מנכ"ל נגב קרמיקה: "זרם קוני הדירות מתגבר אבל קיימת דרישה למוצרים צנועים יותר"
על אף הקיפאון בענף הנדל"ן, נגב קרמיקה, חברה העוסקת בשיווק וייצור אריחים לריצוף, הצליחה להכפיל את הרווח הנקי שלה ב-2008. מנכ"ל נגב, אבי מוטולה שנכנס לתפקידו ביולי 2007, מייחס בשיחה עם Bizportal את רווחי השיא ב-2008 בעיקר להגדלת נתח השוק של נגב קרמיקה בארץ. "דחקנו את כל המתחרים", אומר מוטולה, כולל אלוני, ויה ארקדיה, ואחרים.
מוטולה מסביר שדווקא במצב השוק כיום, ההתייעלות הלוגיסטית של נגב הובילה לעליות במחזורי המכירות. "אני נותן מענה לשוק הקבלנים שכמובן הינו שוק יורד כרגע", אומר מוטולה ומוסיף כי "חשוב לזכור, כי אנחנו מהווים מחסן לוגיסטי עבור קבלנים המחכים שדירה תימכר".
עם זאת, ב-2009 צופה מוטולה קיטון ברווחיי נגב בשל השוק החלש. "בשל המשבר, אני מעריך כי לא נצליח להגביר מחזורים אבל צריך גם להגיד שבחודשים הראשונים של 2009 (ינואר-פברואר) אנחנו בכל זאת רואים גידול בפעילות העסקית לעומת החודשים המקבילים ב-2008."
נגב קרמיקה מעורבת בפרוייקטים במזרח אירופה עם חברת האם אפריקה, דניה סיבוס וחברות אחרות. ידוע שמצב הקבלנים במזרח אירופה אינו טוב וקיימים פרוייקטים רבים שתקועים ונמצאים במצב של היעדר מימון. בקשנו את התייחסותו של מוטולה לעניין זה. לדבריו, "החברה נוקטת משנה זהירות על מנת להימנע מחובות אבודים ועד כה הצליחה. אני לא מספק סחורה אם אני לא מקבל בטחונות לכסף. אנחנו לא רואים בעיה של חובות אבודים לא ב-2008 ולא ב-2009".
צרפת, בריטניה וקנדה בדרך להכרה במדינה פלסטינית – אז מה?
מהם התנאים להגדרת מדינה, האם יש משמעות לכך שמדינות מכירות במדינה פלסטינית, מהם הפתרונות לסכסוך, האם הם אפשריים
שינוי טקטוני מתרחש במערכת היחסים הדיפלומטית של ישראל עם בעלות בריתה המסורתיות. צרפת הודיעה כי בספטמבר תכיר רשמית במדינה פלסטינית, בעוד בריטניה וקנדה התחייבו עקרונית לצעד דומה בכפוף לתנאים מסוימים. המהלך המתואם מסמן סדק עמוק בחזית המערבית ומעמיד את ארצות הברית, הדבקה בעמדתה שמדינה פלסטינית יכולה לקום רק במסגרת הסכם שלום ישיר, בעמדת מיעוט.
הצעד האירופי-קנדי אינו מתרחש בחלל ריק. כ-150 מדינות ברחבי העולם כבר מכירות בפלסטין, והרשות הפלסטינית מקיימת נציגויות דיפלומטיות בעשרות בירות. אלא שעד כה, הגוש המערבי, בהובלת וושינגטון, היווה חומה בצורה נגד ההכרה. כעת, החומה הזו מתחילה להתפורר, ועימה ההערכה הישראלית בדבר תמיכה מערבית אוטומטית ובלתי מותנית.
מדינה על הנייר, כיבוש במציאות
הפרדוקס הפלסטיני חושף את הפער בין המשפט הבינלאומי למציאות בשטח. על פי אמנת מונטווידאו משנת 1933, ארבעה תנאים נדרשים להגדרת מדינה: אוכלוסייה קבועה, ממשל מתפקד, גבולות מוגדרים ויכולת לקיים יחסים בינלאומיים. הרשות הפלסטינית, במבט ביקורתי, עונה במלואו רק על הקריטריון הראשון.
הממשל הפלסטיני מפוצל ומשותק: הרשות שולטת חלקית בגדה המערבית, בעוד חמאס מחזיק ברצועת עזה מאז 2007. השליטה הצבאית הישראלית באזורי C, כ-60% משטח הגדה, והגבלות הסכמי אוסלו מרוקנים מתוכן את הריבונות הפלסטינית. הגבולות אינם מוסכמים, והיכולת לנהל מדיניות חוץ עצמאית מוגבלת בחוסר שליטה על מעברי הגבול והתלות הכלכלית בישראל.
ובכל זאת, המשפט הבינלאומי והקהילה הבינלאומית בוחרים להתעלם מהפערים הללו. מאז הכרזת אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית ב-1988, זרם ההכרות הלך וגדל. ב-2012 העניקה העצרת הכללית של האו"ם לפלסטין מעמד של "מדינה משקיפה שאינה חברה", דרגה אחת מתחת לחברות מלאה, אך צעד סימבולי משמעותי שפתח דלתות לארגונים בינלאומיים ולבית הדין הבינלאומי בהאג.
