תיווך נדלן
צילום: pexels

הדירה נמכרה ללא ידיעת המתווך - וזה הפיצוי שהוא יקבל

בני זוג שרצו למכור את דירתם פנו למתווך וחתמו עמו על הסכם בלעדיות, אך בסופו של דבר מכרו את הנכס ללא ידיעתו. הוא מצדו דרש לקבל את התשלום עבור דמי התיווך, בנוסף לפיצוי שהוסכם בחוזה, אך בני הזוג טענו שהוא לא היה הגורם היעיל בעסקה, ושהרוכשים התעניינו בדירה עוד לפני הסכם הבלעדיות עמו

עוזי גרסטמן | (1)
נושאים בכתבה דמי תיווך משפט

דמי תיווך הם התשלום שמקבל המתווך עבור עבודתו. אבל מה קורה כשההסכם כבר נחתם, אך בעלי הנכס מוצאים רוכשים באופן עצמאי? בפסק דין שניתן באחרונה על ידי בית משפט השלום בתל אביב בראשות השופט עדי הדר, נקבע כי מתווך זכאי לדמי תיווך מלאים גם במקרה שבו מכרו בעלי נכס את ביתם ללא מעורבות ישירה שלו, אך בתוך תקופת הבלעדיות שנקבעה בחוזה. הסכסוך בין הצדדים התגלע בעקבות מכירת בית פרטי במרכז הארץ, ובית המשפט פסק לתובע את מלוא סכום התביעה, בסכום כולל של 215,836 שקל.



בני הזוג הנתבעים, בעלי בית פרטי בעיר גדולה באזור המרכז, חתמו על הסכם בלעדיות עם המתווך לצורך מכירת הבית. לטענת המתווך, הוא פעל לחשיפת הנכס לקונים פוטנציאליים, כולל פרסום הנכס באתרי אינטרנט וביקורים פיזיים עם לקוחות. למרות זאת, בתוך תקופת הבלעדיות מכרו בני הזוג את הבית לרוכשים אחרים, שלדבריהם התעניינו בנכס עוד לפני חתימת הסכם התיווך.


המתווך טען שהזוג ניצל את מאמציו לשיווק הנכס


המתווך טען כי הנתבעים פעלו בחוסר תום לב וניצלו את מאמציו לשיווק הנכס, תוך שהם עוקפים את ההסכם עמו ומוכרים את הבית מאחורי גבו. "הנתבעים הפרו את התחייבויותיהם בהסכם בצורה יסודית ובוטה", הוא טען בכתב התביעה. הוא דרש תשלום דמי תיווך בגובה 0.75% ממחיר המכירה, בסכום של 55,489.5 שקל, וכן פיצוי מוסכם בסכום כולל של 146,952 שקל בעקבות הפרת הבלעדיות.




מנגד, הנתבעים טענו כי המתווך לא היה הגורם היעיל במכירת הנכס. לדבריהם, הרוכשים החדשים התעניינו בבית עוד לפני חתימת ההסכם עמו, וכי לא היה לו כל קשר ישיר לעסקת המכר. הנתבעים אף האשימו את המתווך בהתנהלות כוחנית ובחוסר תום לב, וטענו כי חתם עמם על ההסכם ללא הבהרה מספקת של תנאיו.


במהלך הדיון ניתנה תשומת לב מיוחדת לשאלה אם ניתן לראות את המתווך כגורם היעיל בעסקת המכר. השופט הדר נדרש להכריע בין גרסאות מנוגדות, תוך שהוא מנתח את ההתכתבויות בין הצדדים ואת העדויות שהוצגו בפניו.


"המתווך הזהיר את הנתבעים מראש"


השופט ציין בפסק הדין שפורסם כי, "לפי סעיף 14 לחוק המתווכים, על המתווך לפעול באופן אקטיבי בתקופת הבלעדיות, ואם כך עשה, יש חזקה שהוא הגורם היעיל. הנתבעים לא הצליחו להפריך חזקה זו". עוד הוא הוסיף כי, "המתווך הזהיר את הנתבעים מראש כי עליהם להפנות אליו כל פניה מקונה בתקופת הבלעדיות, אך הם נמנעו מכך ופעלו מאחורי גבו".




בסופו של דבר, קבע בית המשפט כי המתווך עמד בתנאי ההסכם ובדרישות החוק, ולכן הוא זכאי לדמי התיווך שנקבעו. בפסק הדין נכתב כי, "הוכח כי הנתבעים ידעו שהם מחויבים לתשלום דמי תיווך, אך ניסו לחמוק מכך בטענות סרק". בנוסף, בית המשפט חייב את הנתבעים לשלם פיצוי מוסכם בגין הפרת הבלעדיות ואי תשלום במועד, וכן לשאת במלוא הוצאות המשפט ושכר הטרחה של עורך דינו של המתווך, בסכום כולל של 25 אלף שקל.

קיראו עוד ב"משפט"



פסק הדין מחדד את משמעותם של הסכמי תיווך בלעדיים ואת חובתם של מוכרי נכסים לעמוד בהתחייבויותיהם החוזיות. הוא משמש תמרור אזהרה למוכרי דירות על הצורך לפעול בתום לב ולשתף פעולה עם המתווך במהלך תקופת הבלעדיות. הדיון הנרחב בסוגיית "הגורם היעיל" עשוי להשפיע על מקרים עתידיים, ולחזק את מעמדם של מתווכים בעסקות נדל"ן. כפי שנכתב בפסק הדין, "משנוצרה החזקה בדבר הגורם היעיל, הנטל לסתור אותה עובר לכתפי הלקוח".


במקרה אחר, מתווך מקרקעין הציג ללקוח נכס בעיר נתיבות, ביחד עם כמה נכסים נוספים. הרוכש חתם על הסכם תיווך שקבע עמלה של 2% על הנכס, ששוויו הוערך ב-3.5 מיליון שקל. לאחר פגישה אחת שבה הוצגה הדירה, הרוכש הודיע שהוא לא מעוניין. אבל ארבעה וחצי חודשים אחר כך, התברר שהרוכש חתם על חוזה לקניית הדירה – בלי ליידע את המתווך. המחיר היה 3.3 מיליון שקל. המתווך, שהבין שנעשה מעקף, הגיש תביעה לבית משפט השלום בבאר שבע, בדרישה לקבל עמלת התיווך בסכום של 75 אלף שקל. הרוכש טען בבית המשפט שהמתווך כלל לא היה הגורם היעיל בעסקה, ושמתווך אחר היה זה שסגר אותה בפועל. לפני כחודש הכריע בית המשפט בפרשה.

תגובות לכתבה(1):

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
  • 1.
    מתווך זה יתונה קתולית לא חייבים להתחתן אבל אם חתמתם זה עליכם! (ל"ת)
    עידן 21/01/2025 08:52
    הגב לתגובה זו
צוואה
צילום: canva

הבן טיפל ונשאר קרוב וקיבל את כל הירושה - האחים תבעו; מה קרה בסוף?

האב הוריש את המשק ונכסים נוספים לבן שטען כי היה הקרוב והמסור מבין כל ששת ילדיו, מה קבע השופט?

עוזי גרסטמן |

במושב שקט במרכז הארץ, בין חלקות חקלאיות ושבילים מוכרים היטב למי שחי בהם עשרות שנים, נחתמה לפני יותר מעשור צוואה שנראתה אז טבעית למדי. אב בן 86, אלמן, חתם בפני נוטריון על צוואה קצרה וברורה: כל רכושו - משק חקלאי וכספים - יועבר לאחר מותו לבן אחד בלבד, מתוך שישה. אותו בן התגורר בסמוך אליו, טיפל בו בשנותיו האחרונות, שמר שבת כמוהו, והיה בעיניו האדם היחיד שניתן לסמוך עליו שימשיך לשמור על המשק ולא ימכור אותו. אלא שכעבור שנים, לאחר פטירת האב, נהפכה אותה צוואה למוקד של מאבק משפטי ממושך, שבסופו קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב, ברוב דעות, כי הצוואה בטלה, משום שהאב לא היה כשיר להבין את טיבה במועד החתימה.

פסק הדין, שניתן באחרונה על ידי הרכב השופטים גרשון גונטובניק, עינת רביד ונפתלי שילה, עוסק בשאלה אחת מרכזית אך טעונה במיוחד: האם רצונו של אדם, כפי שהוא נתפש בעיני בני משפחתו וביטויו לאורך השנים, יכול לגבור על דרישת החוק לכשירות מלאה וברורה במועד החתימה על צוואה. במקרה הזה, התשובה שניתנה היתה שלילית.

האב, תושב מושב ותיק, נפטר ב-2019. עוד ב-2014, חמש שנים לפני מותו, הוא חתם על צוואה נוטריונית שבה נישל את כל ילדיו האחרים והוריש את מלוא עיזבונו לבן אחד בלבד. העיזבון כלל משק חקלאי במושב וכספים. לאחר מותו, ביקש אותו בן לקיים את הצוואה, ואילו אחיו ואחיותיו הגישו התנגדות. הם טענו כי כבר במועד עריכת הצוואה האב סבל מירידה קוגניטיבית משמעותית, עד כדי חוסר כשירות להבין את משמעות הציווי. עוד נטען להשפעה בלתי הוגנת ולמעורבות של הבן בעריכת הצוואה, אך הטענות האלה נדחו לבסוף ולא היוו את הבסיס להכרעה.

בית המשפט לענייני משפחה, שדן בתיק בתחילה, דחה את ההתנגדות וקבע כי הצוואה תקפה. השופטת סיגלית אופק קיבלה את עמדת הבן, תוך שהיא סוטה מחוות דעת של מומחה רפואי שמונה על ידי בית המשפט עצמו. אלא שהאחים לא השלימו עם ההכרעה, והגישו ערעור לבית המשפט המחוזי, שכאמור התקבל בסופו של דבר ברוב דעות. במרכז הדיון עמדה שאלת הכשירות. סעיף 26 לחוק הירושה קובע כי צוואה שנעשתה בזמן שהמצווה "לא ידע להבחין בטיבה של צוואה", בטלה. הפסיקה פירשה זאת כדרישה לכך שהמצווה יהיה מודע לכך שהוא עורך צוואה, יבין את היקף רכושו, יכיר את יורשיו, ויהיה מודע להשלכות של החלטותיו על מי שהוא מדיר ומי שהוא מיטיב עמו.

הבדיקה הגריאטרית העלתה תמונה קשה

במקרה הנדון, מינה בית המשפט לענייני משפחה מומחה מטעמו, פרופ' שמואל פניג, פסיכיאטר, כדי שיחווה דעתו בדיעבד על מצבו הקוגניטיבי של האב במועד עריכת הצוואה. המומחה בחן מסמכים רפואיים שנערכו חודשים ספורים לאחר החתימה, ובהם בדיקה גריאטרית והערכת תלות של המוסד לביטוח לאומי. מסקנתו היתה זהירה אך ברורה: "יש סבירות רבה יותר שהמנוח היה בלתי כשיר לעריכת הצוואה". בהמשך הבהיר כי מדובר בסבירות של 55%-65% - מדרג נמוך יחסית, אך כזה שעולה על מאזן ההסתברויות הנדרש בהליך אזרחי. הבדיקה הגריאטרית, שנערכה בפברואר 2015, תיארה תמונה קשה: ירידה ניכרת בזיכרון, פגיעה בשיפוט, חוסר תובנה למצב, בעיות התמצאות ואף אבחנה של אלצהיימר. בהערכת התלות שנערכה חודש לאחר מכן צוין כי האב "לא מתמצא בבית", "לא תמיד מזהה את בנו", "יוזם יציאה מהבית" ואף הלך לאיבוד במושב. הבודקת ציינה כי הוא "סובל מאלצהיימר עם שטיון, חוסר שיפוט ותובנה" ונזקק להשגחה מתמדת.

מיסים ומחשבון
צילום: freepik

שתי דירות, משפחה אחת: האם יזכו לפטור מהיטל השבחה?

זוג נשוי מירושלים טען להפרדה מוחלטת בין שתי דירות סמוכות, שכל אחת מהן רשומה על שם בן זוג אחר, וביקש לקבל פטור כפול מהיטל השבחה עבור הרחבתן. ועדת הערר המחוזית קבעה כי מדובר בתא משפחתי אחד שנהנה בפועל משטח מגורים מצטבר שגבוה מ-140 מ"ר,ודחתה ערר שנשען על רישום קנייני, הפרדה תשתיתית ושימוש יומיומי נפרד

עוזי גרסטמן |

בבניין מגורים שקט ברחוב זלמן סורוצקין שבשכונת רוממה בירושלים, מתקיימת כבר עשרות שנים מציאות לא שגרתית. שתי דירות סמוכות, באותה קומה ממש, זהות כמעט בשטחן, נרכשו באמצע שנות השמונים על ידי בני זוג נשואים. כל דירה נרשמה בנפרד: האחת על שם הבעל, השנייה על שם האשה. במשך השנים, כך נטען, לא מדובר היה רק בהפרדה רישומית, אלא בהפרדה מהותית של ממש. אלא שכשהגיע רגע האמת, עם בקשה להרחבת שתי הדירות ודרישת תשלום היטל השבחה של מאות אלפי שקלים, נדרשה ועדת הערר המחוזית בירושלים להכריע האם מדובר בשתי דירות עצמאיות לצורכי פטור, או במשק בית אחד שניסה לפרוץ את גבולות סעיף הפטור.

הסיפור החל בעקבות אישורה של תוכנית משביחה מ-2013, שאפשרה הרחבות דיור ותוספת קומה לבניין. ב-2021 הגישו בני הזוג, ביחד עם בעלי דירות נוספים בבניין, בקשה להיתר בנייה להרחבת שש דירות. הבקשה אושרה, ובהמשך נשלחו דרישות תשלום היטל השבחה: כ-170 אלף שקל לדירה הרשומה על שם האשה, וכ-164 אלף שקל לדירה הרשומה על שם הבעל. בני הזוג הגישו בקשות לפטור מכוח סעיף 19(ג)(1) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבנייה - הסעיף המוכר המאפשר למשק בית להרחיב דירת מגורים עד שטח כולל של 140 מ"ר בפטור מהיטל השבחה, מטעמים סוציאליים.

אלא שכאן ביקשו בני הזוג צעד נוסף. כל אחד מהם, בנפרד, ביקש פטור מלא עבור הדירה הרשומה על שמו. לטענתם, לא מדובר בדירת מגורים אחת שפוצלה או אוחדה, אלא בשתי דירות נפרדות לחלוטין, שכל אחת מהן עומדת בפני עצמה. בכתב הערר תוארה מציאות ייחודית: הבעל, מוציא לאור של ספרי קודש בעסק משפחתי ותיק, נזקק לשקט רב לצורך עבודתו, ולכן הוא התגורר בדירה אחת, בעוד שאשתו גידלה את ילדיהם בדירה השנייה. ההפרדה, כך נטען, לא היתה מקרית אלא מכוונת, ונשמרה לאורך השנים גם במישור הכלכלי והרכושי.

בני הזוג הדגישו כי כל דירה נרכשה ממקורות מימון שונים, כי הרישום בלשכת רישום המקרקעין משקף בעלות בלעדית ונפרדת, וכי גם בפועל מדובר בשתי יחידות מגורים עצמאיות. “מדובר ביחידה הכוללת את כל הפונקציות הנדרשות למגורים עצמאיים”, נטען, ולא ב"חדר ספח" או נספח תכנוני. עוד נטען כי גם אם הם בני זוג ומהווים תא משפחתי אחד, עדיין יש לבחון כל דירה לגופה, בייחוד כשהשימוש בהן שונה - האחת למגורים, ואילו השנייה לעבודה ולשהייה יומיומית נפרדת.

הפרדה מלאכותית?

מנגד, הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים דחתה את הבקשות, ועמדתה היתה חד־משמעית: מדובר בתא משפחתי אחד, המחזיק ומשתמש בפועל בשתי דירות סמוכות, כך שתנאי המחייה של המשפחה כוללים שטח מגורים מצטבר העולה בהרבה על רף ה-140 מ"ר שקבוע בחוק. לטענתה, אין לקבל הפרדה מלאכותית שנועדה לייצר כפל פטור, בניגוד לתכלית הסוציאלית של סעיף הפטור. הוועדה המקומית טענה כי גם שימוש מעורב - מגורים ועבודה - אינו יוצר שתי יחידות נפרדות לצורך המס, אלא משקף יחידת חיים אחת.