נפל במדרגות של הבניין בדרך הביתה - תאונת עבודה?

הוא סיים עוד יום עבודה, כזה שמתחיל מוקדם ונגמר מאוחר, וניסה פשוט לחזור הביתה. כמו מאות אלפי עובדים בישראל, הוא רק ביקש להגיע הביתה בשלום. אבל רגע אחד של חוסר יציבות על מדרגה אחת, בגרם המדרגות של הבניין המשותף שבו התגורר, הפך את הדרך הביתה לסיפור משפטי של ממש, שהגיע עד לבית הדין לעבודה, והסתיים בהכרעה חשובה: גם אם במסמכים רפואיים נכתב "נחבל בביתו", אין פירוש הדבר שהאירוע לא יוכר כתאונת עבודה, כשהראיות מצביעות על כך שהפגיעה היתה בדרך מהעבודה, בשטח המשותף של הבניין. פסק הדין ניתן בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב על ידי השופט הבכיר כאמל אבו קאעוד, והוא עוסק בתובע יליד 1961, תושב לוד, שעבד באותה התקופה בת.מ.מ תעשיות מזון מטוסים בתפקיד אחראי משמרת ושכיר. השאלה המשפטית שנבחנה היתה ממוקדת וברורה: "התובע, נפגע בקרסול שמאל במדרגות בניין מקום מגוריו - האם מדובר ב'תאונת עבודה' כמשמעותה בחוק".

לפי גרסת התובע, האירוע התרחש ב-16 לפברואר 2023, אחרי שסיים את עבודתו ובזמן שהיה בדרך לביתו. בתביעה שהגיש לביטוח הלאומי לתשלום דמי פגיעה, הוא תיאר כי "לאחר סיום עבודתו ובעת שהיה בדרכו לביתו, נחבל ברגלו בגרם המדרגות של הבניין". מבחינתו לא היתה כאן שאלה: הוא הגיע לבניין שבו הוא גר, ניסה לעלות לקומה השנייה, ובמהלך העלייה נפל, נחבל ושבר את הקרסול. אלא שהביטוח הלאומי ראה את הדברים אחרת. ב-12 ליולי 2023 הוא דחה את התביעה, בטענה שהתובע לא נפגע "בתאונה בעבודה או בדרך ממנה למעונו". בפועל, המחלוקת לא נסבה סביב חומרת הפגיעה או סביב עצם הנפילה, אלא סביב המקום המדויק שבו התרחש האירוע. התובע טען שהנפילה היתה בחדר המדרגות של הבניין המשותף, כלומר באזור שאינו בתוך שליטתו הפרטית. הביטוח הלאומי טען שהנפילה היתה במדרגות ביתו של התובע, כלומר בתוך הבית או בתחום הפרטי שלו, ולכן לא מדובר בתאונת עבודה שמזכה בדמי פגיעה לפי החוק.

כאן נכנסה לתמונה נקודה משמעותית שמוכרת היטב בפסיקה ובדיונים מול ביטוח לאומי: תאונות בדרך לעבודה או ממנה יכולות להיות מוכרות כתאונות עבודה, אבל יש גבולות. היכן נגמרת הדרך מהעבודה ומתחיל הבית? האם השטח המשותף בבניין נחשב עדיין חלק מהדרך, או שכבר מדובר בסביבה פרטית שאינה מקימה זכאות? בית הדין פירט את המסגרת המשפטית, ובבסיס הדברים עומדת ההגדרה של תאונת עבודה שקיימת בחוק הביטוח הלאומי. לפי סעיף 79 לחוק, תאונת עבודה היא "תאונה שארעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו". אלא שהחוק כולל גם הרחבה חשובה בסעיף 80, שלפיה רואים תאונה כתאונת עבודה גם אם היא אירעה "תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח… מן העבודה למעונו… ועקב נסיעתו או הליכתו זו". לכן תאונה שקרתה בדרך הביתה יכולה להיות מוכרת כתאונת עבודה, כל עוד היא עומדת בתנאים והתרחשה במסגרת "סיכוני הדרך".

בפסק הדין הוזכר גם הקו הפסיקתי שמבחין בין תאונה שנגרמת בדרך הביתה לבין מקרה שבו העובד סטה מהדרך או הפסיק אותה באופן משמעותי. בית הדין ציטט את הפסיקות הקיימות הרלוונטיות, והדגיש כי יש לבחון לא רק את התוואי הפיזי של הדרך, אלא גם את המטרה: האם מדובר בהליכה מהעבודה הביתה או ביעד אחר, האם היתה סטייה מהותית, ומה היתה התכלית של התנועה בזמן התאונה. ואולם במקרה הזה, השאלה לא היתה האם התובע סטה מהדרך. כולם הסכימו שהוא היה בדרך הביתה. השאלה היתה מהותית אפילו יותר: האם הוא נפגע כשהוא עדיין בדרך, כלומר בשטח הציבורי/המשותף של הבניין, או שהאירוע התרחש כבר בתוך תחום הבית הפרטי שלו. בית הדין עצמו ניסח את המחלוקת כך: "המחלוקת בין הצדדים מצומצמת לשאלה עובדתית אחת: האם נפגע התובע בדרכו מן העבודה לביתו, כטענתו, או שמא נפגע בתוך ביתו, כטענת הנתבע".

• הנער הספיק לעבוד שעה - ויפוצה במיליון שקל
• בנקאי נורה מחוץ לביתו - והוכר כנפגע בתאונת עבודה
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

גרסת התובע היתה עקבית

התובע הציג גרסה עקבית למדי לאורך ההליך. בטופס התביעה הוא כתב כי "בעת עליה במדרגות הכניסה לבית התעקמה הרגל שגרם לשבר בקרסול…". בכתב התביעה הוא פירט: "לאחר סיום עבודתו ובעת שהיה בדרכו לביתו, נחבל ברגלו בגרם המדרגות בחדר המדרגות של הבניין המשותף בו מתגורר". בתצהיר העדות הראשית הוא כבר תיאר את הדברים באופן מוחשי יותר, כמעט יומיומי: הוא סיפר שהוא גר בבניין משותף עם ארבעה דיירים, הכניסה לדירתו מהקומה השנייה, והוא הגיע לבניין, ראה שהמעלית בקומה השנייה, ולכן החליט לא לחכות לה והתחיל לעלות ברגל. אז, לדבריו, "במהלך העליה במדרגות, החלקתי, הקרסול שלי התעקם ונפלתי על המדרגות".

הביטוח הלאומי ניסה להצביע על סדקים בגרסה. אחת הטענות שהועלו היתה סביב פער הזמנים: במסמך רפואי נרשמה שעת קבלה 1:07, והביטוח הלאומי טען שהדבר לא מתיישב עם טענה לפגיעה סביב 22:20-22:30. בנוסף, נטען כי התובע פנה למוקד רפואי מרוחק יחסית, במודיעין, וזה מעלה תהיות. אבל בית הדין לא קיבל את ההסקות האלה באופן אוטומטי. הוא קבע כי שעת קבלה במוקד רפואי לא בהכרח משקפת את שעת ההגעה בפועל, והיא יכולה להיות מועד פתיחת הרשומה או תחילת טיפול אחרי המתנה. מעבר לכך, התובע ורעייתו העידו כי נסעו לכמה מוקדים רפואיים לפני שהצליחו לקבל טיפול, משום שחלקם היו סגורים, וההסבר הזה נמצא סביר.

אלא שהנקודה המרכזית, זו שעליה נשענה עמדת הביטוח הלאומי לאורך ההליך, היתה דווקא הניסוח הרפואי. במסמכים נרשם כי התובע נחבל בביתו, והנתבע ביקש לראות בכך הודאה בכך שהנפילה התרחשה בתוך הדירה, ולכן אין זכאות. אלא שבית הדין הסביר בצורה ברורה מדוע זו אינה מסקנה מתחייבת. בפסק הדין נקבע כי העובדה שבתעודה הרפואית נכתב שהתובע נחבל בביתו אינה שוללת את גרסתו, שלפיה הוא נפגע בגרם המדרגות של הבניין המשותף, משום שלעתים רישומים רפואיים נכתבים לצורך טיפולי ולא משפטי, והם כלליים ואינם נכנסים לדקויות. בית הדין אף ציין בהחלטתו שבמבט רפואי "אין הבדל אם התובע נפגע במדרגות של הבניין המשותף או במדרגות דירתו המצויה בבניין".

• אב ביקש לסגור את התיק - אבל רק אם יבטלו את המזונות
• חייב מס של 34 מיליון על עסקה שלא היתה - האם ישלם?
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• דירות בכיכר המדינה, פנטהאוז בראשון, מרצדס, יהלומים, ומזומנים...

מה הבעיה עם האיכון הסלולרי?

גם מסמך נוסף נכנס לתמונה: טופס בל/250, שבו נרשם מטעם המעסיק כי "על פי דברי העובד… עלה במדרגות בביתו סובב את הרגל". הנתבע ביקש להסתמך על כך כראיה. ואולם גם כאן בית הדין קבע בפסק הדין שפורסם כי מדובר בניסוח כללי, וכשם שהמעסיק כתב "סובב את הרגל" בלי לדייק שמדובר בקרסול, כך גם הביטוי "במדרגות בביתו" אינו בהכרח קביעה מדויקת שמכריעה את המחלוקת. הביטוח הלאומי העלה גם טענה לגבי אי הבאת ראיות נוספות מצד התובע, כמו עדות מעסיק או דו"ח איכון. אבל בית הדין דחה גם את הטענה הזו. המעסיק, כך נקבע בהכרעת הדין, לא היה נוכח בזמן התאונה ולכן לא היה מוסיף הרבה לשאלה העובדתית של מקום הנפילה. לגבי דו"ח האיכון, בית הדין העיר בצורה מעניינת שמבחינה טכנולוגית קשה מאוד להבחין בין גרם מדרגות פנימי של בניין לבין גרם מדרגות של דירה בתוך אותו מבנה, מכיוון שאיכון סלולרי לא נותן רזולוציה אנכית מדויקת שמבדילה בין נקודות שונות באותו מבנה.

בסופו של דבר, ההכרעה נפלה על מהימנות העדויות ועל היעדר ראיה ישירה שסותרת את התובע. בית הדין כתב כי לאחר ששקל את מכלול הראיות והטענות, הוא העדיף את גרסת התובע, וקבע כי עדותו ועדות רעייתו היו מהימנות, קוהרנטיות ועקביות, ולא נמצאו סתירות מהותיות שמערערות את גרסת היסוד. הביטוח הלאומי, לעומת זאת, "לא הציג ראיות ישירות לסתירת גרסת התובע… והסתפק בהסקות נסיבתיות הניתנות להסבר סביר". המסקנה היתה חד-משמעית: בית הדין קבע שהתאונה אירעה בדרכו של התובע מן העבודה לביתו, בגרם המדרגות בבניין המשותף. לכן האירוע נכנס לגדר תאונה בדרך ממקום העבודה למעון לפי סעיף 80(1) לחוק. התביעה התקבלה, והאירוע הוכר כתאונת עבודה. בנוסף, נפסק כי עניינו של התובע יועבר לבחינה רפואית ולהמשך טיפול במוסד לביטוח לאומי, וכן נפסקו לתובע הוצאות משפט בסכום של 5,000 שקל.

למה בכלל זה משנה אם העובד נפל בחדר מדרגות של הבניין או בתוך הדירה שלו?
מכיוון שמבחינת החוק, תאונת עבודה יכולה לכלול גם תאונה שקרתה בדרך מהעבודה הביתה. אבל כשהעובד כבר בתוך הבית שלו ממש, זה בדרך כלל כבר לא נחשב חלק מהדרך אלא אירוע פרטי. במקרה הזה, אם הנפילה היתה בתוך הדירה, הביטוח הלאומי טען שאין זכאות. אבל אם זה קרה בשטח המשותף של הבניין, עדיין אפשר לראות בזה חלק מהדרך הביתה, ולכן האירוע כן יכול להיות מוכר כתאונת עבודה.

איך יכול להיות שמסמך רפואי כותב "נחבל בביתו" ובכל זאת בית הדין לא קנה את זה?
משום שבמסמכים רפואיים הרבה פעמים כותבים ניסוחים כלליים ופשוטים, כדי להבין מה קרה מבחינה רפואית ולא כדי להיכנס לדקויות משפטיות. מבחינת רופא, נחבל בביתו יכול לכלול גם את הבניין, המדרגות, החצר, או הכניסה - כל מה שסביב הבית. בית הדין הסתכל על זה בצורה פרקטית ואמר שבעולם הרפואי פשוט לא תמיד מדייקים אם מדובר במדרגות של הבניין או במדרגות בתוך הדירה.

אז בעצם הבית מבחינת ביטוח לאומי זה רק הדירה עצמה?

למה הביטוח הלאומי כזה חשדן במקרים כאלה?
מפני שבתביעות תאונות עבודה יש לא מעט מקרים שבהם קשה מאוד לדעת מה באמת קרה. אין מצלמות בכל מקום, אין עדים, והרבה פעמים נשארים רק עם גרסה של העובד ומסמכים רפואיים כלליים. אז הביטוח הלאומי לפעמים בודק כל פרט קטן, כמו שעות, ניסוחים, מרחקים, ודברים שנראה שלא מסתדרים. כאן הוא ניסה להראות שיש פערים בגרסה ולכן אי אפשר לסמוך עליה, אבל בית הדין קבע שהפערים האלה לא חזקים מספיק כדי להפיל את הסיפור.

אם אין מצלמה ואין עדים, איך בכלל בית הדין מחליט למי להאמין?
זה עובד לפי התרשמות מהעדויות וההיגיון הכללי של הסיפור. בית הדין שומע את האדם, בוחן אם הוא עקבי, אם הוא משנה גרסאות, אם הוא נשמע אמין, וגם בודק אם יש משהו חיצוני שסותר אותו. כאן התובע וגם אשתו תיארו את אותו רצף אירועים בצורה עקבית, ולא היתה ראיה חזקה שממש מוכיחה אחרת. ואז בית הדין אומר שבמאזן ההסתברויות, כלומר מה סביר יותר שקרה - הגרסה שלהם מנצחת.

למה בכלל העובד היה צריך להגיע לבית הדין? אי אפשר היה לסגור את זה מול הביטוח הלאומי לבד?
הרבה פעמים אנשים כן מצליחים לשכנע את הביטוח הלאומי במסגרת ההליך הרגיל, אבל פה הביטוח הלאומי דחה את התביעה ולא שינה עמדה גם אחרי דיון מוקדם. ברגע שזה קורה, האפשרות של העובד היא לתבוע בבית הדין לעבודה ולבקש הכרעה שיפוטית. וזה בדיוק מה שקרה: התובע נאבק על ההכרה, ובית הדין קבע שהדחייה לא היתה מוצדקת בנסיבות שהוצגו בפניו.

אם העובד היה מחליט לעצור בדרך למשהו קצר, נניח לקנות חלב - זה היה יכול להרוס לו את התביעה?
זה תלוי כמה העצירה היתה רצינית ומה המטרה שלה. החוק מדבר על מצב שבו יש סטייה של ממש מהדרך, ואז התאונה כבר לא נחשבת בדרך מהעבודה. אבל לא כל עצירה קטנה בהכרח מפילה את הזכאות. במקרה הזה בכלל לא היתה מחלוקת על עצירה או סטייה - כולם הבינו שהוא פשוט חזר הביתה כרגיל, ולכן בית הדין התמקד רק בשאלה איפה בדיוק בתוך המרחב של הבית זה קרה.

מה בעצם העובד קיבל, הודות להכרה בתאונה הזאת כתאונת עבודה?
ההכרה פותחת לו דלת לזכויות מול הביטוח הלאומי, כמו דמי פגיעה, ובהמשך גם אפשרות לוועדה רפואית שתבחן אם נשארה לו נכות מהאירוע ומה מגיע לו בעקבותיה. בפסק הדין אפילו נאמר שהנושא יעבור לבחינה רפואית ולהמשך טיפול של המוסד, כלומר מכאן זה ממשיך למסלול הרפואי-ביטוחי. בנוסף, בית הדין גם פסק לו הוצאות משפט, שזה אומר שהביטוח הלאומי צריך לשלם לו סכום מסוים על ההתנהלות בתיק.