קבוצת הווטסאפ, העובד וההאשמות: הסכסוך העסקי נהפך לתביעה

זה התחיל, כמו לא מעט סכסוכים בעולם העבודה המודרני, בקבוצת ווטסאפ. קבוצת אנשי עסקים, משווקים ובעלי חברות, שנועדה ליצור חיבורים, להחליף מידע ולמכור מוצרים - במקרה הזה בעיקר ציוד רפואי. הקבוצה הוקמה בתקופה שבה התובע, מאור מויאל, עבד בחברה שעסקה בפרסום ושיווק. באותה vעת, כך עלה מהראיות, איש לא שיער שהקבוצה תיהפך למוקד למחלוקת משפטית חריפה, שתגלוש לטענות חמורות של גניבה, מרמה והכפשה, ותסתיים בפסק דין נוקב של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב.

מאור מויאל הועסק ב-2022-2020 בחברה הנתבעת 2, בתחום הפרסום והשיווק. במהלך עבודתו הוא יזם והקים קבוצות ברשתות החברתיות, ובהן פייסבוק וגם ווטסאפ, שמטרתן היתה לחבר בין בעלי עסקים קטנים וחברות הפועלות בשוק הציוד הרפואי. הקבוצה המרכזית, שעמדה בלב ההליך, היתה קבוצת ווטסאפ פעילה, שבה השתתפו גורמים רבים מהתחום. בתקופת עבודתו השתמש מויאל בקבוצה גם לצורך שיווק מוצרי החברה שבה הועסק - עניין שלא היה שנוי במחלוקת.

המשבר פרץ לאחר סיום יחסי העבודה. עם התפטרותו של מויאל ביוני 2022, החלו חילוקי דעות בין הצדדים סביב השאלה למי שייכת אותה קבוצת ווטסאפ: האם מדובר בנכס של החברה, שנוצר במסגרת העבודה, או ביוזמה עצמאית של העובד, שהוא הבעלים שלה. המחלוקת הזו, כך קבע בית הדין, לא נוהלה במסגרות משפטיות או מוסכמות, אלא גלשה במהירות לזירה הציבורית והמקצועית, באמצעות פניות ישירות של סמנכ"ל החברה, עופר אהרון, לגורמים שונים בענף.

לטענת התובע, שהתקבלה ברובה, הנתבעים פתחו במסע הכפשה כלפיו מיד לאחר סיום העסקתו. לפי פסק הדין, אהרון פנה בכתב ובעל פה לבעלי עסקים, משווקים וקולגות בענף, והזהיר אותם מפני עבודה עם מויאל. באחת ההודעות שנשלחו ביולי 2022 נכתב, בין היתר, כי "עובד שלי בשם מאור מעל בחברה… וגנב מאיתנו… ממליץ לכם להיזהר מהבחור. זה כרגע בטיפול עורך דין". בהודעה קולית אחרת נאמר כי, "יש לי עובד שעבד אצלי ומעל לי בחברה, גנב לי את הפייסבוק, גנב לי וואטסאפים, קבוצות, לקוחות… תברח ממנו כמו מאש. הבן אדם גנב ונוכל".

• האם מסירת פרטים מצדיקה קבלת הודעות שיווקיות?
• דיירת תקפה בוואטסאפ - ותפצה את יו"ר ועד הבית ואשתו
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

הנתבע אישר שאמר לגורמים בענף שמויאל "גנב"

הפרסומים לא הסתיימו בכך. בפניות נוספות נטען כי מויאל גנב לקוחות, מעל בכספים, ואף נעשה שימוש במונחים חריפים במיוחד, תוך איום בפנייה למשטרה ובהליכים משפטיים. אהרון אף ציין בפני אחד הגורמים כי הוא דואג להזהיר "את כל הקולגות" מפני התובע. בחקירתו הנגדית, אישר אהרון כי פנה למספר רב של גורמים בענף ואמר להם שמויאל "גנב", וכי עשה זאת מתוך תפישה שהוא מגן על ענייני החברה.

הנתבעים לא הכחישו את עצם הפרסומים. קו ההגנה המרכזי שלהם היה כי מדובר בדברי אמת, וכי הפרסומים חוסים תחת ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע. לטענתם, קבוצת הווטסאפ היתה שייכת לחברה, משןם שהיא הוקמה במהלך תקופת העבודה, מטלפון של העסק, ובמסגרת פעילותו של התובע עבור החברה. לכן, לטענתם, נטילתה על ידי התובע לאחר סיום העסקתו מהווה גניבה. בנוסף, נטען כי התובע קיבל מימון לקורס מקצועי זמן קצר לפני שהתפטר, וושגם הדבר הזה מהווה התנהלות פסולה.

בית הדין דחה את עמדת הנתבעים וקיבל את התביעה בחלקה. כבר בפתח הדיון צוין כי עצם העובדה שהנתבעים סבורים שדבריהם נכונים, אינה שוללת את סיווגם כלשון הרע. "ההלכה היא שיש לבחון את הפרסומים לחוד ואת ההגנות לחוד", נכתב בפסק הדין שפורסם, "כך שגם אם הפרסומים הם אמת או מוצדקים, אין בכך כדי לאיין את סיווגם כפרסומים שהם בגדר לשון הרע".

• עשרות מיליוני שקלים תלויים בשיחת טלפון אחת
• בעל חברה ישלם כפל מס עקב חשבוניות פיקטיביות שהוציא
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• המס שלא נעלם: מי שלא דיווח בזמן, ישלם שנים אחר כך

אחת הקביעות המרכזיות בפסק הדין נוגעת לשימוש במונח גנב. בית הדין הבהיר כי גניבה, במשמעותה המשפטית והחברתית, היא נטילת דבר שאינו שייך לאדם, ללא רשות ובכוונה. במקרה הזה, כך נקבע, התקיימה מחלוקת אמיתית בין הצדדים ביחס לבעלות על קבוצת הווטסאפ. התובע, כך נאמר, לא ראה את עצמו כמי שלוקח רכוש שאינו שלו, אלא כמי שמחזיק בנכס שלטענתו שייך לו. "המקום לדון על שאלת הבעלות היה צריך להיות בין מר אהרון לבין התובע, במסגרת מוסכמת כלשהי, או בבית הדין לעבודה", נכתב.

שאלת הבעלות על קבוצות ברשתות חברתיות אינה ברורה

בית הדין הוסיף וקבע כי גם אם היה מוכח שהקבוצה שייכת לחברה, אין בכך כדי להפוך את התובע בדיעבד לגנב. נקבע כי שאלת הבעלות על קבוצות ברשתות חברתיות אינה חדה וברורה, והיא נבחנת על פי מכלול שיקולים, כפי שנקבע בפסיקה קודמת. במקרה הזה, לתובע היו טענות לגיטימיות: הוא פתח את הקבוצה, ניהל אותה בפועל, והשקיע בה זמן גם מעבר לשעות העבודה. מנגד, גם לנתבעים היו טענות מהותיות, אך עצם קיומה של מחלוקת אינו מצדיק הכפשה פומבית.

ביחס לפרסומים עצמם, קבע בית הדין כי אהרון חצה גבולות ברורים. הוא לא הסתפק בהצגת עמדתו או באזהרה כללית, אלא ייחס לתובע עבירות פליליות חמורות, קרא לו נוכל וגנב, וטען כי מעל בכספים וגנב לקוחות - טענות שלא הוכחו. "זכות הביטוי איננה כוללת את הזכות להכפיש", נכתב בפסק הדין, "בטח שלא באופן שעשוי לפגוע בפרנסתו של אדם". עוד הודגש כי אין לתת יד למצב שבו מעסיק ועובד, המצויים במחלוקת עסקית או חוזית, יוצאים בפומבי ומנהלים את הסכסוך באמצעות השמצות בפני קולגות ואנשי מקצוע. "מר אהרון חרץ את דינו של התובע טרם בירור הנסיבות בערכאה המוסמכת, ובכך הוא חטא לאמת", קבע בית הדין בהחלטתו.

בסיכומו של דבר נקבע כי הנתבעים הוציאו לשון הרע נגד התובע בכמה הזדמנויות ולכמה גורמים. בית הדין שוכנע כי היתה כוונה לפגוע בתובע, ובפרט בפרנסתו, ולכן הוא זכאי לפיצוי ללא הוכחת נזק. עם זאת, בהתחשב במחלוקת הלגיטימית שעמדה ברקע הדברים, נקבע הפיצוי על סכום כולל של 45 אלף שקל - 15 אלף שקל לכל פרסום, ולא על הסכום הגבוה יותר שנתבע. התביעה לחיוב הנתבעים בפרסום התנצלות נדחתה. בית הדין ציין כי אף שיש לו סמכות להורות על כך, בנסיבות המקרה "ייטב אם כל צד יפנה לענייניו ללא הוראות נוספות". לצד הפיצוי חויבו הנתבעים גם בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.

למה בכלל מחלוקת על קבוצת ווטסאפ יכולה ליהפך לנושא של תביעה בבית הדין לעבודה?
מכיוון שכיום קבוצות ווטסאפ הן לא רק צ’אט חברתי. בעולם השיווק והעסקים הן יכולות להיות כלי עבודה משמעותי, מקור ללקוחות, קשרים והכנסות. ברגע שמעסיק ועובד חלוקים בשאלה למי שייך הכלי הזה, זה כבר לא עניין טכני, אלא מחלוקת עם השלכות כלכליות ותעסוקתיות.

האם בית הדין קבע למי שייכת קבוצת הווטסאפ במקרה הזה?
לא. בית הדין במפורש נמנע מלהכריע בשאלת הבעלות על הקבוצה. הוא הסביר ששאלת הבעלות מורכבת ותלויה בהרבה שיקולים, ושבמקרה הזה היא גם לא נדרשה כדי להכריע בתביעת לשון הרע עצמה.

אז אם לא נקבע שהקבוצה שייכת לעובד, למה בכל זאת המעסיק הפסיד?
מפני שגם אם מעסיק משוכנע שהקבוצה שלו, זה עדיין לא נותן לו רשות לצאת ולהאשים עובד לשעבר בגניבה, נוכלות ומעילה בפני קולגות. בית הדין קבע שהדרך הנכונה לברר מחלוקת שכזו היא משפטית, ולא דרך השמצות.

מה בעצם היתה הבעיה הכי גדולה בהתנהלות של הנתבעים?
השפה והאופן. לקרוא לאדם גנב, נוכל ו"מי שמעל בכספים” זו האשמה חמורה מאוד. בית הדין קבע שהנתבעים לא הסתפקו בהצגת גרסה או אזהרה זהירה, אלא חרצו דין והפיצו אותו בסביבה המקצועית של התובע.

אם הנתבע היה אומר רק שיש סכסוך או מחלוקת, זה היה משנה משהו?
מאוד. לפי פסק הדין, אם הנתבע היה מסביר שיש מחלוקת על הקבוצה או שהוא שוקל צעדים משפטיים, בלי להדביק לתובע תוויות פליליות, ייתכן שהתמונה המשפטית היתה שונה לגמרי.

למה בית הדין שם דגש כל כך חזק על פגיעה בפרנסה?
משום שבעולם העבודה, בייחוד בתחומי שיווק ומכירות, מוניטין הוא נכס קריטי. אזהרות כאלה, שנשלחות לאנשים שעובדים עם התובע או עשויים להעסיק אותו, עלולות לסגור לו דלתות ולפגוע ישירות ביכולת שלו להתפרנס.

האם התובע היה צריך להוכיח שנגרם לו נזק כספי בפועל?
לא. חוק איסור לשון הרע מאפשר לפסוק פיצוי גם בלי הוכחת נזק, בייחוד כשברור שהפרסומים נועדו לפגוע. בית הדין השתכנע שהיתה כאן כוונה לפגוע בפרנסה, וזה הספיק.

למה בית הדין לא פסק את מלוא הסכום שהתובע דרש?
מכיוון שהוא שקל גם את הרקע. אף שהפרסומים היו פסולים, עדיין היתה מחלוקת אמיתית בין הצדדים. בית הדין בחר לאזן בין חומרת הדברים לבין העובדה שלא מדובר בהמצאה מוחלטת אלא בסכסוך שהידרדר.

האם העובדה שמדובר בעובד שיווק השפיעה על פסק הדין?
בהחלט. בתחום השיווק, שימוש ברשתות חברתיות, קבוצות וקשרים עסקיים הוא חלק מהעבודה עצמה. לכן הגבול בין יוזמה פרטית לבין נכס של מקום העבודה הוא מטושטש - וזה בדיוק מה שהפך את הסכסוך לרגיש כל כך.