פסיכיאטר מחוזי מואשם במתן חוו"ד כוזבות שהביאו לקבלת כספים במרמה מהמל"ל
המלווה דרש כמעט מיליון שקל - ביהמ"ש הכיר רק בכ-60 אלף
פסק דין בפרשה של הלוואות במינימרקט ממודיעין קובע כי מלווה חוץ־בנקאי, שדרש מהלווה כ-900 אלף שקל בטענה לחוב תופח וריביות, הצליח להוכיח רק שבריר מהסכום. לאחר שנים של התדיינות, בית משפט השלום בפתח תקווה ביטל את ההסכם החוץ־בנקאי וקבע כי יש להשיב למלווה רק
את סכום הקרן שנמצא כמשולם חלקית. השופטת הזהירה מהיעדר תיאום מסמכי הלוואה ומהסתמכות על צ'קים שנועדו לשמש בטוחה בלבד
הסיפור הבא, שהגיע אל שולחנה של השופטת לימור חלד-רון בבית משפט השלום בפתח תקווה, נוצר מתוך מצוקה כלכלית יומיומית, כזו שמוכרת היטב לעסקים קטנים בישראל. בין מדפי מינימרקט צנוע במודיעין התפתח קשר שהחל כעזרה לכאורה בין מכרים בבית הכנסת, והסתיים בשורה ארוכה של תיקי הוצאה לפועל, טענות על ריבית נשך, האשמות הדדיות וחוב נטען שהתנפח עד לכ-900 אלף שקל. אלא שבית המשפט קבע בסופו של דבר כי כל שניתן להוכיח הוא יתרה של כ-60 אלף שקל בלבד.
ההליך המשפטי, שכלל שתי תביעות שטריות (תביעות להוצאה לפועל על סמך שטר, למשל צ'ק) שאוחדו, עסק ביחסי מלווה־לווה שנמשכו שנים. התובע, חיים אוזן, טען כי העניק לנתבע, ישראל מיכאל אביב, הלוואות חוץ־בנקאיות בהיקפים גדולים, וכי כנגד אותן הלוואות הופקדו בידיו צ'קים שנועדו להבטיח את ההחזר שלהן. לטענתו, מרגע שהנתבע הפסיק לפרוע את החוב, פנה לביצוע הצ'קים בלשכת ההוצאה לפועל. אלא שהנתבע טען מנגד כי מדובר במערכת יחסים אחרת לגמרי, שבה המינימרקט שבו עבד הוא זה שנזקק לעזרה תזרימית, וכי התובע הוא שפעל לאורך השנים בניגוד לדין, ללא כל הסכם הלוואה מסודר ומתוך גביית ריביות מופרזות.
במרכז הסיפור עמדו שלושה תיקי הוצאה לפועל שנפתחו נגד הנתבע, בסכום מצטבר של 670,400 שקל. לאחר פתיחת התיקים ביקש הנתבע, ב-2018, להכריז עליו חייב מוגבל ולהיכנס להליך איחוד תיקים. רק כארבע שנים מאוחר יותר הגיש התנגדות לביצועי השטרות - ובית המשפט, בהחלטה מוקדמת של רשם בכיר, העניק לו רשות להתגונן. כשהתיק הגיע לשלב ההוכחות, הציג התובע גרסה שלפיה הכיר את הנתבע בבית הכנסת, שם סיפר לו האחרון כי הוא בעליו של מינימרקט עם מחזורי פעילות נרחבים. התובע סיפק לו שירותי פריטת המחאות, הפנה אותו לאדם נוסף שעסק בצ'יינג', ואף טען כי שימש ערב להלוואות שקיבל הנתבע מאותו גורם. לדבריו, החוב תפח והלך עם השנים, ובעת פתיחת ההליכים הגיע לסכומים גבוהים מאוד.
המשיך להחזיק צ'קים של בטוחות גם אחרי ביצוע התשלומים
מנגד, טען הנתבע כי תחילה פנה אליו התובע כדי לסייע למינימרקט בתקופת קושי, כשבעליו הקודמים של העסק הם אלה שעמדו במרכז העסקה. רק מאוחר יותר הוא רכש את המינימרקט לעצמו ונטל על עצמו גם חלק מחובותיו, אך לטענתו הוא החזיר לתובע סכומים משמעותיים, בעוד שהתובע המשיך להחזיק צ'קים שניתנו לו כביטחונות ולא השיב אותם גם לאחר שהתשלומים בוצעו. בנוסף, הוא טען כי התובע גבה ממנו ריביות העולות בהרבה על המותר בחוק.
- הלוואה חוץ בנקאית: מתי זו האופציה הנכונה עבורכם?
- הלוואה מחברת אשראי חוץ בנקאי? תקראו לפני שאתם לוקחים
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
אחד הכלים המשפטיים הבולטים בתיק היה תחולתו של חוק הסדרת הלוואות חוץ־בנקאיות. התובע טען כי החוק אינו חל, משום שההלוואות ניתנו כביכול לתאגיד שהוא המינימרקט, אך השופטת קבעה כי קו טענתו מנוגד לגרסתו שלו לאורך ההליך, שבה הדגיש כי ההלוואות ניתנו לנתבע כאדם פרטי. מאחר שהלווה אינו תאגיד, החוק חל במלואו.
תבעה את אחיה בדרישה לשיתוף בדירה שהוריש לו אביהם
השופט ירון אלטרזון מבית המשפט לענייני משפחה בחדרה דחה תביעה של בת שביקשה לבטל מתנה במקרקעין שנתן אביה המנוח לאחיה בלבד. לטענתה, מחצית מהדירה שייכת לאם המנוחה מכוח הלכת השיתוף. השופט קבע כי אף שהאם הביעה בצוואתה מורת רוח מהעברת הזכויות, היא ידעה על כך
במשך שנים, לא פעלה כדי לשנות זאת, השלימה עם המצב - וויתרה למעשה על זכויותיה
בערוב ימיהם של הורים לילדים רבים מתעוררות לעתים שאלות קשות של ירושה, צדק ותחושת קיפוח. כך היה גם במקרה שהובא באחרונה בפני בית המשפט לענייני משפחה בחדרה, שם נדרש השופט ירון אלטרזון להכריע בתביעה של בת נגד אחיה, לאחר מותו של אביהם. הסכסוך נסב סביב דירת ההורים, שהיתה רשומה על שם האב בלבד, ושעל פי צוואתו הועברה במתנה לאחד הבנים. הבת טענה כי מחצית מהזכויות בדירה שייכות לאם המנוחה, מכוח הלכת השיתוף בין בני זוג שנישאו לפני חקיקת חוק יחסי ממון, ולכן האב כלל לא היה רשאי להוריש לבן את חלקה.
לטענת התובעת, "אבינו המנוח לא יכול היה להוריש רכוש אשר לא היה שייך לו מלכתחילה", וכי מאחר שהוריה נישאו עוד לפני 1974 - השנה שבה נכנס לתוקף חוק יחסי ממון בין בני זוג - הרי שעל פי הפסיקה הוותיקה, הרכוש שנצבר בחיי הנישואים אמור להתחלק שווה בשווה. עוד טענה הבת כי האב לא היה כשיר לערוך את הצוואה שבה העניק לבנו את מלוא הזכויות, אבל הסוגיה הזו נדונה בתיק נפרד, כך שבית המשפט התמקד בשאלת הבעלות ובזכות האם המנוחה בנכס.
הנתבע, הבן שקיבל את הדירה, טען מנגד כי יש לדחות את התביעה על הסף. לדבריו, התובעת השתהתה יתר על המידה, מכיוון שהעברת הזכויות הושלמה כבר ב-2015, וכי מאז חלפו יותר משבע שנות ההתיישנות. בנוסף, הוא טען כי אמו ידעה היטב על רישום הדירה על שם בעלה, ואף הזכירה זאת במפורש בצוואתה, אך היא בחרה שלא לפעול במשך שנים רבות - מה שמעיד על ויתור מצדה.
טענת ההתיישנות נדחתה, אך לא העיקר
בית המשפט דחה בתחילה את טענת ההתיישנות של הנתבע. השופט אלטרזון קבע בפסק הדין שפורסם כי סעיף 13 לחוק ההתיישנות קובע שהזמן שבו בני זוג נשואים אינו נספר במניין תקופת ההתיישנות. לכן, כל עוד האם היתה בחיים, מניין ההתיישנות לא החל, והוא החל רק ממועד פטירתה. מכיוון שהתביעה הוגשה אחרי פחות משנה מהמועד הזה, הרי שאין מדובר בתביעה שהתיישנה.
- אחרי רכב ו-3 מיליון שקל - בת הזוג רצתה עוד מהעיזבון
- נפסלה צוואה שנעשתה כדין, אף שתאמה את רצון המורישה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
ואולם בכך לא הסתיים הדיון. השופט בחן את השאלה המהותית: האם ניתן בכלל, לאחר מות שני ההורים, לטעון לשיתוף רכושי ביניהם, ומה משמעות שתיקתה של האם במשך שנים רבות. כאן הפנה השופט לפסיקה מנחה של בית המשפט העליון בע"א 5774/91 מרים יהלום נ' מנהל מס שבח, הידועה כהלכת יהלום. בפסק הדין הזה נקבע כי יורשיו של בן זוג שנפטר רשאים במקרים מסוימים לבוא בנעליו ולתבוע הכרה בזכויותיו לפי חזקת השיתוף, אבל רק אם ניתן להוכיח כי לבן הזוג היתה הזדמנות סבירה לטעון לשיתוף בחייו - והוא בחר שלא לעשות זאת. במצב כזה, יש לראות בו כמי שוויתר על זכותו.
