עמ"ה 8027/04 א. לביא שמירה ושירותים בע"מ נ. פקיד שומה ירושלים 1

המשיב הוציא למערערת שומות בהעדר דו"ח לשנים 1997-1998, מכוח סמכותו על פי סעיף 145(ב) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן - הפקודה). המשיב שם את המערערת לשנת המס 1997 ביום 6.7.1999, ולשנת המס 1998 ביום 21.6.2000. המערערת הגישה למשיב את הדו"ח לשנת המס 1997 ביום 28.9.2000 ואת הדו"ח לשנת המס 1998 ביום 31.10.2000.

לפי סעיף 150(ב) לפקודה, הדו"חות שהגישה המערערת מהווים השגה. בהתאם לסעיף 152(ג) לפקודה, כפי נוסחו בתקופה הרלוונטית, המועד האחרון בו היה בידו של המשיב להכריע בהשגה שהגישה המערערת, היה יום 31.12.2003 - שלוש שנים מתום שנת המס בה הוגשו הדו"חות.

ביום 31.12.2003 שודרו על ידי המשיב צווי השומה למחשבי מס הכנסה. ביום 20.1.2004 נשלחה למערערת השומה ופירוט נימוקיה.

המערערת טוענת כי יש לקבל את הערעור על הסף ולקבוע כי יש לראות את ההשגה שהגישה כאילו התקבלה, מאחר שקביעת השומות בצו לפי סעיף 152(ב) לפקודה, נעשתה לאחר המועד הקבוע בסעיף 152(ג) לפקודה. עוד טוענת המערערת, כי יש לקבל את הערעור על הסף בשל אי מתן הזדמנות סבירה להעלות טענותיה בפני המשיב.

בית המשפט המחוזי בירושלים פסק

בעמ"ה 7050/03 משה סמי נ' פקיד השומה, נקבע כי משלוח הצווים קוטע את מרוץ ההתיישנות מאחר ולפי מידת הצדק וההגינות, על הנישום לדעת תוך תקופה סבירה וקצובה מה עלה בגורל השגתו וכיצד להמשיך ולכלכל מעשיו.

לאור הרציונאל העומד מאחורי הקביעה שמשלוח הצווים הוא הקוטע את מרוץ ההתיישנות, קרי - החשיבות של ידיעת הנישום על גורל השגתו, אף אם הצווים טרם נשלחו אל הנישום, די בידיעת הנישום על גורל השגתו כדי שמרוץ ההתיישנות יפסק.

מאחר ובענייננו המערערת ידעה על גורל השגתה עוד ביום 31.12.2003, קרי - בטרם חלפה התקופה שנקבעה בסעיף 152(ג) לפקודה להוצאת צווי השומה, הצווים לא התיישנו.

טענה נוספת בפי המערערת, לפיה לא ניתנה לה הזדמנות סבירה להשמיע את טענותיה בפני המשיב. המערערת מפנה לסעיף 158א(א) לפקודה הקובע: "לא תיעשה שומה לפי מיטב השפיטה על פי סעיף 145 ולא יינתן צו לפי סעיף 152, בלי שניתנה לנישום הזדמנות סבירה להשמיע טענותיו".

לטענת המערערת, ביום 24.12.2003, כשבוע לפני תום התקופה להוצאת השומה, היא קיבלה זימון ליום 29.12.2003, לדיון מחודש בדו"חות שהוגשו על ידה כשלוש שנים לפני כן. בדיון שהתקיים העלה נציג המשיב טענות חדשות ביחס לדו"חות שהוגשו על ידי המערערת, לפיהן קיימות הכנסות עליהן המערערת לא דיווחה. המערערת טוענת, כי מייצגה ביקש לקבל את המסמכים המבססים את טענת המשיב, אולם הנתון היחידי שנמסר היה כי קביעת המשיב מתבססת על הודאות שנגבו על ידי מחלקת החקירות וכי כל המידע בעניין זה הינו חסוי. לאחר הוצאת צווי השומה, התקיימו בין המערערת לבין המשיב מספר דיונים ביחס לשומות, אשר רק במסגרתם הוצגו לראשונה מסמכים עליהם התבסס המשיב בקביעת השומות.

המערערת צודקת בטענתה כי זכות הטיעון שלה נפגעה בשל אי גילוי המסמכים שביססו את החלטת המשיב, שהרי זכות הטיעון קשורה בזכות העיון - שכן ללא ידיעה על הבסיס להחלטת הרשות הנוגעת לו, לא יכול הפרט להשיג על ההחלטה באופן ענייני.

אמנם בנסיבות מסוימות אי גילוי המידע שבידי רשות המס הנו מוצדק, אולם בענייננו המסמכים שביססו את החלטת המשיב הובאו לבסוף לעיון המערערת, ועל כן נראה שלא היתה הצדקה לאי גילויים מלכתחילה. ברם, על אף הפגיעה בזכות השימוע של המערערת, אין מקום לבטל את צווי השומה. ההלכה היא כי פגיעה בזכות השימוע אינה מביאה בהכרח לביטול החלטת הרשות, אלא יש לבחון האם נגרם עוול ממשי לנפגע כתוצאה מאי קיום החובה.

בענייננו, לא נגרם עוול ממשי למערערת בכך שלא הובאו לעיונה טרם הוצאת הצווים המסמכים עליהם ביסס המשיב את החלטתו, שכן פגם זה תוקן בסופו של דבר. לאחר הוצאת השומות, ערך המשיב שתי פגישות עם המערערת שנועדו לאפשר למערערת להציג את טענותיה כנגד השומות, ולפתוח פתח לתיקונן במידת הצורך. אין מחלוקת כי באחת מפגישות אלו הציג המשיב בפני המערערת את המסמכים עליהם התבסס בקביעתו את השומות. לאור זאת, אין מקום לבטל את השומות.

הטענות המקדמיות שהעלתה המערערת נדחו. המשיב חויב בהוצאות בסך 3,000 ש"ח.

ניתן ביום: 28.8.2005 בפני: כבוד השופטת מ' מזרחי.

ב"כ המערערת: עו"ד א' עוזרי ואח'; ב"כ המשיב: עו"ד ד' סלובטיצקי מפרקליטות מחוז ירושלים.