הכל קרה באחר צהריים אחד במרץ 2019. התובע, אז גבר בן 67, נהג אוטובוס ומדריך טיולים, ישב בבית קפה סמוך לצומת אלמוג כשלפתע החל לחוש בכאבים עזים בחזה. אמבולנס רגיל של מד"א ששהה במקרה במקום נקרא לטפל בו, ובהמשך הוא הועבר לניידת טיפול נמרץ בצומת מצפה יריחו. אלא שבמהלך הנסיעה בניידת, האיש איבד את הכרתו והצוות ביצע בו החייאה. את חייו של האיש הם הצילו, אך השאירו אותו עם שבר מורכב בכתף ימין ונכות של 25%.

בפסק הדין שניתן השבוע בבית משפט השלום בירושלים, חייב סגן הנשיא השופט מרדכי בורשטין את מד"א לשלם לגבר פיצוי בסכום כולל של 185 אלף שקל. "הנתבעת הצילה את חייו של התובע, אך עקב התרשלותה נגרם לו נזק", כתב השופט בהחלטתו, והדגיש כי אף שמדובר באירוע מציל חיים, הוא לא מצדיק את כל האמצעים בכל מצב, בייחוד כשלא היתה כל עדות רפואית מסודרת לכך שהפגיעה בכתף התרחשה כתוצאה מפרכוס כפי שטענה מד"א, וכשדווקא הרישומים הרפואיים תומכים בגרסת המטופל. מדובר בפסק דין יוצא דופן המאתגר את גבולות האחריות של אנשי רפואה דחופה, ומציב רף אחר להתנהלות מקצועית גם במצבים שבהם השניות קובעות גורלות.

במוקד התביעה עמד אירוע ההחייאה עצמו. לפי גרסת הצוות הרפואי במד"א, בעת הנסיעה באמבולנס הידרדר מצבו של התובע, הוא עבר אירוע לבבי חריף (VF), והחלו לבצע בו החייאה שכללה שוק חשמלי ועיסויים. במהלך התהליך הזה, טען נהג הניידת, נשמע לפתע קול "פיצוח" מהכתף של התובע. "אני זוכר שמיד לאחר שמיעת קול הפיצוח שאלתי את אביטל (הפרמדיקית – א"ג) מה זה היה והיא אמרה לי שאין לה מושג", העיד. הצוות כולו, כולל פרמדיקית בהכשרה ומתנדב, העידו ששמעו קול בלתי שגרתי אך לא תיעדו זאת בדו"חות הטיפול, וגם לא רשמו דבר על פרכוסים או תנועות בלתי רצוניות. רק בדיעבד, כשהתברר שהכתף נשברה, ניסו להסביר זאת כאירוע שנבע מפרכוס.

ואולם, השופט בורשטין קבע כי דווקא העובדה שאין ברשומות של מד"א שום תיעוד לפרכוסים, פועלת לרעתם. הוא ציטט את חוות דעתו של המומחה הקרדיולוג פרופ' דוד רוט, שמונה מטעם בית המשפט, ושקבע כי "האפשרות הסבירה יותר היא חבלה תאונתית במהלך ההעברה לחדר המיון", ולא תוצאה של פרכוס. לדעתו, עצם ביצוע החייאה תוך כדי נסיעה יצר סיכון ממשי לפציעה של המטופל, "והדבר העלה מאוד את הסיכון לגרימת חבלה לתובע".

• רופא שיניים ישלם 150 אלף שקל פיצויים למטופלת
• כאשר רשלנות רפואית משפיעה על החלטות כלכליות והשקעתיות
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

פרופ' רוט, קרדיולוג ותיק, העיד כי השתתף בעשרות החייאות, ראה לא מעט פרכוסים, אך "לא ראה אף פעם פגיעה גרמית משמעותית כתוצאה מפרכוס כזה". הוא הסביר בבית המשפט כי, "איך אירוע לבבי יגרום לפגיעה גרמית? צריך להיות פה משהו... החייאה אינטנסיבית, עיסויים נלהבים מדי, שלפעמים שוברים צלעות... את זה ראיתי. סתם אירוע לבבי לא יגרום...".

השופט בורשטין השתכנע כי הצוות התרשל לא רק בפעולה עצמה, אלא גם בכך שלא תיעד את השתלשלות האירועים כראוי. לדבריו, "ברישום של אנשי צוות האמבולנס אין זכר וחצי זכר לטענות על פרכוסים או על פיצוח", ולכך מצטרפת העובדה שבבית החולים נרשם כבר בטופס הקבלה שהתובע נחבל בדרכו למיון, לדבריהם של אנשי מד"א עצמם. בכך, כתב השופט, יש חיזוק משמעותי לטענת התובע. "הנזק שנגרם לו לא היה מעשה הכרחי של מעשה ההצלה ולא היה תוצאה הכרחית ממנו".

בהמשך, מנתח השופט את חוות הדעת הרפואיות שהוגשו מטעם הצדדים ואת חקירות המומחים שמינה בעצמו. בתחום האורתופדיה קבע ד"ר שרגא רוזנר כי לתובע נותרה נכות צמיתה של 25% בשל ההגבלה בתנועה בכתף, והוא נזקק לניתוח משמעותי לאחר האירוע. מכיוון שד"ר רוזנר אינו מומחה לקביעת הסיבה לנזק, הוחלט למנות את פרופ' רוט, שהכריע חד־משמעית לטובת גרסת המטופל.

• ועד של מושב יפצה במאות אלפי שקלים
• "הרב והמרוקאית": 18 חודשי מאסר למיסטיקנית שהסתירה מיליונים בחשבונות חברים
• תוכן שיווקי צברתם הון? מה נכון לעשות איתו?
• ויתר על הירושה כדי לא לשלם לנושים - מה קבע בית המשפט?

מד"א ניסתה לטעון כי יש לדחות את התביעה מכיוון שלא הוגשה חוות דעת בתחום הרפואה הדחופה, אך השופט בורשטין דחה את הטענה. הוא קבע כי השאלה במקרה זה אינה רק שאלת התנהלות של רפואה דחופה, אלא נוגעת למיומנות ואופן ביצוע פעולות החייאה - תחום שעליו יכולים להעיד גם קרדיולוגים ואורתופדים. "לא נדרש מינוי מומחה נוסף בענייננו בתחום הרפואה הדחופה", קבע השופט.

הטענות מצד אנשי הצוות באמבולנס, שלא תואמות זו את זו, גם הן פעלו לרעתם. כך למשל, בעוד שנהג האמבולנס העיד ששמע "קול פיצוח" וראה את המטופל עושה תנועות לא רצוניות, הפרמדיקית העידה שאינה זוכרת אם היה קול כזה, והמתנדב כלל לא זכר שנשאלה שאלה בנושא. היו גם סתירות בשאלה האם המטופל שכב או ישב כשנשמע הקול, ובאיזה יד התבצעו התנועות שקדמו לפציעה. "יש בסתירות האמורות כדי להחליש את גרסת הנתבעת", ציין השופט בפסק הדין שפורסם.

אף שלתובע לא היתה הכנסה קבועה בעת האירוע, קיבל פיצוי בסכום כולל של 40 אלף שקל בגין הפסדי שכר בעבר, 75 אלף שקל עבור כאב וסבל, ו-30 אלף שקל בגין עזרה וסיעוד. בנוסף, נפסקו לטובתו 10,000 שקל עבור הוצאות רפואיות, והוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 30 אלף שקל נוספים.

בסופו של דבר, השופט בורשטין נזהר מלהטיל אשמה גורפת או קשה על אנשי מד"א, אך הבהיר כי אין להעניק חסינות לפעולה רשלנית גם כשהיא באה להציל חיים. "סבירות מעשה ההצלה במצב חירום אינה נמדדת באמת מידה של נחיצות או תועלת", ציין, והזכיר את דברי השופט ברנזון במקרה קודם: "נזק שנגרם למציל עשוי להיות תוצאה הכרחית של המעשה הרשלני שיצר את הסכנה - ובלבד שנסיון ההצלה לא יהיה מעשה נמהר ופוחז שאי אפשר היה לצפותו מאדם סביר במצב שכזה". גם כאן, אף שצוות מד"א פעל כדי להציל חיים, בית המשפט קבע כי עשה זאת באופן "נלהב מדי", שהותיר את המטופל נכה, ולכן הוא ראוי לפיצוי.

מדוע בית המשפט לא נתן למד"א חסינות מלאה אף שמדובר בהצלת חיים?

בית המשפט הבהיר בפסק הדין כי אמנם יש חשיבות עליונה לעודד את הציבור וצוותי החירום להושיט עזרה ולהציל חיים, אך אין בכך כדי לפטור לחלוטין מאחריות. השופט בורשטין הדגיש שצוות מד"א אינו "השומרוני הטוב" הפועל בהתנדבות מזדמנת, אלא גוף מקצועי שזהו תפקידו, ולכן חלים עליו כללי זהירות מוגברים. לפיכך, גם אם נעשתה החייאה מוצלחת, עדיין ניתן לבחון אם הפעולות שבוצעו חרגו מסטנדרט סביר וגרמו נזק מיותר.

האם שבירת צלע במהלך החייאה גם היתה מובילה לתביעה דומה?

כנראה שלא. המומחה הקרדיולוג מטעם בית המשפט, פרופ' רוט, העיד כי שבירת צלעות היא תופעה מוכרת ואף צפויה בפעולות החייאה אינטנסיביות, ולכן לא נחשבת רשלנות רפואית. לעומת זאת, שבר בכתף כתוצאה מהחייאה הוא אירוע נדיר ובלתי צפוי, שמעיד - לפי דברי המומחה - על פגיעה חזקה במיוחד שהיתה עשויה להימנע.

האם העובדה שמד"א לא תיעדה את כל פרטי האירוע שיחקה תפקיד בהכרעה?

בהחלט. אחד הגורמים המכריעים בפסק הדין היה חוסר התיעוד של פרטים קריטיים, כמו קיומם של פרכוסים, קולות בלתי שגרתיים, או כאבים בכתף. השופט ציין כי כשמדובר בגוף מקצועי, מצופה תיעוד מדויק ואמין. היעדר רישום של עובדות מהותיות העביר את נטל ההוכחה למד"א, ומשלא הצליח לשכנע שפעולתו היתה הכרחית וסבירה, הוא חויבה בפיצויים.

מה ההבדל בין פעולה "נמהרת ופוחזת" לבין פעולה סבירה של הצלה?

בהסתמך על פסיקה קודמת, השופט בורשטין הסביר כי פעולת הצלה נחשבת סבירה אם אדם סביר היה פועל באותו אופן במצב חירום דומה. לעומת זאת, פעולה "נמהרת ופוחזת" היא פעולה חריגה, בלתי מתונה או לא זהירה, שאין לצפות לה אפילו ממציל בתנאי דחק. במקרה זה, השופט סבר שפעולות ההחייאה כללו מרכיב כוחני או בלתי מדוד שחרג מהמקובל.

מדוע לא הוזמן מומחה לרפואה דחופה כפי שדרשה מד"א?

מד"א טענה כי ההכרעה במקרה כזה דורשת מומחה לרפואה דחופה. עם זאת, בית המשפט סבר שאין בכך צורך, משום שהמקרה אינו מתמקד בניהול כללי של מקרה חירום, אלא בשאלת הקשר הסיבתי בין ההחייאה לבין השבר בכתף. לפיכך, חוות הדעת של מומחה קרדיולוגי בעל ניסיון עשיר בהחייאות - וכן מומחה אורתופדי - נמצאו מספקות.

האם ייתכן מצב שבו המטופל לא היה זכאי לשום פיצוי?

כן, אילו היה מוכח שהשבר בכתף נגרם עקב פרכוס בלתי נשלט, למשל כתוצאה מאירוע לבבי ולא כתוצאה ממגע פיזי של הצוות, ייתכן שלא הייתה מוטלת אחריות על מד"א. ואולם המומחים שללו את ההסבר הזה, ובעיקר הודגש כי שום עדות או תיעוד בפרק הזמן הקריטי לא תמכו בגרסה הזו. כלומר מד"א לא הצליחה להוכיח שמדובר היה בנזק בלתי נמנע.

מה המשמעות של העובדה שהתובע היה מחוסר הכרה?

זהו פרט מהותי: מכיוון שהתובע לא היה בהכרה בזמן ההחייאה, כל הידע על מה שקרה באמבולנס מצוי בידי הצוות בלבד. לכן, לפי הפסיקה, חלה עליהם חובה מוגברת לתעד בצורה מדויקת כל פרט שעשוי להשפיע על מצבו של המטופל. מכיוון שלא נעשה כך, נוצרת חזקה שהמחדל בתיעוד פועל לרעת הגוף המטפל.

האם היו לתובע סיכויים לקבל גם קצבה מהביטוח הלאומי?

מד"א טענה שיש לנכות מהפיצוי תגמולים פוטנציאליים מהמוסד לביטוח לאומי, אך השופט דחה את הטענה. זאת מכיוון שהתובע לא עבד בשכר בזמן האירוע, לא היה מבוטח במסגרת עבודה ולא התקיים אירוע חריג שיכול היה להיחשב תאונת עבודה. לכן לא היתה לו זכות לגמלה, ואין מה לנכות.

למה לא נפסקו לתובע פיצויים על אובדן כושר השתכרות בעתיד?
התובע היה כבר בן 67 בזמן האירוע, גיל פרישה לפי החוק. הוא אמנם טען כי התכוון להמשיך לעבוד כמורה דרך, אך לא הציג ראיות ברורות לכך. מכיוון שמדובר בגבר שכיר, שלא הוכיח עבודה מעבר לגיל פרישה, פסק בית המשפט כי אין מקום לפיצוי בגין השתכרות עתידית.

במקרה אחר, בפסק דין שניתן באוקטובר 2024 בבית משפט השלום בחיפה, השופט אחסאן כנעאן הכריע בתביעה שהוגשה נגד משרד הבריאות ובית החולים שבו היה מאושפז התובע, בעקבות טעות חמורה בתיק הרפואי שלו. המקרה עוסק בטעות רשלנית של בית החולים הממשלתי בנהריה, שבו שולב לתוך התיק הרפואי של התובע אבחון מוטעה שלפיו הוא חולה בסרטן בלוטות הלימפה (לימפומה). טעות זו הובילה את התובע לחודשים ארוכים של חרדות, דיכאון ותחושת אובדן מוחלט, כשהוא משוכנע שהוא חולה במחלה קטלנית. המקרה התרחש באוגוסט 2017, כשהתובע אושפז בבית החולים בנהריה עקב כאבי ראש, חולשה וכאבים מפושטים בגופו. לאחר האשפוז, הוא קיבל לידיו את סיכום האשפוז, שבו נכתב בטעות כי הוא חולה בלימפומה, מחלה סרטנית אגרסיבית. רק לאחר כמה חודשים גילה כי מדובר בטעות רפואית חמורה – האבחנה שהופיעה בסיכום האשפוז היתה שייכת לחולה אחר. במשך התקופה הזו, עבר התובע בדיקות נוספות והגיע לעתים קרובות לבתי חולים שונים, ואף נשלח למחלקת כימותרפיה לצורך טיפול בסרטן שלמעשה כלל לא היה לו.