עדיין אין שוויון: המנהלות בתעשייה משתכרות 17% פחות מהמנהלים
המנהלות בתעשייה מרוויחות בממוצע 13,200 שקלים בחודש, 17% פחות ממנהלים, כך עולה מסקר התאחדות התעשיינים. פחות מ-7000 נשים מכהנות כיום כמנהלות במפעלי התעשייה, והן מהוות 23% מסך המנהלים בתעשייה. זוהי עלייה קלה משנת 2003, בה עמד שיעור המנהלות בתעשייה על 20%. ב-1994 עמד שיעורן על 14% בלבד מכלל המנהלים.
שיעור המנהלות המשתכרות בין 15,000 ל-20,000 שקלים ברוטו לחודש הינו נמוך ביחס למנהלים גברים, רק 10% מהמנהלות, בהשוואה ל-16% מהמנהלים בתעשייה. רק 26% מהמנהלים משתכרים 10,000 שקלים ומטה, בעוד 37% מהמנהלות משתכרות מתחת לסכום זה. 5% מהמנהלות בתעשייה משתכרות מעל 25,000 שקל בהשוואה ל- 11% מהמנהלים. ממוצע שכר גבוה יותר נמצא בקרב מנהלות בכירות שהן שותפות או מבעלי המפעל - 14,620 שקל בממוצע בחודש.
עוד עולה מהסקר כי ב-12% מהמפעלים לא מועסקות נשים כלל, וב-66% מהחברות והמפעלים אין כלל מנהלות. 61% מהמנהלות בתעשייה מקבלות רכב, זאת בהשוואה ל- 76% מהמנהלים. עם זאת, שיעור המנהלות שמקבלות אופציות עומד על 22%, בהשוואה ל-20% מהמנהלים.
שיעור המנהלות הגבוה ביותר - 4.8 מנהלות בממוצע בחברה, נמצא בענף האלקטרוניקה; במקום השני נמצא ענף הטקסטיל, העור וההלבשה עם 4.2 מנהלות בממוצע בחברה. השיעור הנמוך ביותר של מנהלות נמצא בענף העץ והרהיטים- 1.5 מנהלות בממוצע בחברה.
צרפת, בריטניה וקנדה בדרך להכרה במדינה פלסטינית – אז מה?
מהם התנאים להגדרת מדינה, האם יש משמעות לכך שמדינות מכירות במדינה פלסטינית, מהם הפתרונות לסכסוך, האם הם אפשריים
שינוי טקטוני מתרחש במערכת היחסים הדיפלומטית של ישראל עם בעלות בריתה המסורתיות. צרפת הודיעה כי בספטמבר תכיר רשמית במדינה פלסטינית, בעוד בריטניה וקנדה התחייבו עקרונית לצעד דומה בכפוף לתנאים מסוימים. המהלך המתואם מסמן סדק עמוק בחזית המערבית ומעמיד את ארצות הברית, הדבקה בעמדתה שמדינה פלסטינית יכולה לקום רק במסגרת הסכם שלום ישיר, בעמדת מיעוט.
הצעד האירופי-קנדי אינו מתרחש בחלל ריק. כ-150 מדינות ברחבי העולם כבר מכירות בפלסטין, והרשות הפלסטינית מקיימת נציגויות דיפלומטיות בעשרות בירות. אלא שעד כה, הגוש המערבי, בהובלת וושינגטון, היווה חומה בצורה נגד ההכרה. כעת, החומה הזו מתחילה להתפורר, ועימה ההערכה הישראלית בדבר תמיכה מערבית אוטומטית ובלתי מותנית.
מדינה על הנייר, כיבוש במציאות
הפרדוקס הפלסטיני חושף את הפער בין המשפט הבינלאומי למציאות בשטח. על פי אמנת מונטווידאו משנת 1933, ארבעה תנאים נדרשים להגדרת מדינה: אוכלוסייה קבועה, ממשל מתפקד, גבולות מוגדרים ויכולת לקיים יחסים בינלאומיים. הרשות הפלסטינית, במבט ביקורתי, עונה במלואו רק על הקריטריון הראשון.
הממשל הפלסטיני מפוצל ומשותק: הרשות שולטת חלקית בגדה המערבית, בעוד חמאס מחזיק ברצועת עזה מאז 2007. השליטה הצבאית הישראלית באזורי C, כ-60% משטח הגדה, והגבלות הסכמי אוסלו מרוקנים מתוכן את הריבונות הפלסטינית. הגבולות אינם מוסכמים, והיכולת לנהל מדיניות חוץ עצמאית מוגבלת בחוסר שליטה על מעברי הגבול והתלות הכלכלית בישראל.
ובכל זאת, המשפט הבינלאומי והקהילה הבינלאומית בוחרים להתעלם מהפערים הללו. מאז הכרזת אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית ב-1988, זרם ההכרות הלך וגדל. ב-2012 העניקה העצרת הכללית של האו"ם לפלסטין מעמד של "מדינה משקיפה שאינה חברה", דרגה אחת מתחת לחברות מלאה, אך צעד סימבולי משמעותי שפתח דלתות לארגונים בינלאומיים ולבית הדין הבינלאומי בהאג.
