פסיכיאטר מחוזי מואשם במתן חוו"ד כוזבות שהביאו לקבלת כספים במרמה מהמל"ל
מה גובר - מינוי בן ממשיך או צוואה?
פסק דין מעניין של בית המשפט לענייני משפחה בקריית שמונה קבע כי מינוי בן ממשיך שנעשה כבר בשנות השמונים ולא בוטל במשך עשרות שנים, תקף גם אם בצוואה מאוחרת ביקש בעל הנחלה לחלק את המשק שלו בין ילדיו. השופט רן ארנון קבע כי המינוי, שאושר על ידי הסוכנות היהודית,
מהווה התחייבות בלתי חוזרת, ולכן אין בכוחה של הצוואה לשנותו - גם אם היחסים בין הצדדים עלו על שרטון לפני מות האב
באחד מאותם סכסוכי ירושה משפחתיים מורכבים, שבהם מתערבבים אהבות ישנות, פצעים ישנים וזיכרון של נחלה אחת משותפת, נדרש באחרונה בית המשפט לענייני משפחה בקריית שמונה להכריע בשאלה מה גובר - צוואתו של האב, או מינוי הבן הממשיך שעשה עוד לפני עשרות שנים. מדובר במשק חקלאי בצפון הארץ, שבעליו המנוח מינה ב-1984 את בנו ואשתו כ"בן ממשיך" - מינוי שאושר אז על ידי הסוכנות היהודית והאגודה החקלאית. אלא שכעבור שלושה עשורים, בצוואה שנערכה ב-2011, קבע האב כי הנחלה תתחלק בין ילדיו, והדבר הצית מאבק משפחתי עיקש.
התובעים, בני הזוג מ’ וע’, טענו כי הם מונו כדין כבן ממשיך כבר בשנות השמונים, והאב מעולם לא ביטל את ההתחייבות הבלתי חוזרת שעליה הוא חתם. לטענתם, על סמך אותו מינוי הם קיבלו היתר בנייה ובנו את ביתם במשק בידיעת כולם. הם הדגישו כי במשך עשרות שנים הם חיו מתוך אמונה שהם יורשיו הטבעיים של המשק, בעוד שיתר אחיהם ואחיותיהם קיבלו נחלות אחרות משלהם. אלא שהאב הלך לעולמו ב-2015, והצוואה שהותיר מאחוריו קבעה חלוקה שונה - פיצול של הנחלה בין הבנים והבנות, באופן שסותר את עקרונות ההסכם המשולש בין רשות מקרקעי ישראל (רמ"י), הסוכנות והאגודה החקלאית.
האחים שמנגד - צ', א' וד' - טענו כי האב חתם על המסמכים מ-1984 רק כדי לאפשר לבן לבנות את ביתו במשק, אך לא מתוך כוונה אמיתית להעניק לו את הנחלה. לדבריהם, גם אם היתה כוונה כזו, היא לא הושלמה כדין, ובכל מקרה השתנתה עם השנים, בייחוד לנוכח התנהגותו של הבן, שהסתבך בפלילים ונעדר מהמשק במשך שנים ארוכות. "התובעים נטשו את הנחלה ואת אביהם," טענו האחים, "ולכן אין מקום להעניק להם מתנה של נחלה שלמה שהם לא טיפחו ולא שמרו עליה". הם הוסיפו כי במשך עשרות שנים הם היו אלה שעיבדו את האדמה, השקיעו בה ודאגו לאב עד יומו האחרון, בעוד שהבן הממשיך הנטען לא לקח חלק בנעשה.
תופעה ייחודית לחקלאות הישראלית
השופט רן ארנון פתח את פסק דינו בהסבר רחב על מוסד ה"בן הממשיך", תופעה ייחודית לחקלאות הישראלית, שנועדה "למנוע מחלוקות משפחתיות עתידיות בנוגע למי מבין הילדים יירש את הזכויות במשק לאחר מות ההורים". הוא הדגיש כי לפי הפסיקה, הזכויות בנחלה אינן חלק מהעיזבון הרגיל של אדם ואינן ניתנות לחלוקה בצוואה, מכיוון שמדובר בזכויות של בר-רשות בלבד, התלויות באישורה של המדינה והמוסדות המיישבים. או במלים אחרות, הנחלה אינה נכס רגיל שאפשר להוריש, והוראות הצוואה אינן גוברות על מינוי בן ממשיך תקף.
- המשפחה מכפר טרומן הפסידה שוב - הפינוי ייצא לדרך
- האח יוכל לקבל את המשק - וזה מה שיידרש לעשות
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
לאחר שסקר את העדויות, ההסכמים והמסמכים שנחתמו לאורך השנים, קבע השופט כי, "מינוי התובעים כבן ממשיך וההצהרה שניתנה על ידי המנוח ביום 29.11.84 לא בוטלה באופן מפורש על ידי האב". הוא הוסיף כי עשרות שנים חלפו מאז המינוי ועד לפטירת האב, ובכל אותן שנים, "לא טרח האב ולא עמד על כך כי המינוי יבוטל", ולכן המינוי נותר בתוקף. השופט דחה את טענות האחים, שלפיהן יש לבטל את המינוי מכיוון שהוא לא נרשם ברמ"י. לדבריו, בשנות השמונים לא היה נהוג לדווח לרמ"י (אז מינהל מקרקעי ישראל - ממ"י) על מינויים שכאלה, ונוהל הדיווח נכנס לתוקף רק ב-1997. "לא נמצא כל בסיס חוקי לטענה כי יש לרשום את דבר המינוי של הבן הממשיך ברמ"י גם ביחס למינויים שבוצעו שנים, ולעתים עשרות שנים, בטרם כניסתו של הנוהל לתוקף", כתב השופט בהכרעתו, והוסיף כי מדובר בנוהל מנהלי בלבד שאינו רטרואקטיבי.
האב לא ישלם עוד על המגורים של בנו - וזו הסיבה
בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב קיבל את תביעת האב לבטל את חיובו בדמי מדור עבור הקטין, לאחר שהתברר כי האם ובנה מתגוררים ביחידת דיור בבית אביה, מבלי שהוכח תשלום שכירות אמיתי. לעומת זאת, בקשת האב להפחתת המזונות השוטפים נדחתה. השופט ארז שני קבע כי אין
שינוי נסיבות מהותי המצדיק הפחתה, אך הדגיש כי "כדי לחייב אדם בדמי מדור - יש צורך בביצוע תשלום בפועל"
במקרה משפחתי רווי תיקים ודיונים, שהתגלגל על פני שש שנים ויותר, הכריע באחרונה השופט ארז שני מבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב בתביעה שהגיש אב לביטול או הפחתת מזונות בנו הקטין, יליד 2018. ההורים, המצויים במשמורת משותפת, מצאו עצמם שוב בפני בית המשפט בעקבות טענת האב כי השתנו הנסיבות: האם החלה לעבוד ולהשתכר, והיא מתגוררת עם הילד ביחידת דיור בבית הוריה, מבלי לשלם בפועל דמי שכירות. מדובר בסכסוך מתמשך. בין הצדדים מתנהלים לא פחות מ-15 תיקים שונים, רובם סביב סוגיות המזונות וזמני השהות של הקטין. כבר בפסק הדין הראשון מ-2019 נקבעו המזונות החודשיים בסכום כולל של 1,400 שקל, בנוסף לדמי מדור ואחזקת מדור (השתתפות בעלויות המגורים) בסכום של 1,500 שקל. באותו פסק דין הדגיש בית המשפט כי מדובר במזונות מינימליים בלבד, וכי חיוב המדור מותנה בכך שהאם אכן שוכרת דירה שבה תתגורר עם הקטין.
בחלוף השנים, טען האב, השתנו הדברים. לדבריו, האם לא נושאת עוד בהוצאות מדור, שכן היא מתגוררת בבית אביה ואינה משלמת דמי שכירות ממשיים. בנוסף, לדבריו, הכנסותיה גדלו והיא משתכרת לפחות 7,000 שקל נטו. לכן הוא ביקש לבטל את החיוב שלו בדמי מדור ולהפחית גם מהמזונות.
האם מצדה, טענה כי ההסכמה שניתנה בעבר בבית המשפט המחוזי, שאיפשרה לה לעבור עם הילד ליישוב אחר, לא ביטלה את חיוב המדור. עוד טענה כי היא שוכרת מאביה יחידת דיור בתשלום חודשי של 2,500 שקל, ולכן היא זכאית לחלקו היחסי של האב, בסכום של 833 שקל בחודש. לדבריה, הכנסותיה מגיעות לכ-5,200 שקל בחודש בלבד, והיא משלמת גם ליסינג של 2,000 שקל על רכבה.
השופט: "לא תישמע טענה בדבר שינוי נסיבות"
השופט שני בחן תחילה את בקשת האב להפחתת המזונות השוטפים. לדבריו, פסק הדין המקורי כבר ניתן תוך התחשבות בעובדה שמדובר במשמורת משותפת, ולכן אין מדובר בשינוי נסיבות המצדיק התערבות. "במלים אחרות", כתב השופט בפסק הדין שפורסם, "לא תישמע טענה בדבר קיום משמורת משותפת לעניין שינוי נסיבות". עוד הוא הזכיר כי לפי ההלכה הפסוקה, הפחתת מזונות תתאפשר רק בעקבות שינוי נסיבות מהותי ובלתי צפוי. "הכלל הוא שהפחתת מזונות צריכה להיעשות אגב שינוי נסיבות משמעותי שלא היה צפוי", הוא ציין בהכרעתו, תוך הפניה לע"א 363/81 פייגה נ' פייגה ולע"א 442/83 קם נ' קם. לדבריו, העובדה שהאם החלה לעבוד אינה בגדר שינוי כזה, שכן בית המשפט הקודם כבר צפה את האפשרות שתפנה לשוק העבודה, ואף ציין כי עליה לפנות לסיוע בשכר דירה או להבטחת הכנסה עד שתמצא עבודה.
- למרות אירוע אלימות בעבר - האב יזכה לזמן עם בתו
- מי האם - תורמת הביצית או זו שילדה את הילד?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
השופט הוסיף כי גם המעבר של האם ליישוב שבו היא גרה כיום אינו מהווה שינוי נסיבות מהותי, שכן ההסכמה לכך ניתנה מראש במסגרת פסק דין של בית המשפט המחוזי, והאב לא התנה את הסכמתו בשינוי גובה המזונות. מעבר לכך, הבהיר השופט כי אף שמדובר במשמורת משותפת, הרי שבפועל זמני השהות אינם שוויוניים לחלוטין - הילד שוהה עם אביו פעמיים בשבוע עם לינה ובסופי שבוע לסירוגין. לפיכך דחה השופט שני את בקשת האב להפחתת המזונות השוטפים. "די באמור לעיל כדי שאדחה את תביעת האב הן לביטול המזונות והן להפחתתם מן הטעם של שינוי נסיבות", הוא קבע.
