ההיסטוריה הכלכלית של מדינת ישראל ידעה, כמו כל משק אחר, עליות ומורדות. מהצנע של שנות ה-50 של המאה הקודמת למיתון של שנות ה-60, להתאוששות בעקבות מלחמת ששת הימים, למיתון של שנות ה-70 בעקבות מלחמת יום הכיפורים. משם למהפך של 1977, שבישר על תחילה סופה של הכלכלה הסוציאליסטית, ואז תוכנית הליברליזציה של שר האוצר דאז, שמחה ארליך. ואז הגיעה האינפלציה התלת-ספרתית של החצי הראשון של שנות ה-80 עד לתוכנית הייצוב של המשק ביולי 1985.

מדוע אני מספר לכם את כל זה? כי ב-1985 המשק הישראלי עמד בפני קריסה של ממש. חסכונות הציבור נחתכו בגלל האינפלציה (ב-1984 היא עמדה על 445%!) ובגלל המפולות בבורסה ב-1983, אבל לא רק חסכונות הציבור איבדו את ערכם. גם "חסכונות" הממשלה – המדינה. יתרות מטבע החוץ ירדו לרמה שהספיקה רק לייבוא של מוצרים חיוניים לפרק זמן של שבועיים!

כל זה היה תוצאה משולבת של גורמים אובייקטיביים – עליית מחיר הנפט בעקבות מלחמת יום הכיפורים ומלחמת לבנון הראשונה. אבל גם, וזה העיקר, מדיניות כלכלית שגויה לחלוטין שיסודה בתוכנית הליברליזציה שהוכנה באופן לא יסודי, הופעלה לא בזמן והאיצה את האינפלציה ואת ההידרדרות הכלכלית. אני לא רוצה לומר בכך שאנחנו עומדים לחזור לשם, למה שקרה לפני 45 שנה, אבל מה לגבי האפשרות לחזור את מחצית הדרך – זו שלפני 22 שנה, שנת 2002?

לכל השוואה היסטורית יש לא מעט מגבלות כי גם אם מוצאים דמיון בין מצב עכשווי למצב שהתקיים בעבר, יש לצד זה גם בהכרח לא מעט שוני ברקע ובנסיבות. ההשוואה שאני אנסה לערוך כאן היא בין מה שקורה בישראל של 2024 לישראל של לפני 22 שנה, של שנת 2002. אני מודה, עד היום לא עלה בדעתי לעשות את ההשוואה הזו, אבל כמה מהלכים, חלקם שנכפו עלינו וחלקם שהם פרי מהלכי ידינו זרקו אותי אחורה ועוררו בי את הזיכרונות שלפני 22 שנים.

חזרה לתחילת המילניום

שנת 2002 הייתה אחת השנים הנוראיות של מדינת ישראל מבחינה אנושית וכלכלית. האינתיפאדה השנייה בשיאה. אוטובוסים מתפוצצים ברחבי ישראל, תחושת אי ביטחון משתלטת על אזרחי ישראל, וקצת יותר רחוק מכאן מתארגנת קואליציה למלחמה בעיראק של סדאם חוסיין, הלא היא מלחמת המפרץ השנייה (פברואר 2003).

• יירוט האיום האיראני – שישה הישגים אסטרטגיים שמעצימים את ישראל
• מאסק בביקור בישראל - הסיור בכפר עזה, סרט הזוועות, והראיון החי בטוויטר
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

מבחינה כלכלית, תחזית האוצר לשנת 2002 הייתה אופטימית – צמיחה של 4%, גירעון של 2.2%, וכל זאת אחרי שנה קשה נוספת, 2001. אבל כל ההערכות האופטימיות הללו התבדו ובגדול, במקום צמיחה של 4% קיבלנו 1.1%-, ובמקום גירעון של 2.2% הגענו לגירעון של 3.8% ואינפלציה של 6.5%. הברומטר הטוב ביותר לכישלון של המדיניות הכלכלית היה הדולר שבשלב מסוים נסק והשיק לשער של 5 שקל לדולר, אחרי הרבה שנים של יציבות.

כל מהומת האלוהים הזו השתקפה היטב בשוקי ההון, ובראש ובראשנה באיגרות החוב של ממשלת ישראל. לנוכח האינפלציה הגבוהה מאוד, בנק ישראל נאלץ להעלות את הריבית מ-3.5% בראשית השנה ללא פחות מ-9.1% בסופה, כשמי שמכתיב לו את המהלך האגרסיבי הזה הוא שוק ההון. כתוצאה מכך, איגרות החוב של ממשלת ישראל צנחו. על איגרות חוב שקליות (שחר) לקצת יותר מ-5 שנים ניתן היה לקבל תשואה שנתית של כמעט 12% ועל איגרות החוב הצמודות למדד – קרוב ל-6% בשנה. במקביל, שוק המניות צנח אף הוא, כמובן, כשמדד ת"א 25 ירד בשנה זו ב-27%.

 

כל ההתפתחויות הקשות הללו היו תוצאה משולבת של נסיבות קשות מבחוץ – מיתון עולמי אחרי התפוצצות בועת הדוט קום בארה"ב (מרץ 2000), פיגוע התאומים (ספטמבר 2001) והמתיחות במזרח התיכון. אבל גם של ניהול כושל של המדיניות הכלכלית מבית ובראש ובראשונה – ניהול מדיניות תקציבית שהתבססה על אופטימיות כוזבת ללא שום שולי ביטחון תוך התעלמות מוחלטת עד כדי עצימת עיניים מכל מה שקורה מסביב, או במלים פשוטות – הפקרות תקציבית. הנסיבות היו אמנם קשות, אבל בהחלט ניתן היה למנוע את ההידרדרות הכלכלית המהירה הזו שהייתה תוצאה של טעויות גסות של משרד האוצר, של מקבלי ההחלטות ששקעו בחלומות באספמיה.

ההיסטוריה חוזרת על עצמה?

לכאורה, ולא רק לכאורה, אין מה להשוות את המציאות הכלכלית של 2024 למציאות הכלכלית של 2002. יחס חוב-תוצר שעמד אז על 103% עומד היום על 68%, הדולר שעמד אז, בשיא המשבר, קרוב מאוד ל-5 שקל עומד היום על כ-3.7 שקל. למרות פיחות מה בשער השקל הוא היה אחד מחמשת המטבעות החזקים ביותר כלפי הדולר בשנה האחרונה. במקביל, יתרות בנק ישראל שעמדו אז על 24 מיליארד דולר עומדות כיום על כ-220 מיליארד דולר. שיעור הריבית היום 4.5% הוא חצי משיעור הריבית בשיאה דאז וגם האינפלציה בכל השנים האחרונות היא נמוכה משמעותית מזו שהייתה אז, וזה נכון גם השנה, למרות העלייה בשיעורה.

• הקרטל של תנובה ושטראוס - סמוטריץ' נלחם במחירי החלב
• ביקוש משולש לטילי הפטריוט והקשר לתעשייה הביטחונית הישראלית
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• בשורה למורים - כל מורה יקבל בממוצע 14 אלף שקל; על הפשרה בין...

בנוסף, הסקטור העסקי בישראל היום הרבה יותר חזק משהיה אז, במידה רבה מאוד תודות לזינוק במשקל של ההייטק במשק ומשקל הייצוא של השירותים חלף מוצרים. וגם המציאות הכלכלית בעולם השתנתה מאוד. אז – מיתון עולמי וכיום פעילות כלכלית ברמה נורמלית. ולא רק המציאות הכלכלית שונה. גם, וכפועל יוצא מכך, גם המציאות של שוק ההון. איגרות החוב של ממשלת ישראל, שקליות ל-10 שנים, גם אחרי הירידה שלהן, נסחרות בפחות מחצי תשואה שנתית לפדיון ממה שהיה אז. איגרות החוב הקונצרניות, שוק שבקושי היה קיים אז, נסחרות במרווחים מצומצמים מאוד מול איגרות החוב הממשלתיות, ברמה שמעוררת פליאה ממש. ושוק המניות, לא רק שלא ירד השנה, אלא עלה, ועלה יפה למרות המלחמה המתמשכת כבר יותר משנה. (יש לכך הסברים שונים אך לא ניכנס אליהם כאן).

אז, אם המציאות הכלכלית והמציאות של שוק ההון היא כל כך שונה, מדוע אני "מתעקש" בכל זאת לעשות את ההשוואה הזו. הסיבה – לצד כל ההבדלים האלה, ובחלקם הם תהומיים, ישנם שני קווי דימיון ו/או החמרה בין המציאות של היום למציאות של אז. הראשון, המציאות הגיאופוליטית שבתוכה מצויה מדינת ישראל החמירה מאוד. יש לנו עניין לא רק עם אינתיפאדה פנימית, שלישית כאן בבית, אלא יש לנו עדיין מלחמה רב זירתית בעקבות המחדל הנורא של ה-7 באוקטובר. זו אמנם מלחמה שבה ישראל מנצחת, ולא – לא ניצחון מוחלט, אבל ישראל מוצאת את עצמה בפרונט של מלחמת המערב בציר הרשע של רוסיה, סין, איראן וצפון קוריאה, וקשה מאוד להעריך לאן זה ייקח אותנו. ומכיוון שכך, ברור שהוצאות הביטחון שגדלו בצורה דרמטית בשנה האחרונה, צפויות ללוות אותנו עוד שנים רבות קדימה באופן כמעט פרמננטי, מה שעתיד לייצר לחץ גדול על התקציב ולפגוע בתקציבים החברתיים החשובים מאוד.

הדמיון השני, שבמידה רבה נגזר מהראשון, ההתנהלות של קברניטי הכלכלה ובראשם משרד האוצר. ב-2002 המדיניות התקציבית הייתה, כאמור, מופרכת ומאוד מסוכנת, אבל כאשר התברר עד כמה היא מופרכת, קברניטי הכלכלה התעשתו ערב קריסה כלכלית, ושר האוצר החדש דאז, בנימין נתניהו, פברואר 2003, מחזיר את הכלכלה הישראלית לאיתנה באמצעות שורת צעדים מאוד ענייניים ומאוד לא פוליטיים של קיצוצים בתקציב וביניהם פגיעה בקצבאות ילדים (מה שיצר לחץ ליציאת חרדים לשוק העבודה). מה שסייע מאוד להתאוששות היה הסיוע האמריקאי שניתן, הניצחון של ארה"ב במערכה בעיראק, שיפור הצמיחה העולמית והיחלשות האינתיפאדה (מבצע "חומת מגן"). כן, זה אותו נתניהו, שמאז שינה את טעמו, עשה אמנם עוד כמה מהלכים כלכליים ראויים ונכונים, אך בעשור האחרון התנהל כמעט אך ורק מתוך שיקולים פוליטיים ויש לו אחריות עצומה למחדל הענק של שילוש מחירי הדירות.

 

למדנו משהו ב-20 שנה האחרונות?

ההתנהלות הכלכלית מזכירה מאוד את מה שהתרחש אז, ב-2002, ובמידה רבה אף מבהילה יותר. זאת, מכיוון שהיא באה על רקע מציאות גיאופוליטית מורכבת הרבה יותר והיא גם נשענת על "חסדי שמיים". הנחות התקציב לשנת 2024 היו בראשיתן אופטימיות למרות שכבר אז היינו בעיצומה של מלחמה בדרום ובצפון. מאז הן ירדו כמה פעמים ומה שכנראה נקבל כשתסתיים השנה זה צמיחה בשיעור 0.4% (הנחת האוצר), גירעון של כ-8.0%, אינפלציה של יותר מ-3% וריבית של 4.5% שלא יורדת. כל זה בניגוד למגמות בעולם וכל זה בפער תהומי מול מה שאמרו לנו בתחילת השנה.

כל אלה מתבטאים היטב גם בשורה של הורדות דירוג, ששר האוצר מיהר לזלזל בהן, אם מחוסר הבנה של המשמעות המתמשכת שלהן, ואם משום שרצה לשדר מסר מזויף של ביטחון. ואגב דירוג, ישנה סכנה שהורדות דירוג נוספות, אם תגענה, תפגע קשות ברמת הפעילות במשק דרך הפגיעה בדירוג של הבנקים וביכולת שלהם להעניק בטחונות לפעילות ישראלית בינלאומית אם זו לא תוכר ע"י בנקים בינלאומיים.

וכך, אנחנו מוצאים את עצמנו במציאות של מלחמה בדרום, מלחמה הרבה יותר עצימה בצפון, מלחמה מול איראן, כאשר התקציב של 2024 לא התחשב בהן באופן נאות, ואפשר היה לעשות זאת הרבה יותר טוב. והנה, בימים אלה מגישים לנו תקציב לשנת 2025, תקציב ערטילאי עם מיליארדים עלומים לכספים קואליציוניים, עם פגיעה קשה בשירותים החברתיים, עם פגיעה קשה במעמד הביניים שהוא עמוד החוסן של החברה הישראלית, עם נטל עצום של מילואים, ומנגד ביטול, כנראה מדומה, של חמישה משרדי ממשלה בלבד שגם לא נוקבים בזהותם, עם שורה של מהלכים שלגמרי לא ברור מהי היתכנותם, תחזית לגירעון של 4.3% שלפי כל הסימנים לא יחזיק מים.

כל זה כשישראל נמצאת בסיטואציה של שמיים כמעט סגורים, בידוד בינלאומי,  סנקציות על משלוחי נשק לישראל ועל התעשייה הביטחונית שלה, תלות גבוהה מאוד בסיוע אמריקאי. ומה שאין בתקציב הזה, זה רפורמות מבניות כמו הגדלת שיעור ההשתתפות של החרדים במשק והשקעה בתשתיות, מעבר לתשתיות שנפגעו במלחמה. אין בו בתקציב מענה לרמת החינוך הירודה, לרמת הפריון הנמוכה ב-30% מהרמה הממוצעת במדינות ה-OECD, למחסור בעובדים, ולא רק שאין בו מענה אלא שהמצב צפוי להחמיר עקב ההקטנה הצפויה בהוצאה האזרחית של הממשלה כשיעור מהתמ"ג לטובת הביטחון על חשבון ההוצאה האזרחית לחינוך, בריאות ורווחה.

נכון, חלק מהמהלכים שהממשלה יוזמת, הם בגדר "הכרח לא יגונה" עקב אילוצי הביטחון לא רק ב-2025 אלא חמש שנים קדימה (הרבה תלוי בוועדת נגל), אבל גם במסגרת האילוצים הקשים ניתן היה לבנות תקציב אחר שהיה מקבל את אמון הציבור ואת אמון השווקים הפיננסיים.

האם אנחנו צפויים לחזור למציאות הכלכלית של 2002? כנראה שלא. למה לא? כי המשק הישראלי, בניגוד לממשלה, כיום הרבה יותר חזק וחסין ממה שהיה לפני 22 שנה, ובוודאי, ממה שהיה לפני 45 שנה.

אז, מדוע אני בכל זאת מוסיף את המילה "כנראה"? כי ישנן שתי תובנות שכדאי מאוד שמקבלי ההחלטות יפנימו. התובנה הראשונה היא שאם יש משהו שאנחנו יכולים ללמוד מההיסטוריה הכלכלית של מדינת ישראל הוא, שקבלת החלטות כלכליות לא ענייניות, פוליטיות, אופטימיות מדי וללא ניהול סיכונים מושכל יכולות להביא להידרדרות מהירה מאוד של המשק, ושאחר כך ייקח הרבה זמן לשקם. התובנה השנייה היא שאם המדיניות הכלכלית לא זוכה לאמון השווקים הפיננסיים היא מהר מאוד תתאייד כי השווקים הפיננסיים חזקים מכל שר אוצר ומכל "חסדי שמיים".

ראוי בהקשר זה להזכיר את דברי נגיד בנק ישראל, הפרופ' אמיר ירון, בישיבת הממשלה שדנה בנושא התקציב אודות החשיבות של האמון של השווקים הפיננסיים במקבלי ההחלטות, אמון שהולך ומתערער גם בעקבות מסגרת התקציב ל-2025 ותכניו. אנחנו מצויים בנקודה של או-או. או שמקבלי ההחלטות יתעשתו ויעשו את המהלכים הנכונים, ואז הכלכלה הישראלית תצא מן המיצר, או שחלילה הם ישגו בחזיונות שווא, ואז, ההידרדרות תהיה מאוד מהירה.