קנס למעביד, שהפקיר עובד זר שנפגע בעבודה

העובדות ----------- טסה חברה ליבוא ושיווק עץ בע"מ (להלן: "המעבידה"), המנהלת מחסן לעיבוד עץ במושב יגל, העסיקה את מר יאנג קפינג (להלן: "העובד").

העובד הגיע בתאריך 10.12.01 מסין לישראל ומיום 1.9.02 הועסק כעובד בחברה, ללא היתר כדין ומבלי שהוסדר ביטוח רפואי עבורו.

כחודש ימים לאחר שהחל לעבוד בחברה, בעת שסייע לנהג המלגזה להעמיס משטחי עץ במחסן העצים של החברה, קרסה המלגזה ובתוכה הנהג והעובד שנפלו ארצה. הנהג יצא ללא פגע ואילו העובד נפגע קשות.

למן הרגע שהגיעה ניידת מד"א למקום הפגיעה, התנערה המעבידה מכל קשר לעובד, וסירבה למסור פרטים מזהים בטענה שאינם מכירים אותו. העובד עזב לאחר כעשרה ימים את ביה"ח מחשש שמא יחויב בתשלום דמי האשפוז. המעבידה שילמה לו שכר על חודש עבודה, ומסרה כי אין היא זקוקה לו עוד.

בכתב האישום, שהוגש לבית הדין האזורי, הואשמה המעבידה בהעסקת עובד זר שלא עפ"י היתר כדין, ללא הסדרת ביטוח רפואי, ללא חוזה עבודה בשפה מובנת לעובד, ומבלי שנמסר לו בכתב פירוט בדבר שכר העבודה ששולם. מנהל המעבידה הואשם בכך שהפר את חובתו לפקח ולעשות כל שאפשר למניעת העבירות שביצעה המעבידה.

בית הדין האזורי לעבודה קבע, כי המדינה עמדה בנטל המוטל עליה להוכיחאת קיומן של העבירות המפורטות בכתב האישום, ולא עלה בידי המעבידה ומנהלה לעורר כל ספק סביר שמא מתקיים בכל זאת סייג לחיובם בדין.

בית הדין התייחס בהרחבה להתנהלות הלקויה של המעבידה לאחר התאונה תוך שציין את התנערותה מהעסקתו, התכחשותה להיכרות עימו, סירובה למסור פרטיו לניידת טיפול נמרץ ולבית החולים, כדי כך שנרשם "אלמוני" וככזה נותר במהלך אשפוזו. בית הדין השית על המעבידה קנס של 5,000 ש"ח ועל מנהל המעבידה קנס של 15,000 ש"ח.

המדינה הגישה ערעור על קולת העונש, שנגזר על המעבידה ומנהלה, הכולל עבירות של העסקת עובד זר שלא על פי היתר כדין והעסקתו ללא הסדרת ביטוח רפואי.

פסק דין -------- בית דין הארצי התייחס בפסיקתו לעקרונות היסוד של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, עקרונות המגלמים את החובה כעם וכיחידים להעניק יחס הוגן לתושב, לגר ולזר היושבים בקרבנו, ובהם מהגרי עבודה הבאים למצוא פרנסתם ביגע כפיים. אלה הם החלשים שבחלשים בחברה, ועליהם נדרשת הגנת המחוקק ובתי המשפט מפני התעמרות ושלילת זכויותיהם בין אם שוהים הם כדין, בין אם לאו.

בית הדין ראה מקרה זה כמהווה ביטוי מובהק למעמדו החלש והפגיע של העובד הזר.

בכך שהפקירה את העובד הפצוע לגורלו, הוסיפה המעבידה חטא על עבירה מוכחת של העדר ביטוח רפואי לעובד. שכן, לא מן הנמנע, כי ביסוד התנערותה ממנו עמד החשש שמא יידרשו לשאת בהוצאות האשפוז שלו. בהעדר ביטוח רפואי כדין, הפכה המעבידה את העובד ל"אלמוני" וככזה אושפז וטופל בפינוי ממקום התאונה ובבית החולים.

העדר ביטוח רפואי כדין, הוא שהניע את העובד להימלט מבית החולים בעודו חבול ופגוע ראש, מחשש שמא יחויב בהוצאות האשפוז.

אין עומדים לזכות המעבידה נימוקים מיוחדים, המצדיקים הטלת קנס כספי נמוך. השיקול של היעדר הרשעות קודמות הוא בלבד העומד לזכותם.

אמנם כלל פסוק הוא, כי ערכאת ערעור אינה מתערבת "כעניין שבשגרה" בחומרת העונש, שהטילה הערכאה הדיונית. דא עקא, שנסיבות המקרה שלפנינו הן בבחינת היוצא מן הכלל, ומחייבות התערבות בחומרת העונש, שהוטל על המעבידה בבית הדין האזורי.

לאור האמור לעיל, הגיע בית הדין למסקנה, כי דין ערעורה של המדינה להתקבל, ויש להחמיר עם המעבידה בשיעורי הקנס שיושתו עליהם.

לפיכך, הוחלט, כי סכומי הקנס שייגזרו על המעבידה ומנהלה יהיו בשיעור של פי שלושה מן הקנס שגזר בית הדין האזורי.

(*) הכותבת - עו"ד ב"כל עובד", מרכז המידע בדיני עבודה של "חשבים-HPS".