החוויה הגיאורגית שלי: 4 ימים בנסיון לברוח הביתה
4 שנים לקח להורים שלי, ילידי גרוזיה, לשכנע אותי, להצטרף לאחד מהביקורים שלהם בארץ מולדתם. השנה השתכנעתי. חשבתי שיהיה נחמד לקפוץ לשבוע אחד מתוך חודש טיול שלהם, כדי לראות קצת את טיביליסי עליה שמעתי רבות, את הכפר היהודי הקטן ממנו הם באו ובכלל לספוג מהאווירה של המקום עם האנשים החמים מסבירי הפנים.
ביום שישי עלינו, קבוצה של 9 אנשים, קרובי משפחה וחברים, על טיסת ארקיע שנחתה בטיביליסי בסביבות 9:00 בבוקר. חצי שעה אחרי זה היינו כבר במכונית של חבר מקומי של הוריי בדרך לדירה גדולה ומפנקת ששכרנו במרכז טיביליסי.
בדרך לשם הספקתי לקבל את הרושם הראשוני על המדינה הקטנה – כמעט כל רכב שלישי הוא ג'יפ של BMW, מרצדס או טיוטה. העלות הנמוכה של הרכבים שבארץ נחשבים סמלי סטטוס יוקרתיים בולטת לעין וממחישה את הפתיחות למערב. בין לבין עדיין אפשר היה לראות את סימני השליטה הרוסית הישנה בדמות ה"לאדה" הפשוטה והיעילה. בכל אופן הרכב המועדף ביותר על הגיאורגים הוא "אופל", מכל הסוגים ומכל המינים.
שעה אחרי שהתאקלמנו בבית הגדול, זה התחיל. הגיאורגים תקפו שוב באוסטיה הפרו-רוסית והרוסים קיבלו את ההזדמנות שאותה הם יצרו במו ידיהם, כדי לתקוף חזרה ללא שום מידה של פרופורציה לגיטימית – המלחמה המתוכננת של פוטין התחילה רשמית. אני חייב לציין שיום לפני הטיסה חבריי למערכת האירו את עיניי למתיחות בגבול הגיאורגי – אבל גם אני וגם הם התייחסנו לזה בביטול הישראלי האופייני.
השיחות מישראל
השיחות מישראל לא איחרו להגיע. כל אחד מהקבוצה איתה הייתי קיבל שיחות טלפון לחוצות ומתוחות ממשפחה ומכרים שניסו לברר היכן אנחנו ואם הכל בסדר, ואכן הכל היה בסדר, בטיביליסי ההרגשה הייתה אפילו יותר רגועה מתל-אביב. במוצאי שבת מבול השיחות כבר הפך למשהו שחייב אותנו לצאת מהאדישות ולהיות מעורבים יותר בנעשה. בדיקה קצרה באינטרנט בכלי התקשורת בישראל כבר זרקה אותנו למציאות – אתרי החדשות המובילים בישרו על "אש בגיאורגיה" בכל המיקומים הראשיים – התחלנו להבין שהמצב מסתבך.
מכאן והלאה זה היה מרוץ נגד הזמן כדי לחזור הביתה. למרות זאת, ביום ראשון עוד הספקנו לטייל באזור כפרי עתיק, מרחק 20 דקות נסיעה מטיביליסי, צילמנו קצת וקנינו עתיקות. בדרך חזרה משם ראיתי שלט בצד הכביש שהצביע לכיוון העיר גורי ועליו כתוב 57 קילומטר, אז כבר קיבלתי מושג על הקרבה של הצבא הרוסי למקום בו אנחנו שוהים.
עם החזרה לדירה השיחות מהארץ הפכו לחוצות יותר והפחד של הקרובים מהארץ כבר היה קשה מאוד. התמונות שהם ראו בטלוויזיה בישראל הזניקה אותם לשיחות רוויות בכי למשרד החוץ, לשגרירות, לארקיע ולכל גורם מוסמך אפשרי שיכול לספק מידע. אנחנו קיבלנו את רוב המידע מהם ולא מהתקשורת המקומית שהעדיפה לצנן את הפאניקה ולהציג את נשיא גיאורגיה אחת לשעה בשידור חי של 10 דקות ובין לבין שידרו סרטים.
ביום ראשון בערב נפלה מבחינתנו ההחלטה. חוזרים הביתה ביומיים הקרובים ויהי מה. כך, מצאתי את עצמי עם 8 גרוזינים ישראלים מעל גיל 50, בדירה בטיביליסי בנוסף למארחים המקומיים. אחת מהסיטואציות היותר הזויות וסוריאליסטיות בהן הייתי שותף. עם זאת, זה היה גם מצחיק.
לראות אותם קופצים מייאוש מוחלט לאדישות קיצונית ומשם לבדיחות על המצב, זה היה משעשע. בעיקר היה מעניין לראות את המהירות בה הנשים שלפו את כל המחלות מהבויידעם. פתאום הן נזכרו במחלות לב, לחץ דם, דלקות פרקים וכל אנגינה אפשרית כדי להגביר את הדרמה. אם אחת השתעלה, השנייה לקחה תרופות, והגברים צחקו עליהן מהצד. לי בכלל, הייתה ההרגשה שהצטרפתי לקרקס נודד או מחלקה גריאטרית.
מחפשים כרטיסים
באותו ערב כבר נסענו לשדה התעופה כדי לבדוק מי נגד מי ואם יש טיסות סדירות או מכירת כרטיסים. שם הבנו שהראשונים להגיב היו החברה התורכית שלהבדיל מהדאגה הישראלית לאזרחי המדינה פשוט ביטלו את כל הטיסות שלהם מבלי לחשוב פעמיים. בהקשר זה, ללא מעט ישראלים היו כרטיסים לטיסות אלו דרך אנטליה ומשם לישראל. הביקור בשדה לא הועיל כלל וכלל.
הצעד הבא שלנו היה לבדוק מול חברות הנסיעה בישראל על כל הדרכים האפשריות לצאת מטיביליסי לישראל או אפילו לכל מדינה אירופאית, העיקר לצאת את גיאורגיה. הניסיון הזה הבהיר לנו את אוזלת היד והשירות העלוב של סוכני הנסיעות הישראליים שאחרי שהקלידו במחשב את המחיר של הכרטיס שאתה קונה לחו"ל הם שוכחים מי אתה.
אפילו את הפעולות הפשוטות ביותר של בדיקת כל הטיסות היוצאות מטיביליסי החוצה כדי לברר באיזו טיסה אפשר לקנות כרטיסים כדי לעזוב את המדינה הם לא יכלו לעשות. בשיחה זועמת שלי עם אחת מהנציגות היא אמרה "אנחנו עושים הכל כדי לעזור". זה יהיה כמובן מיותר לציין שאותה סוכנת לא התקשרה אלינו אפילו פעם אחת מיוזמתה והחלה בבדיקות ראשוניות רק אחרי שהתקשרנו בזעם. ולא רק זאת, אנחנו התיירים הפשוטים חסרי הגישה למחשבים החזקנו ביותר מידע על טיסות יוצאות מאשר אותה סוכנת שישבה במשרד הממוזג בישראל.
הצעד המתבקש היה להגיע לשגרירות ישראל בגיאורגיה. היינו בין הראשונים שעשו זאת. אספנו את כל הדרכונים ונפגשנו עם נציגת השגרירות שאמרה לנו שאין לה שום תשובות עבורנו והם מצפים להוראות ממשרד החוץ בנוגע לאזרחים הישראליים. נתבקשנו להשאיר מספרי טלפון ליצירת קשר, שמות ומספרי דרכונים ועזבנו את השגרירות, עדיין עם סימן שאלה גדול.
3 כרטיסים במחלקת תיירים ו-5 נוספים במטוס עסקים קטן
לאחר שהבנו את המצב החלטנו להשיג כרטיס בכל דרך ובכל מחיר. אחרי נסיעות וצעידות ארוכות לאורכה ולרוחבה של טיביליסי מצאנו 2 סוכניות שהחזיקו כרטיסים אחרונים פנויים לטיסה לישראל דרך החברה המקומית. לא חשבנו הרבה ורכשנו 3 כרטיסים במחלקת תיירים ו-5 נוספים במשרד אחר במטוס עסקים קטן במחיר של 750 דולר לכרטיס. זה היה ביום שני ואז כבר הרגשנו בטוחים יותר. ההרגשה ברחובות עיר הבירה עדיין הייתה רגועה ושלווה כאילו לא מתקיים קרב עקוב מדם מרחק נסיעה של שעה ורבע משם.
הלילה שבין שני לשלישי היה הראשון בו פחדתי באמת. התרחיש הגרוע ביותר אותו דמיינתי, שלא היה רחוק מהמציאות, היה כך: הפסקת אש רחוקה מלהגיע, פוטין מתקדם מעיר לעיר ולא מתייחס לאף אזהרה מהעולם, הטנקים עומדים בפתחה של טיביליסי, מאות נהרגים, שדה התעופה מופצץ ונסגר, הדרכים היבשתיות נסגרות ואני תקוע עם עוד 8 אנשים מבוגרים בנוסף למארחים וילדם בן ה-18 בדירה בטיביליסי, תחת שלטון רוסי עויין ומי יודע לכמה זמן.
לא ששמענו פצצות נופלות, אבל ההרגשה הכללית ברחוב הייתה כבר מלחיצה. פתאום ראינו משאיות צבאיות, חיילים הולכים ברחוב, נערים בני 18, שמעולם לא ראו נשקים צבאיים ומעבירים את זמנם בחלומות על איי סי מילאן והאזנה ל-Doors מסתגרים בבתים מחשש שיגייסו אותם בכוח למלחמה מיותרת.
לשכור 2 מוניות ולנסוע 5-6 שעות לגבול ארמניה דרך הרי קווקז?
באותו הלילה כבר הגעתי לסיטואציה בה אני מדבר עם איש עסקים ישראלי, קרוב משפחה, המקושר ברחבי העולם בה הוא מציע לי לשכור 2 מוניות ולנסוע 5-6 שעות לגבול ארמניה דרך הרי קווקז, שם יחכו לנו שני אנשי עסקים מקומיים, מכרים שלו ויעבירו אותנו את הגבול ויעזרו לנו להגיע בביתה. זאת הייתה שיחה שהורידה לי כמה שנים מהחיים במיוחד עצם העובדה שהוא אמר לי שהוא דיבר עם אחד הטייסים של הטיסה בה היינו אמורים לטוס והובהר לו שיש סיכוי של 75% שהטיסה לישראל לא תמריא.
שעה לאחר מכן, קיבלתי שיחה נוספת מישראל, בערך בסביבות 1:00 בלילה. זו הייתה השיחה המרגיעה ביותר. קרוב משפחה נוסף, הפעם מקושר לגורמי צבא וממשלה מוסמכים, מסר לנו שנפלה במדינה ההחלטה על חילוץ האזרחים מגיאורגיה. רגש גאווה לאומי מילא אותי. הרגשתי בפעם הראשונה לאחר כל סימני השאלה והתהיות שיש מי שדואג לנו ושומר עלינו. מסרתי את ההודעה לקבוצה והתכוננו לישון בציפייה לטלפון מהשגרירות בה תמסר לנו הכתובת של נקודת האיסוף. אף אחד לא הצליח לעצום עין.
למחרת ב-9:30 התקשרו אלינו מהשגרירות וביקשו שנגיע אליהם, שם ירוכזו כל אזרחי ישראל ומשם יועלו על אוטובוסים לכיוו שדה התעופה והביתה. אנחנו שהיינו ארוזים עשינו זאת ומיד לאחר שהגענו לשגרירות יצאנו להחזיר את כרטיסי הטיסה שקנינו. הנציגים הגיאורגים היו נחמדים והעניקו החזר כספי מייד, ללא שום עיכוב. כמובן, לאחר קנס של 70 דולר לכרטיס.
"מרחץ הדמים" בשגרירות
המחזה בשגרירות היה ה"מרחץ דמים" האמיתי. שגריר ישראל בגרוזיה, שלטעמי ממש לא מתאים למנטליות המקומית, נשא דברים והבהיר כמה דברים בעניין אוטובוסים ומטוסים. עוד הוא ביקש שלאוטובוס הראשון יעלו משפחות עם ילידם קטנים. לאחר שהוא סיים את דבריו הגיע האוטובוס הראשון והמחזה היה קשה לצפייה. עשרות אנשים עם המזוודות רצים לאוטובוס ודורסים כל דבר בדרכם כדי לעלות עליו – כאילו כל מה שהשגריר אמר דקה לפני, נעלם מאוזניהם.
אנחנו בקבוצה, עם עוד כמה ישראלים נקטנו בגישת ה"תנוח בצד בשקט עד שהכל יירגע". ואכן כך. כל ששת האוטובוסים הראשונים יצרו מהומה ומריבות מכוערות. באוטובוסים האחרונים ההתנהלות כבר הייתה קלה ונעימה. בשדה התעופה הסיפור חזר על עצמו. גם שם נקטנו באותה הגישה – לתת לכולם להידחף ולעלות לטיסה ואז להירשם לטיסה האחרונה ולטוס בשקט.
אוי הישראלים...
המחזה בשדה היה מהמכוערים בהם נתקלתי. מצד אחד זו הייתה כפיות טובה ישראלית מהצד הגרוע ביותר שלה. הנה עומדת לה המדינה היחידה בעולם בעולם שמחלצת את אזרחיה מגיאורגיה, בטיסות מיוחדות בחינם, והם לוקחים זאת כמובן מאליו ולא עוצרים שנייה כדי לקחת אוויר להגיד תודה ולהתנהג בתמורה בצורה ניאותה. במקום זאת הם פשוט בחרו להתלונן על כך שלא קיבלו מזון, ועמדו בשמש בשגרירות וכו'. ממש כמו לירוק בפנים של מי שמושיט לך יד לעזרה. צריך להיות שם כדי להאמין למה שרואות העיניים.
הישראלים מתנהלים כאילו יש חוקה מסתורית שנכתבה בישראל ובה יש סעיף שאומר שבאחריות המדינה לחלץ כל אזרח שנקלע לאזור מלחמה. אז זהו שלא. שיסתכלו למשל על ההתנהלות התורכית. בזמן שבגיאורגיה היו 600 ישראלים היו שם לפחות 6000 תורכים. מישהו דאג להם? מישהו שלח להם מטוס בחינם? מישהו אסף אותם מהשגרירות? אף אחד – החברה התורכית פשוט ביטלה את כל הטיסות הנכנסות והיוצאות ושלום על איסטנבול.
לטעמי, החילוץ האמיתי היה צריך להיעשות מהתור בשדה ולא מגיאורגיה. מצד שני, אי-אפשר שלא להתייחס לארגון הקלוקל והעלוב של אותו "מבצע חילוץ". הייתה הרגשה שילד בן 12 יכול היה לארגן את הטיסות לארץ באופן יעיל יותר.
אפילו הפעולות הפשוטות כמו סגירת שטח מיוחד לישראלים (במיוחד ששאר שדה התעופה מושבת כליל) או הצבת יותר מ-4 פקידים על 600 איש, או חלוקה לפי קבוצות, טיולים מאורגנים, שמות משפחה – כל סדר הגיוני בסיסי שיבחרו, כלום. במקום זאת, הייתה פשוט אנדרלמוסיה חסרת אחריות ללא יד מכוונת. והשגריר? אני אישית ראיתי אותו נעלם בזריזות מהשטח עם שומרו האישי לאחר שהריב הראשון התגלע בדרך לטיסה הראשונה. מתי הוא חזר? בדיוק לטיסה האחרונה, בה היו אולי 100 איש שעמדו בשקט ובנחת.
לסיכום – זו הייתה חוויה שלא תישכח לעולם. להיות חלק ממבצע חילוץ ישראלי זה תמיד סיפור טוב. הישראלי המכוער וכפוי הטובה לצערי הוכיח את עצמו שוב ומדינת ישראל מצידה יכולה להתגאות בזה שהיא לא משאירה אף אחד מאחור, גם את אלה שלא יודע להעריך את זה.
האירוניה האישית שלי היא שלמדתי להכיר את טיביליסי היפה באמצעות המטרו (כן כן, יש שם), הטיולים הרגליים ונסיעות מטורפות בכבישי העיר רק כדי להשיג כרטיסים שיעזרו לי לברוח הביתה. עם זאת אני יודע שאני אחזור, בשנה הבאה כשהכל יירגע. אז אני כבר אעשה את זה עם התרמילאית היפה שהכרתי, ללא הקרקס הנודד המשפחתי שלי.
בינתיים כל מה שנשאר לי למזכרת זאת חולצה יקרה משדה התעופה עליה כתוב: I love tbilisi
