ישראלי זכה ברבע מהדירה של בן זוגו הצרפתי - אבל אז הוגש ערעור
שופטי בית המשפט המחוזי בתל אביב קיבלו באחרונה ערעור שהגיש אזרח צרפתי על פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה. בפסק הדין נקבע כי רבע מדירה שרשומה על שמו שייך לבן הזוג שלו לשעבר. בן הזוג, ישראלי שמתגורר בדירה עד היום, טען כי השניים היו ידועים בציבור. בית המשפט לענייני משפחה דחה את הטענה, אך פסק כי מאחר שהישראלי השתתף בתשלומי המשכנתה, הוא זכאי ל-25% מהדירה מכוח "הסכם בעל פה". בבית המשפט המחוזי נקבע כי לבית המשפט לענייני משפחה לא היתה סמכות לדון בשאלת הבעלות על הדירה.
הצדדים לסכסוך הם עורכי דין – אחד מהם הוא כאמור אזרח ותושב ישראל, ואילו השני הוא אזרח ותושב צרפת. כל אחד מהם מנהל את חייו במדינה שבה הוא מתגורר. מ- 2009 ועד אפריל 2021 הם ניהלו קשר שאופיו היה שנוי במחלוקת ביניהם.
בנובמבר 2009 קנה בן הזוג הצרפתי דירה בתל אביב, שנרשמה על שמו. עם קבלת הבעלות על הדירה, עבר בן הזוג הישראלי לגור בה – וזה כאמור המצב הקיים עד היום. הדירה נרכשה תמורת סכום של 1.5 מיליון שקל. מתוך סכום זה שילם בן הזוג הצרפתי מיליון שקל ממקורותיו, והיתרה שולמה באמצעות הלוואת משכנתה שהוא נטל.
בן הזוג הישראלי טען כי הוא השתתף בתשלום החזרי המשכנתה, ובתקופה מסוימת אף שילם אותם במלואם. מנגד, הצרפתי טען כי מדובר בדמי שכירות, ושרק הוא זה ששילם את המשכנתה.
- נדחו טענות אשה לקבלת 800 אלף שקל ממכירת דירה משותפת
- בזמן שפדתה פנסיה לצמצום המשכנתה, הוא היה עם אחרת
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
במסגרת התביעה עתר הישראלי בדרישה להצהיר כי הצדדים חיו כידועים בציבור, וכי הוא שותף בבעלות על הדירה בהתאם להשקעתו. הצרפתי טען כי הצדדים כלל לא היו ידועים בציבור, ולא היה ביניהם שום שיתוף.
בית המשפט לענייני משפחה קבע כי בין הצדדים אכן התקיים קשר זוג אינטימי במשך תקופה של יותר מעשר שנים. ואולם לא מדובר בקשר של ידועים בציבור, שכן הם לא ניהלו משק בית משותף וחיו בנפרד רוב הזמן.
עם זאת, בית המשפט קבע כי בנוגע לדירה, התגבשה בין הצדדים הסכמה בעל פה שלפיה הבעלות בה אינה רק של הצרפתי. נקבע כי הישראלי הוכיח שהוא מימן חלק מהסכום שנדרש לצורך רכישת הדירה דרך תשלום החזרי המשכנתה, כך שהוא זכאי ל-25% מהזכויות בה.
- ההבטחה לא נכללה בצוואה - זו הסיבה שכן תצא לפועל
- כך נהפכה נחלה עם זכויות בנייה למבחן על פטור ממס
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- בוטל היתר בנייה למלון שתוכנן ברחוב הירקון בתל אביב
בערעור שהגיש הצרפתי, הוא טען כי ההחלטה ניתנה בחוסר סמכות עניינית, שכן הסמכות להצהיר על זכויות במקרקעין של מי שאינם בני משפחה נמצאת בידי בית המשפט המחוזי. מנגד, הישראלי טען כי הצדדים הם בני זוג לשעבר, ובהתאם לכך נתונה הסמכות לבית המשפט לדון ולפסוק במחלוקת הרכושית ביניהם.
השופט נפתלי שילה קיבל את הערעור של הצרפתי. הוא הבהיר כי לאחר שנקבע שהצדדים אינם ידועים בציבור, הם כלל לא עונים להגדרת "בן משפחה" כמשמעו בחוק בית המשפט לענייני משפחה. הוא הדגיש כי העובדה שהצדדים קיימו קשר זוגי לא מעניקה סמכות עניינית לבית המשפט לענייני משפחה לדון בסכסוך.
עוד הבהיר השופט כי אמנם לפי הפסיקה הקיימת, אם כבר התנהל הליך מלא בבית משפט שאינו מוסמך מבחינה עניינית לדון בתביעה, לא ניתן יהיה לבטל את פסק הדין שניתן בו בטענה שניתן בחוסר סמכות. ואולם, במקרה הנ"ל בן הזוג הישראלי כלל לא עתר בכתב התביעה לסעד חלופי של שיתוף בדירה מכוח הסכם בעל פה והדין הכללי, והתביעה כולה התבססה על הטענה שלפיה השניים היו ידועים בציבור. לפיכך, לבן הזוג הצרפתי לא היתה הזדמנות להעלות טענה של חוסר סמכות, או לטעון בעניין השיתוף מכוח הדין הכללי.
בנסיבות האלה ביטל השופט את ההחלטה בעניין הבעלות על הדירה. בן הזוג הישראלי חויב בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 40 אלף שקל. השופטים עינת רביד וגלעד הס הצטרפו לפסק הדין.
במקרה אחר, בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון הכריע בחודש שעבר בתיק שבו גבר ביקש לסלק תביעה רכושית שהגישה נגדו פרודתו. מדובר בזוג ישראלי שגר כבר יותר מ-30 שנה בארה"ב. השניים אף החלו לנהל שם את ההליכים המשפטיים הנוגעים לרכוש, בעקבות פרידתם. במסגרת התביעה, שהוגשה לבית המשפט בפברואר האחרון על ידי עו"ד לימור דוידי, ביקשה האשה לקבוע חלוקה ואיזון משאבים בינה לבין הפרוד שלה, ולהורות על פירוק השיתוף ביניהם בדירה המשותפת של הצדדים שנמצאת בישראל. בנוסף, נטען כי לפרוד ולאחיו יש חשבונות בנק בארץ שבהם נמצאים כספים ששייכים גם לאשה, ושהיא חוששת שהשניים ינסו להבריח דרכם את הנכסים ששייכים גם לה. חודשיים לאחר הגשת התביעה הגיש הפרוד, באמצעות בא כוחו עו"ד איתן פלדמן, בקשה לסילוקה על הסף. לדבריו, בית המשפט במקום מגוריהם כבר החל לדון בענייניהם הרכושיים, ובנסיבות אלה אין הצדקה לנהל הליך רכושי מקביל בישראל. מנגד, טענה האשה כי ההליך שנערך בארה"ב לא כולל את נכסי הצדדים בישראל, וממילא יש להמשיך לדון בתביעתה הנוכחית הנוגעת לדירתם הממוקמת בארץ.

בית המשפט חייב דוד להשיב לאחיינית יותר מ-220 אלף שקל
השופטת עפרה גיא מבית המשפט לענייני משפחה קבעה כי המנוח הפקיד בידי אחיו סכום משמעותי מכספי הירושה שקיבל מאמו, וכי הדוד הודה בהחזקת הכספים בשיחות מוקלטות ואף חזר ואמר למנוח “זה הכסף שלך”. גרסתו שלפיה תמך כלכלית באחיו ושהסכומים נועדו לקיזוז נדחתה. בית
המשפט חייב אותו להעביר לאחיינית 221,342 שקל, בתוספת הוצאות ושכר טרחה
הפרשה הבאה החלה שנים לפני שהתגלגלה לבית המשפט, בתוך סבך משפחתי טעון, רגשות מעורבים וחשדנות שגברה והלכה ככל שחלפו הימים. אדם מבוגר, מוגבל בניידותו, מצא עצמו תלוי במשפחתו לאחר גירושיו, כשחייו מתנהלים בין דירת אמו לבין מוסד סיעודי. מאחורי הקלעים התנהל מסלול כספי מורכב, שבמרכזו סכום משמעותי שקיבל המנוח מעיזבון אמו. הכסף הופקד בידי אחד מאחיו, שהיה בנקאי, מתוך אמון, מתוך תקווה שאותו אח יסייע, ישמור וינהל את הכספים למענו. אלא שהאמון התערער, ועם מותו של המנוח נהפכה התחושה לחשד ממשי.
האחיינית, שהיתה הקרובה ביותר למנוח בשנותיו האחרונות, נותרה לבדה להתמודד עם המורשת הכלכלית שהותיר אחריו. בצוואתו קבע אביה כי כל רכושו עובר אליה, ובמקביל ציין מפורשות כי סכום של 256,442 שקל הופקד בידי אחיו, וכי נכון למועד עריכת הצוואה נותרו בידי אותו אח 221,342 שקל. ואולם בעוד שבצוואה העניין היה ברור לחלוטין, המציאות שאחרי הפטירה היתה שונה, טעונה ומעורפלת הרבה יותר. האח הכחיש, טען שלא קיבל דבר, טען שהמנוח הוא זה שהיה חייב לו ואף טען כי תמך בו לאורך שנים. אלא שהראיות הצביעו על תמונה אחרת. ובעיקר, קולו של המנוח עצמו.
בפסק דין מקיף המשתרע על פני עשרות עמודים קבעה השופטת עפרה גיא כי הראיות, ובראשן ההקלטות והתיעוד בכתב ידו של הדוד עצמו, מוכיחות כי הכסף אכן הופקד בידיו. יתרה מכך, בית המשפט קבע כי הדוד הודה בכך “בקולו”, ושב ואמר למנוח באותה שיחה: “זה לא שלי, זה שלך, זה שלך”. בסופו של דבר קבע בית המשפט כי על הדוד להעביר לאחיינית את הכספים שהפקיד אביה אצלו. לצד זאת, דחתה השופטת גם את טענות הקיזוז וטענות אחרות שהעלה הדוד, וקבעה כי גרסתו אינה סבירה, אינה נתמכת בראיות וסותרת את הממצאים הברורים שעלו מהתיק.
האם הכספים אכן הופקדו אצל האח?
הסיפור נפרש תחילה ברקע עובדתי שהשופטת הגדירה כבלתי שנוי במחלוקת. המנוח נפטר ב-2019 והותיר אחריו צוואה שנערכה ב-2018. בצוואה הוא ציין במפורש כי הפקיד אצל אחיו סכום של 256,442 שקל, וכי לאחר משיכות שנעשו לאורך תקופה, נותרו בידיו 221,342 שקל. צו קיום צוואה ניתן ב-2020. מה שעמד לדיון לא היה קיומה של הצוואה, אלא השאלה האם הכספים אכן הופקדו אצל האח, כפי שטען המנוח בצוואתו, או שמא מדובר בטעות, או באמירה שאינה מתיישבת עם המציאות, כפי שטען הנתבע.
- שבו לגור יחד אחרי הגירושים - האם האשה תירש אותו?
- צוואת של קשיש בביה"ח הועדפה על זו מלפני 20 שנה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
התובעת, בתו של המנוח, הציגה תשתית ראייתית רחבה: תיעוד בכתב על גבי יומן שנה של בנק הפועלים, שבו רשם הנתבע בעצמו את הכספים שהוחזרו ואת המשיכות שבוצעו; תמלילי שיחות שנערכו בין המנוח ובין האח; תמליל נוסף שבו הבטיח האח לתובעת לאחר מות אביה שיעביר לה את הכספים ברגע שיינתן צו קיום; עדויות של מכרים שאישרו כי המנוח סיפר להם שהפקיד את הכסף אצל אחיו; וכן הוכחה להעברה בנקאית אחת בסכום כולל של 20 אלף שקל, שביצע הנתבע ישירות לחשבון התובעת לבקשת אביה, וזאת בשעה שהמנוח כבר היה סיעודי ולא יכול היה לשלוט בחשבון בנק פעיל.

ההבטחה לא נכללה בצוואה - זו הסיבה שהיא כן תצא לפועל
היא הגיעה לישראל בגיל 20, לאחר שהוריה של בעלה הנכה הביאו אותה מברזיל עם הבטחה: אם תינשא לו, תזכה לבית משלה. במשך 30 שנה היא טיפלה בו, גידלה ילדים, עבדה ופרנסה את המשפחה. ואז, בערוב ימיה, חמותה ערכה צוואה חד־צדדית שמנשלת אותה ואת בנה מכל נכסי המשפחה
ומעבירה הכל לבתה. בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב הפעיל את דוקטרינת “זעקת ההגינות”, וקבע כי יש לכבד את ההבטחה שניתנה
הסיפור הבא, שהגיע לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, נדמה כמעט כמו עלילה ספרותית: צעירה בת 20 מברזיל, שנמצאת בראשית דרכה, מתבקשת לעזוב את משפחתה, את שפתה ואת ארצה כדי להגשים חלום שאינו שלה, אלא חלום של אחרים. הוריו של גבר עיוור מילדות, בן 29, רקמו תוכנית לשדך לו אשה צעירה שתהיה לו לעזר, לבת זוג, לאם ילדיו ולמי שתעניק לו חיים משפחתיים. ההורים הגיעו לברזיל במיוחד, יצרו קשר עם משפחה מקומית, ופיזרו הבטחות גדולות כדי לשכנע את אותה צעירה להסכים לנישואים. בין ההבטחות, כך טענה האשה לאורך כל ההליך, היתה התחייבות ברורה: “נקנה לכם דירה בישראל, שלא יהיו לך דאגות”.
האישה הסכימה. היא נישאה לבן, עברה לישראל, התגיירה, הקימה משפחה וגידלה שתי בנות. במשך יותר מ-30 שנה היא ניהלה חיי משפחה לצד בן זוג מוגבל לחלוטין מעיוורון מולד, טיפלה בו, הובילה אותו לכל מקום, ופרנסה את הבית דרך עבודתה. אלא שהשנים חלפו, היחסים נסדקו, ובשלהי חייה של חמותה - האשה שממנה היא ציפתה להגינות - נחתה עליה מכה נוספת: צוואה חדשה, שנערכה ב-2018, ובה "המנוחה העניקה את מלוא עיזבונה לבתה בלבד", כפי שמתאר פסק הדין. בכך, נשלל מהבעל ומבת זוגו כל רכוש שהובטח להם.
המאבק המשפטי שנרקם בעקבות האירועים חשף שכבות רבות של כאב, הסתמכות, מניפולציות משפחתיות, ושאלה אחת גדולה: האם ההבטחה שניתנה לפני עשרות שנים - הבטחה שהשפיעה על חייה של צעירה - עומדת גם כיום, אף שלא נחתמה במסמך ברור? השופטת סגלית אופק, שדנה בתיק הארוך והמורכב, קבעה כי כן. היא קיבלה את טענתה של האשה לגבי קיומה של התחייבות ברורה מצד חמותה וחמיה לרכוש דירה לבני הזוג, והפעילה עיקרון שכמעט אינו נזכר בפסקי דין אך משמעותו עמוקה: זעקת ההגינות.
העובדות מצדיקות סטייה מהרישום שבמרשם המקרקעין
כבר בפתח פסק הדין, קבעה השופטת כי ההוכחה נדרשת להיות “כבדת משקל במיוחד”, שכן הרישום הרשמי במקרקעין מעניק לנתבעת, הבת, חזקה חזקה שהנכס שלה. אלא שהשופטת אופק קבעה כי “במקרה זה עלה בידי התובעת להרים את הנטל הרובץ לפתחה בעניין הבטחה להעניק דירה”, וכי המכלול העובדתי מצדיק סטייה מהחזקה שבמרשם המקרקעין.
- נדחו טענות אשה לקבלת 800 אלף שקל ממכירת דירה משותפת
- שתי האחיות נאבקו: הוכרע מאבק משפחתי על אפוטרופסות
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
המסמך הראשון שמככב בפרשה היה ההסכם הברזילאי, מסמך נוטריוני שנחתם ב-1987 בסאו פאולו, שבו נקבע כי בני הזוג יחלקו גם מתנות וירושות. השופטת קבעה כי כבר במסמך הזה, “טמונה הבטחה של המנוחים להעניק לבני הזוג דירה במתנה”, וכי המנוחים, שהיו אלה שניהלו את המשא ומתן ואף נכחו בחתימה, ביקשו להבטיח לכלה הצעירה ביטחון לפני שתעזוב את משפחתה ותתחיל את חייה בישראל. האשה העידה כי לא היתה נישאת לבעלה ללא אותה הבטחה. בעדותה בבית המשפט היא אמרה כי, “הבטיחו לי שהם יקנו לי דירה… לי ולב' כמובן”. עדותה, קבעה השופטת, היתה קוהרנטית ואמינה, ולא נסתרה בידי מי מהצדדים. עוד הדגישה השופטת כי בראייה הגיונית, הן בשל פערי הכוחות והן בשל הסיטואציה הייחודית של שידוך בין צעירה זרה לגבר עיוור, היתה חשיבות גדולה להבטיח לה קורת גג ומשענת לאורך זמן.
