, אם מישהו מורחק מהדירה בצו הגנה בגלל אלימות או סכסוך, הוא לא יכול לדרוש כסף על הזמן שבו הורחק. בית המשפט רואה בזה תוצאה של מעשיו. רק אם ההרחקה היתה לא מוצדקת או זמנית, ייתכן שאפשר היה לשקול אחרת.

אז מתי כן אפשר לדרוש דמי שימוש אחרי פרידה?

רק אם ברור שהצד השני מנע ממך להשתמש בבית שלא כדין, או אם עזבת בלי לוותר על הזכות שלך. אם אתה לא חוזר, לא מבקש לחזור, ולא מזכיר את זה במשך שנים - בית המשפט רואה בזה ויתור בפועל.

השופט אמר שהוא "ויתר במשתמע". מה זה אומר בעצם?

זה אומר שהוא לא אמר במפורש "אני מוותר", אבל ההתנהגות שלו הראתה שזה המצב. כשהוא לא דרש את דמי השימוש במשך ארבע שנים, לא ביקש לחזור לדירה ושכר לעצמו מקום אחר - זה נחשב כאילו הוא ויתר בלי מלים.

למה השופט התייחס להרשעה הפלילית שלו? זה קשור לדירה?

כן, מכיוון שההרחקה שלו מהדירה נבעה מאותו אירוע של אלימות, והתביעה שלו טענה שהוא עזב “על לא עוול בכפו”. כשמתברר שהוא הודה והורשע באירוע הזה, זה משנה את התמונה, ומחליש את הטענה שמישהו אחר אשם בהרחקתו.

הוא באמת לא יכל לחזור לדירה אחרי חצי שנה?

לפי פסק הדין, הוא היה יכול. הצו נגמר אחרי שישה חודשים, ולא היה שום מסמך שאסר עליו לשוב. אם היה רוצה, הוא יכול היה לפנות לבית המשפט או לבקש לשוב. הוא לא עשה דבר מזה, ולכן נקבע שזו היתה בחירה חופשית שלו.

למה בית המשפט כתב שהתביעה הוגשה בשיהוי?

מפני שהוא חיכה יותר מדי זמן. ארבע שנים וחצי עברו מאז שהוא עזב את הדירה ועד שהגיש את התביעה. כשלא מגישים תביעה בזמן סביר ולא מסבירים למה, זה נקרא שיהוי, ובית המשפט בדרך כלל דוחה תביעות כאלה.

ואם הוא היה מגיש את התביעה מוקדם יותר, זה היה משנה משהו?

אולי. אם הוא היה מגיש סמוך לעזיבה ומוכיח שלא נתנו לו לחזור, ייתכן שבית המשפט היה בודק אחרת את השאלה האם מגיעים לו דמי שימוש. אבל כשהוא לא עשה כלום במשך שנים, השופט הסיק שהוא פשוט לא רצה לחזור ולא חשב שמגיע לו.

למה השופט כתב שהתביעה הוגשה "בחוסר תום לב"?

מכיוון שהתובע לא אמר את כל האמת. הוא הסתיר את העובדה שהורשע בפלילים על אותו מקרה של אלימות. בנוסף, הוא הגיש את התביעה רק אחרי שהפסיד בהליך אחר על אותה דירה. השופט ראה בזה ניסיון מאוחר "להרוויח" משהו נוסף שלא בצדק.

בסוף הצדדים הגיעו להסכמה: הגבר קנה את חלקה של האשה, והיא עזבה את הדירה עם ילדיה. אבל בית המשפט הבהיר: העובדה שהוא קנה את חלקה לא נותנת לו זכות רטרואקטיבית לדרוש ממנה תשלום על חמש השנים שבהן היא גרה שם.