הבן ניצל את הדמנציה של אמו כדי להשתלט על רכושה - מה קבע ביהמ"ש?
בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו, בראשות סגן הנשיאה השופט יהורם שקד, פרסם באחרונה פסק דין משמעותי העוסק לניצול פוגעני של אשה קשישה על ידי בנה. הפסיקה מתארת כיצד הבן ניצל את העובדה שאמו, בת 88, סבלה מדמנציה ותלות מוחלטת בו, כדי לנשל אותה מכל רכושה ולמנוע את חלוקתו העתידית בין כל ילדיה.
האשה, אלמנה בת 88, אובחנה עם ירידה תפקודית וקוגניטיבית משמעותית בשל דמנציה, כפי שקבע המומחה שמונה על ידי בית המשפט: "האשה היתה קשישה תמימה ומוגבלת אשר תלויה בבנה שגר עמה ונמצא לידה ביום יום". הבן, שניצל את תלותה המוחלטת בו, העביר לחשבונו הפרטי את מלוא התמורה ממכירת מגרש בגבעת אולגה, ונישל את האם מבית המגורים שלה בהרצליה באמצעות עסקת מתנה מפוקפקת.
הבן השתמש בכספי האם לכיסוי הוצאותיו האישיות צילום: Istock
על פי פסק הדין שפורסם, הבן נרשם כבעלים היחיד של בית המגורים, ובמקביל השתמש בכספי האם לכיסוי הוצאותיו האישיות, ללא כל תמורה או הסכמה מודעת מצדה.
"הנתבע עשה באמו כחומר ביד היוצר"
- חשבתם להוריש ישר לנכדים? הנה הסיכונים
- גייס 25 מיליון שקל על טיטולים ובמפרים ויסיים בכלא
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בפסק הדין, הדגיש השופט שקד כי, "הנתבע עשה באמו שימוש כחומר ביד היוצר, תוך ניצול חולשתה הפיזיולוגית והקוגניטיבית". השופט קבע כי האם לא היתה כשירה לחתום על עסקת המתנה להעברת בית המגורים, והורה על ביטול העסקה. הזכויות בבית הוחזרו לבעלות האם.
כמו כן, נפסק כי הבן יחויב להחזיר לאמו את מלוא התמורה שהתקבלה ממכירת המגרש בסכום כולל של 800 אלף שקל, בצירוף הצמדה וריבית. השופט קבע כי העסקה, שבוצעה באמצעות ייפוי כוח בלתי חוזר, לא נעשתה מתוך רצון חופשי ומודע של האם.
במסגרת פסיקתו, הורה השופט שקד לבן גם להגיש דיווח מפורט על כל הפעולות שביצע בחשבונות הבנק של האם מאז שנרשם בהם כשותף. "התנהלותו הכללית של הנתבע לא עמדה בדרישות חובת הנאמנות המוחלטת שחל עליו," כתב השופט.
- מתנה או הלוואה? הכרעה במאבק בין החמות לכלה
- סייעה להתאבדות - זה העונש שהטיל עליה בית המשפט
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- הירושה נהפכה למכרז מחייב: 3 אחים ייאלצו למכור בית
במהלך המשפט נחשף כי הבן מנע מאמו גישה לרופא במשך שלוש שנים, בטענה שאינה מסוגלת להגיע למרפאה מנגד, באותו הזמן הוא דאג להביא אותה למשרדה של עורכת דין לצורך חתימה על עסקות המתנה.
השופט מתח ביקורת חריפה על הבן: "הנתבע טווה רשת של קורים שנועדה לאפשר לו לנשל את אמו מכל זכות כלכלית שיש לה, מתוך תכנון מוקדם... הנתבע סבר כי עלה בידו לתכנן ולהוציא אל הפועל את 'הפשע המושלם'". עוד ציין השופט כי הבן שיקר הן לאחיו והן לבית המשפט בנוגע למעשיו.
בחוות דעתו, ציין העד המומחה שמינה בית המשפט כי האשה סבלה מדמנציה ומתלות מוחלטת בבנה. "הממצאים הרפואיים והסיעודיים מעוררים ספק כבד לגבי כשירותה המשפטית", קבע המומחה. עדותו של המומחה נתמכה גם בעדות עורכת הדין שערכה את מסמכי המתנה, שהודתה כי לא דרשה חוות דעת רפואית על כשירות האם.
פסק הדין חושף מערכת יחסים קשה בין הבן לאחיו. הבן הודה כי הסתיר מהם מידע על עסקות הנדל"ן ועל השימוש שעשה בכספי האם. הוא אף צוטט כאומר לאחד מאחיו כי, "אני לא אומר לכם מעכשיו כלום, רוצים לדבר אתי? לכו לבית המשפט".
"הנתבע ניצל את מצבה הפיזי והנפשי של האם"
השופט קבע לבסוף כי, "במקרה דנן, לחלוטין לא התרשמתי כי היה זה רצונה של האם... הנתבע פעל מתוך ניצול מצבה הפיזי והנפשי של האם".
בית המשפט חייב את הבן בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 80 אלף שקל. השופט שקד הדגיש את החומרה שבמעשים וקרא להגן על זכויותיהם של קשישים במצבים דומים: "פסק דין זה בא לבחון האם הפעולות הכלכליות שבוצעו ברכושה של האם היו מתוך גמירות דעתה המלאה, והתשובה לכך היא שלילית".
פסק הדין מציב תמרור אזהרה חמור מפני ניצול כלכלי של קשישים. הוא ממחיש את החשיבות של פיקוח משפטי ואפוטרופסות על אנשים במצבים פגיעים, וקורא לחברה להבטיח כי זכויותיהם של קשישים יישמרו בכל שלב בחייהם.
- 1.רפאל 10/12/2024 14:18הגב לתגובה זוחובה לציין זאת בכתבות כאלה. לפעמים פסק הדין מגיע באיחור של שנים רבות.
צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך
שופטת בית המשפט לענייני משפחה קבעה כי צוואתה של האשה, עיוורת וחירשת, שנערכה לטובת נכדה ששימש כנהגה - פסולה. הפגמים הצורניים, הספקות בכשרותה, המעורבות המשמעותית של הנהנה, והיעדר יכולת ההוכחה שידעה על מה חתמה, הובילו למסקנה אחת. בפסק הדין נכתב: "נותר
ספק ממשי שהצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה"
בוקר אחד בראשית פברואר 2017 הובאה אשה ירושלמית כבת 97 אל משרדו של עורך דין מוכר בעיר. השנים הארוכות והקשות שעברה - עלייה מעיראק בשנות החמישים, התאלמנות מוקדמת, גידול שתי בנות בעוני ובמאמץ מתמיד - כבר הותירו בה את חותמן. היא לא ידעה קרוא וכתוב, ראייתה לקתה עד שהוגדרה עיוורת, שמיעתה היתה ירודה והיא תלויה בעזרת הליכון כדי להתנייד. באותם ימים כבר כמעט שלא יצאה מביתה. הפגישה שנערכה באותו משרד תוליך אותה אל מסמך אחד - צוואה, שלימים תיהפך למוקד מאבק משפחתי ומשפטי עיקש, שבסופו הכרעה תקדימית.
הנכד, שהיה גם הנהג הקבוע שלה ומי שליווה אותה לכל מקום, ביקש לקיים את הצוואה. בתה של המנוחה, שהיא דודתו, התנגדה לקיומה. מאחורי ההתנגדות לא עמד רק כאב משפחתי, אלא שורה של טענות כבדות משקל: פגמים צורניים בצוואה, שאלות בדבר כושרה של האם לחתום עליה, מעורבות עמוקה של הנהנה בהכנתה, ותמונה רפואית ותפקודית שהציבה סימני שאלה קשים סביב יכולת גמירת הדעת של המנוחה.
בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, מפי השופטת אורית בן דור ליבל, בחן במשך חודשים ארוכים את העדויות, המסמכים, חוות הדעת והקשרים המשפחתיים, ובסופו קבע בפסק דין מקיף כי הצוואה פסולה. בסיכומו של דבר הסבתא, שהיתה בת 97 בעת עריכתה לפי הרישום, לא הוכח שידעה מהו המסמך שעליו חתמה, לא נאמרה בפניה הצהרה כנדרש, העדים לא אישרו את שנדרש מהם, והנהנה - הנכד - היה בעל מעורבות עמוקה מדי בכל שלבי הכנת המסמך. הצוואה, כך נקבע, אינה יכולה לשקף את רצונה החופשי.
הפגמים בצוואה לא היו שוליים
הסיפור מתחיל בקביעה בסיסית שמנחה את דיני הירושה: כיבוד רצון המת. אלא שכפי שמזכירה השופטת בתחילת פסק הדין, הכלל הזה אינו מוחלט. לעתים אותות המציאות מצביעים על כך שהמסמך המוצג כמבטא את רצון המצווה אינו אלא צל של רצון, או תוצר של פגמים חמורים. "צוואה שיש בה פגם מבחינת הצורה אינה נהנית עוד מהחזקה שהיא משקפת את רצונו החופשי", ציינה השופטת. במקרה הזה הפגמים לא היו שוליים כלל - הם עמדו בלב ההכרעה.
- הבת התערבה בעריכת הצוואה - מה קבע ביהמ"ש?
- ביקש לפסול את צוואה שלטענתו נוגדת מסורת תימנית
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בפסק הדין נכתב כי הצוואה לא כללה את אישור העדים לכך שהמצווה הצהירה בפניהם שזו צוואתה - פגם שהפסיקה רואה בו פגם צורני מובהק, שמעביר את נטל ההוכחה לכתפי מבקש הקיום. "על התובע מוטל הנטל להוכיח את היסוד העובדתי", קבעה השופטת בהחלטתה, "שהמנוחה הצהירה בפני העדים שזו צוואתה קודם לחתימה עליה". אלא שהתובע לא הצליח לשכנע בכך. לא העדים, לא המסמכים, ולא התצהירים תמכו בטענה שהמנוחה כלל אמרה את המלים האלה.
צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך
שופטת בית המשפט לענייני משפחה קבעה כי צוואתה של האשה, עיוורת וחירשת, שנערכה לטובת נכדה ששימש כנהגה - פסולה. הפגמים הצורניים, הספקות בכשרותה, המעורבות המשמעותית של הנהנה, והיעדר יכולת ההוכחה שידעה על מה חתמה, הובילו למסקנה אחת. בפסק הדין נכתב: "נותר
ספק ממשי שהצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה"
הפגמים בצוואה לא היו שוליים
הסיפור מתחיל בקביעה בסיסית שמנחה את דיני הירושה: כיבוד רצון המת. אלא שכפי שמזכירה השופטת בתחילת פסק הדין, הכלל הזה אינו מוחלט. לעתים אותות המציאות מצביעים על כך שהמסמך המוצג כמבטא את רצון המצווה אינו אלא צל של רצון, או תוצר של פגמים חמורים. "צוואה שיש בה פגם מבחינת הצורה אינה נהנית עוד מהחזקה שהיא משקפת את רצונו החופשי", ציינה השופטת. במקרה הזה הפגמים לא היו שוליים כלל - הם עמדו בלב ההכרעה.
בוקר אחד בראשית פברואר 2017 הובאה אשה ירושלמית כבת 97 אל משרדו של עורך דין מוכר בעיר. השנים הארוכות והקשות שעברה - עלייה מעיראק בשנות החמישים, התאלמנות מוקדמת, גידול שתי בנות בעוני ובמאמץ מתמיד - כבר הותירו בה את חותמן. היא לא ידעה קרוא וכתוב, ראייתה לקתה עד שהוגדרה עיוורת, שמיעתה היתה ירודה והיא תלויה בעזרת הליכון כדי להתנייד. באותם ימים כבר כמעט שלא יצאה מביתה. הפגישה שנערכה באותו משרד תוליך אותה אל מסמך אחד - צוואה, שלימים תיהפך למוקד מאבק משפחתי ומשפטי עיקש, שבסופו הכרעה תקדימית.
הנכד, שהיה גם הנהג הקבוע שלה ומי שליווה אותה לכל מקום, ביקש לקיים את הצוואה. בתה של המנוחה, שהיא דודתו, התנגדה לקיומה. מאחורי ההתנגדות לא עמד רק כאב משפחתי, אלא שורה של טענות כבדות משקל: פגמים צורניים בצוואה, שאלות בדבר כושרה של האם לחתום עליה, מעורבות עמוקה של הנהנה בהכנתה, ותמונה רפואית ותפקודית שהציבה סימני שאלה קשים סביב יכולת גמירת הדעת של המנוחה.
בפסק הדין נכתב כי הצוואה לא כללה את אישור העדים לכך שהמצווה הצהירה בפניהם שזו צוואתה - פגם שהפסיקה רואה בו פגם צורני מובהק, שמעביר את נטל ההוכחה לכתפי מבקש הקיום. "על התובע מוטל הנטל להוכיח את היסוד העובדתי", קבעה השופטת בהחלטתה, "שהמנוחה הצהירה בפני העדים שזו צוואתה קודם לחתימה עליה". אלא שהתובע לא הצליח לשכנע בכך. לא העדים, לא המסמכים, ולא התצהירים תמכו בטענה שהמנוחה כלל אמרה את המלים האלה.
- הבת התערבה בעריכת הצוואה - מה קבע ביהמ"ש?
- ביקש לפסול את צוואה שלטענתו נוגדת מסורת תימנית
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, מפי השופטת אורית בן דור ליבל, בחן במשך חודשים ארוכים את העדויות, המסמכים, חוות הדעת והקשרים המשפחתיים, ובסופו קבע בפסק דין מקיף כי הצוואה פסולה. בסיכומו של דבר הסבתא, שהיתה בת 97 בעת עריכתה לפי הרישום, לא הוכח שידעה מהו המסמך שעליו חתמה, לא נאמרה בפניה הצהרה כנדרש, העדים לא אישרו את שנדרש מהם, והנהנה - הנכד - היה בעל מעורבות עמוקה מדי בכל שלבי הכנת המסמך. הצוואה, כך נקבע, אינה יכולה לשקף את רצונה החופשי.
