הדלתות של המרפאה היו נעולות והאיש מת - מה פסק ביהמ"ש
האיש ובת הזוג שלו ניסו לקבל מענה רפואי בשעת לילה במרפאת טר"ם, אך לא זכו לכך. כשפנו לתחנת מגן דוד אדום הקרובה, גם שם היה המצב דומה. מדוע, אם כן, זכו טר"ם ומד"א ליחס שונה מבית המשפט? לדברי מומחה שמונה מטעם התביעה, "חיי המנוח היו ניצלים בסבירות גבוהה אילו היה מתקבל במרפאת טר”מ כאשר עמד על רגליו, ולפני שפיתח את הפרעת הקצב הקטלנית"
באמצע הלילה, ברחובות מודיעין הרדומה, עצר זוג מבוגרים את רכבו, בחיפוש נואש אחר טיפול רפואי. השעה היתה 3:00 לפנות בוקר. הבעל, גבר בן 73, סבל מכאבים עזים בחזה. אשתו, נרגשת ודואגת, ניסתה לפתוח את דלת מרפאת טר"מ - רשת לרפואה דחופה. הדלת היתה נעולה. היא צלצלה בפעמון, דפקה, חזרה וניסתה, אך לשווא. זמן יקר חלף. לבסוף היא פנתה לתחנת מגן דוד אדום (מד"א) הסמוכה. גם שם, הדלתות היו נעולות, ושקט שרר. זמן קצר לאחר מכן, בעלה התמוטט ומותו נקבע. שנים לאחר אותו לילה טרגי, קבע בית משפט השלום ברמלה באחרונה כי מדובר בחריגה חמורה מהסטנדרט הרפואי הסביר. השופט הבכיר דוד שוהם פסק כי רשת המרפאות טר"מ - טיפול רפואי מיידי מודיעין התרשלה בהתנהלותה, באופן ש"מנע את האפשרות לקבל טיפול רפואי חיוני בזמן קריטי". הוא כתב בפסק דינו כי, "אני מקבל את גרסתה של התובעת, לפיה במשך מספר דקות צלצלה בפעמון ודפקה על הדלת, והיא לא נפתחה. באותו זמן היתה קבלת קהל בטר"ם, והסניף היה מאויש, אלא שמסיבה לא ידועה, הדלת לא נפתחה... ההתנהגות של טר"ם חורגת מסטנדרט התנהגות סביר".
פסק הדין לא מותיר מקום לספק לגבי חומרת ההתנהלות. השופט שוהם הדגיש כי אמנם סביר שמרפאה בלילה תינעל מטעמי ביטחון, אך לא ייתכן שמטופלים שזקוקים לעזרה רפואית לא יוכלו להיכנס. "מקום שמיועד לקבלת קהל שנזקק לטיפול רפואי, אמור להיות פתוח לקבלת הפונים", הוא קבע בהכרעתו. לדבריו, "אם קיים צורך בנעילתו מטעמי בטחון, יש לקבוע נוהלים לפיהם מיד עם הצלצול הראשון תיפתח הדלת... זה לא מה שקרה במקרה זה". ההחלטה הזו מבוססת לא רק על העובדות שפורטו בתצהירה של האלמנה - שהתברר כגירסה שאינה שנויה במחלוקת - אלא גם על כך שטר”מ לא טרחה לחקור אותה לגבי גירסתה. בכך למעשה הודה בית המשפט, באופן עקיף, שמדובר בכשל מערכתי חמור.
בעוד שבמקרים רבים של רשלנות רפואית נבחן אם הטיפול הרפואי היה לקוי, במקרה הזה הבעיה היתה חריפה פי כמה - משום שלא ניתן טיפול כלל. "במקום היה צוות רפואי", כתב השופט. "לא היה כמעט קהל, כך שהיה צורך לדאוג לכך שעם הישמע הצלצול הדלת תיפתח... אילו היה המנוח מקבל טיפול רשלני, היתה נקבעת אחריות טר”מ למותו, על אחת כמה וכמה שיש מקום לקבוע זאת כאשר לא ניתן טיפול בכלל". בפסק הדין נסמך השופט על חוות דעתו של ד"ר יוסף רודריג, מומחה לרפואה דחופה ופנימית, שקבע כי, "חיי המנוח היו ניצלים בסבירות גבוהה אילו היה מתקבל במרפאת טר”מ כאשר עמד על רגליו, ולפני שפיתח את הפרעת הקצב הקטלנית".
למרות הנסיבות המצערות, בית המשפט פטר את מד"א מאחריות. אף שהתחנה היתה סגורה, למרות העיכוב באמבולנס - השופט שוהם קבע כי השירות פעל בהתאם לנהלים והאילוצים התקציביים. "אני קובע שמד”א פעלה באופן סביר, במסגרת האמצעים העומדים לרשותה", הוא כתב בהכרעת הדין שלו. "המסקנה לפיה בכל נקודת הזנקה צריכים להיות שניים או שלושה צוותים מטילה מעמסה בלתי אפשרית על גוף שברובו ממומן מתרומות... ולכן לא דבק פגם בהתנהגותה".
- רופא שיניים ישלם 150 אלף שקל פיצויים למטופלת
- עבר החייאה ויצא עם שבר בכתף: מד"א תפצה ב-185 אלף שקל
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
למרות ההכרה באחריותה של טר”מ, השופט לא קיבל את התביעה כולה. הוא קבע כי למנוח היה "אשם תורם" בשיעור של 25%, מכיוון שלדבריו, הוא לא פנה לטיפול רפואי באופן מיידי כשהופיעו הכאבים בחזה. "אני סבור שהמנוח לא נהג בזהירות סבירה", הוא כתב בפסק הדין. "אדם סביר במצבו שסובל מכאבי חזה פונה לטיפול רפואי... אי פניה בזמן מגדילה את הסיכון לפגיעה קשה ובלתי הפיכה". על בסיס הקביעה הזו, קוזז מהפיצויים הסכום היחסי לאשם התורם.
בסופו של דבר, פסק השופט כי טר”מ תשלם לעיזבון המנוח ולרעייתו פיצויים בסכום כולל של 210 אלף שקל - סכום שכולל 175 אלף שקל בגין נזק לא ממוני (קיצור תוחלת חיים וכאב וסבל), 20 אלף שקל בגין אובדן שירותי בן זוג, ו-15 אלף שקל עבור הוצאות קבורה ומצבה. לאחר הפחתת 25% בגין אשם תורם, נותר סכום של 157.5 אלף שקל, שאליו נוספו 37,170 שקל כשכר טרחת עורך דין.
מעבר לפן האישי הכואב, פסק הדין הזה נוגע בשאלה עקרונית: מהו סטנדרט ההתנהגות הסביר במרפאה לרפואה דחופה בשעת לילה, כשחיי אדם מונחים על הכף? השופט הבהיר בהכרעתו כי, "אין באפשרותי לעלות הסברים... מה שברור הוא, שבמקום היה צוות רפואי... והיה צורך לדאוג לכך שעם הישמע הצלצול הדלת תיפתח". המשמעות היא שאי פתיחת הדלת - גם בלי כוונה תחילה - מהווה מחדל חמור שיכול להיחשב רשלנות, אפילו מבלי שניתן להוכיח שהטיפול היה מציל חיים. ההימנעות ממתן טיפול, לכשעצמה, היתה כאן הבסיס להרשעה.
- האם הסכם ממון הוא גם הצוואה?
- האם ניתן לקבל מזונות רטרואקטיבית אחרי 14 שנה?
- תוכן שיווקי צברתם הון? מה נכון לעשות איתו?
- ויתר על הירושה כדי לא לשלם לנושים - מה קבע בית המשפט?
מה ההשלכות האפשריות של פסק הדין על הנהלים הפנימיים של רשת טר"מ ומרפאות דומות?
פסק הדין חושף כשלים תפעוליים וניהוליים שמוסד רפואי לא יכול להתעלם מהם. ייתכן שבעקבות ההכרעה, הרשתות לרפואה דחופה יידרשו לבחון מחדש את פרוטוקול הנעילה בלילה, את אופן המענה לאינטרקום, ואת תיעוד הנוכחות של אנשי הצוות. רשת שלא תעשה כן, תחשוף את עצמה לתביעות עתידיות דומות.
מדוע השופט בחר שלא לקבוע אחריות על מד"א, אף שהתחנה לא היתה מאוישת?
השופט ביסס את ההחלטה על עקרונות משפטיים שנוגעים ל"שיקולי תקציב והקצאת משאבים". נקבע כי מד"א פעלה במסגרת מגבלות סבירות, והזניקה אמבולנס בתוך זמן ממוצע סביר (13 דקות). תחנת ההזנקה במודיעין לא נועדה לטיפול מיידי בנפגעים מזדמנים, אלא רק ליציאה לקריאות. הפסיקה הדגישה את המורכבות של חלוקת משאבים בגוף ציבורי שאינו מתוקצב ישירות על ידי המדינה.
מדוע בית המשפט ייחס למנוח אשם תורם אף שמדובר בלילה שבו חלה החמרה במצבו?
על פי ההלכה המשפטית, אשם תורם מתייחס למידת הזהירות שהנפגע נקט. מכיוון שהמנוח סבל מכאבים בחזה כבר בשעות הערב, ולא פנה לטיפול עד לפנות בוקר, נקבע כי לא נהג "כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה", בייחוד לאור ההיסטוריה הרפואית העשירה שלו. למרות ההבנה למורכבות האנושית, הוא נדרש שיקול של אחריות אישית, ולכן הופחתו 25% מהפיצוי.
מה המשמעות של הקביעה שהמנוח לא קיבל טיפול בכלל, לעומת מקרים שבהם ניתן טיפול רשלני?
ההבחנה בין טיפול רשלני לבין היעדר טיפול בכלל משמעותית. במקרה זה, היעדר הטיפול נחשב רשלנות חמורה יותר, שכן כלל לא ניתנה למטופל האפשרות לקבל מענה רפואי. השופט כתב במפורש כי, "אילו היה המנוח מקבל טיפול רשלני, היתה נקבעת אחריות טר”מ למותו, על אחת כמה וכמה שיש מקום לקבוע זאת כאשר לא ניתן טיפול בכלל". כלומר, עצם השלילה של הסיכוי לקבל טיפול - גם אם לא ניתן להוכיח שהוא היה מציל חיים - היא הרשלנות עצמה.
מה היה תפקיד חוות הדעת הרפואיות של המומחים בפסק הדין?
,חוות הדעת הרפואית של ד"ר רודריג מטעם התובעת היתה קריטית בקביעת הסיכוי להצלת חייו של המנוח. המומחה הנ"ל קבע כי אילו היה מקבל טיפול בזמן סביר להניח שחייו היו ניצלים. מנגד, המומחה מטעם טר”מ לא סתר קביעה זו, אלא טען שקיימות מגבלות טיפוליות מורכבות בגלל עברו הרפואי. בסופו של דבר, בית המשפט קיבל את ההנחה שחייו היו עשויים להינצל, והעדיף את חוות הדעת של התובעת כבסיס לקביעת החבות.
האם בית המשפט התחשב בגילו של המנוח ותוחלת חייו בחישוב הפיצוי?
כן. נקבע שתוחלת חייו של המנוח היתה שנתיים וחצי בלבד, לאור בעיות רפואיות מרובות. ההערכה הזו, שהתבססה על חוות הדעת של המומחה מטעם טר”מ, התקבלה גם לאחר החקירה הנגדית. הדבר השפיע על גובה הפיצוי בגין אובדן הכנסה עתידית ובגין קיצור תוחלת חיים, ושימש בסיס לקביעת סכום כולל של כ‑210 אלף שקל.
מדוע לא נפסק פיצוי על אובדן הכנסה?
לפי השופט, התובעת לא הציגה מסמכים המוכיחים אובדן הכנסה בפועל. בנוסף, היא מקבלת קצבת שארים משמעותית בגובה כמעט זהה להכנסות של המנוח - מה שמוביל לכך שאין הפסד חודשי נטו. גם אם תוחלת החיים היתה גבוהה יותר, הפנסיה החודשית היתה מנטרלת את ההפסד בפועל.
האם יש חשיבות לכך שהתובעת לא נחקרה על תצהירה?
בהחלט. העובדה שגירסתה של התובעת לא הופרכה ולא נחקרה על ידי הנתבעת נחשבת הודאה למעשה במהימנות הגרסה. המשפט מסתמך על הכלל שלפיו, "עד שלא נסתר - חזקה שהוא אמת". הדבר חיזק את הקביעה שלפיה הדלת בטר”מ לא נפתחה חרף ניסיונות חוזרים ונשנים להיכנס.
במקרה אחר, הכריע בית המשפט במרץ האחרון בתביעה שהוגשה בעקבות מקרה קשה. אשה הרה בשבוע ה-34 להריונה הגיעה לבית החולים בני ציון בחיפה ב-2018 עם תלונות על הפרשה דמית. למרות מצבה המדאיג, היא סורבה לקבל טיפול רפואי בשל היעדר הסדר כספי מתאים. למחרת, כשחזרה לבית החולים, התגלה כי העוברית שנשאה ברחמה נפטרה. בעקבות האירוע, הגישה האשה לבית משפט השלום בחיפה תביעה נגד בית החולים, ובית המשפט פסק לה באחרונה פיצוי בסכום כולל של 1.5 מיליון שקל. האשה, שהיתה בהיריון בסיכון גבוה, הגיעה כאמור למיון בית החולים בני ציון בשבוע ה-34 להריונה עם תלונות על הפרשה דמית. מצב זה מחייב התייחסות רפואית מיידית, שכן הוא עלול להצביע על סיבוכים חמורים כמו היפרדות שליה או לידה מוקדמת. למרות זאת, הצוות הרפואי סירב לקבלה אותה לטיפול בשל היעדר הסדר כספי, והאשה נאלצה לעזוב את בית החולים מבלי שנעשה לה דבר. למחרת, חזרה האשה לבית החולים, ואז התגלה כי העוברית אינה בחיים. האשה טענה כי בית החולים הפר את חובתו לספק לה טיפול רפואי דחוף, ללא קשר למעמדה הכספי. היא טענה גם כי הסירוב לטפל בה במצב חירום רפואי מהווה רשלנות, שהובילה למות העוברית. עוד טענה האשה כי נמנע ממנה המידע והאפשרות לקבל החלטות מושכלות לגבי מצבה הרפואי והטיפול הנדרש.
ויתר על הירושה כדי לא לשלם לנושים - מה קבע בית המשפט?
חייב שנושא חוב לעורך דינו כבר מאז שנות התשעים ויתר על חלקו בעיזבון של אמו כבר לפני עשור, ביחד עם אחיו, כדי לאפשר לאביו להמשיך להתגורר בבית המשפחה. כעת, על אף מצבו הרפואי ונכותו, בית המשפט הורה לבטל את הסתלקותו מהירושה ולהעביר את חלקו לקופת הנשייה - צעד שהיה תנאי למתן הפטר מוחלט מחובותיו.
בבית משפט השלום בטבריה ניתן באחרונה פסק דין העוסק בסיטואציה כמעט נדירה: אדם שנושא חוב לעורך דינו, מצא לנכון לוותר על חלקו בירושת אמו לפני כעשור כדי לאפשר לאביו להישאר בבית המשפחה. השופטת נסרין אסכנדר־מוסא נדרשה לשאלה אם ראוי שבית המשפט יכבד את הסתלקותו מהירושה, או שמא יבטל אותה כדי לאפשר לנושה הוותיק לקבל את חלקו. ההכרעה שהתקבלה חושפת את האיזון העדין בין דאגה לחייב במצב אישי וכלכלי קשה, לבין הגנה על זכויות הנושים.
הרקע למקרה מתחיל עוד ב-1995, אז שכר החייב את שירותיו של עורך הדין חסאן בסתוני אך לא שילם את שכר הטרחה שלו. החוב, שנפסק כבר אז בפסק דין חלוט, תפח עם השנים והגיע לסכום של 116,861 שקל. החייב, סובל מנכות רפואית לצמיתות בשיעור של 55% ואובדן כושר עבודה מלא. הוא מתקיים מקצבת נכות של כ-4,800 שקל לחודש ומתגורר בשכירות, כשהוא נעזר בסיוע בשכר דירה בסכום של כ-700 שקל בלבד. כלומר מדובר באדם שמצבו הכלכלי רעוע ביותר ואין לו שום נכסים משמעותיים.
למרות נסיבות חייו הקשות, התברר כי ב-2015, זמן רב לאחר שנוצר החוב ולא שולם, בחר החייב להסתלק מהעזבון של אמו המנוחה, שכלל דירת מגורים. לטענתו, ההחלטה נבעה משיקולים משפחתיים בלבד, במטרה לאפשר לאביו להמשיך להתגורר בבית. אלא שבית המשפט לא קיבל את הטענה הזו ככזו שמבטלת את זכויות הנושה. השופטת קבעה בפסק הדין שפורסם כי, "היחיד היה חייב כספים לנושה... היה על היחיד להיות הוגן כלפי הנושה בטרם יהיה נדיב כלפי אביו, ועליו לדאוג לשלם את חובו לנושה בטרם ייתן מתנה לאביו".
הנאמנת: חוסר תום לב של החייב
ההליך הנוכחי נפתח לאחר שבקשת החייב לפתיחת הליכים לפי חוק חדלות פירעון התקבלה בנובמבר 2023, והנאמנת מונתה לפקח על ביצוע ההליך. בדו"חות שהוגשו על ידי הממונה צוין כי מצבו האישי והבריאותי של החייב מצדיק מתן הפטר מהחוב, אבל הנאמנת טענה אחרת. לדבריה, הסתלקותו של החייב מהעזבון בעת שהיה מצוי בחובות מצביעה על חוסר תום לב. היא דרשה מבית המשפט לבטל את ההסתלקות כדי להחזיר את הנכס לקופת הנשייה.
- החייבת לא ביקשה - הרשם הפחית ריביות של 450 אלף ש'
- רשם הוצל"פ הפחית את ריביות לחייבת אחרי 20 שנה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בדיון שהתקיים בפברואר 2025 ניסה החייב להגיע להסדר והציע להוסיף לקופת הנשייה 60 אלף שקל - סכום ששווה לשווי חלקו בעיזבון כפי שהוערך בהליך קודם שהתנהל בעניינו. ואולם לאחר כמה חודשים הודיע החייב כי אינו מסוגל לעמוד בתשלום, והנאמנת הגישה בקשה רשמית לביטול ההסתלקות. השופטת קיבלה את עמדתה וקבעה כי הסתלקות מירושה מהווה פעולה הגורעת נכס מקופת הנשייה לפי סעיף 221 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי. "יש לראותה כפעולה הגורעת נכס מקופת הנשייה", היא כתבה בהכרעתה, והדגישה כי החוק נועד למנוע מיחיד לבצע פעולות בנכסיו באופן שפוגע בנושים.
האם הסכם ממון הוא גם הצוואה?
פסק דין שניתן בבית המשפט לענייני משפחה בקריות קבע כי בת זוגו של אדם שהלך לעולמו, עמו חיה במשך 17 שנה, תוכר כידועה בציבור ותירש מחצית המעיזבון שלו, בהתאם לחוק הירושה. השופטת דחתה את הטענות של בנו היחיד של המנוח, שלפיהן הסכם הממון שעליו חתם אביו מולה
מהווה צוואה המדירה את בת הזוג, וקבעה כי המסמך אינו יכול לשמש תחליף לצוואה
עבור האשה שניהלה קשר זוגי ארוך שנים עם המנוח, פסק הדין שניתן באחרונה הוא לא רק ניצחון משפטי, אלא גם הכרה במעמדה. השופטת רונית ויצמן מבית המשפט לענייני משפחה בקריות קיבלה את תביעתה להכיר בה כיורשת על פי דין, וקבעה כי היא עמדה במבחנים הנדרשים בסעיף 55 לחוק הירושה. בכך נקבע כי צו הירושה שניתן ביולי 2023 יתוקן, והיא תירש מחצית מהעיזבון ביחד עם בנו של המנוח.
הפרשה החלה לאחר מות בן הזוג שלה במאי 2023, אז ניתן צו ירושה המורה כי בנו הוא היורש היחיד. כחודשיים לאחר מכן פנתה בת הזוג לבית המשפט וטענה כי היתה ידועה בציבור של המנוח במשך 15 שנה לפחות, וכי יש להוסיף אותה כשותפה לירושה. הבן מצדו, הגיש תביעה נגדית, שבה ביקש מבית המשפט להכיר בהסכם הממון שנחתם בין אביו לבת הזוג ב-2007 כצוואה לכל דבר ועניין. לטענתו, מהוראות ההסכם ניתן ללמוד כי אביו התכוון להבטיח כי עיזבונו יעבור אך ורק אליו.
במרכז המחלוקת עמדה השאלה האם הסכם ממון יכול לשמש צוואה. השופטת ויצמן דחתה את הטענה הנחרצת של הבן וקבעה כי אין בסיס משפטי להעניק להסכם מעמד של צוואה. היא ציינה בפסק הדין שפורסם כי, "המצווה צריך להצהיר בפני העדים שזו צוואתו... והעדים צריכים לאשר באותו מעמד בחתימתם", דבר שלא נעשה במקרה זה. עוד היא הדגישה כי הנתבע לא זימן לעדות את עורכת הדין שערכה את ההסכם, ולא הביא כל ראיה לכך שהמנוח התכוון שההסכם ישמש הוראת ירושה. "המסקנה היחידה המתבקשת היא שהמנוח לא ראה בהסכם הממון את צוואתו", כתבה השופטת בפסק הדין.
"לא ניתן לתת פרשנות עקיפה להסכם הממון"
השופטת דחתה גם את האפשרות לראות בהסכם הממון "הוראה אחרת", השוללת את זכות הירושה של בת הזוג, כפי שניתן לעשות לפי סעיף 55 לחוק הירושה. לדבריה, ההסכם עסק בהפרדה רכושית במהלך החיים המשותפים ובמקרה של פרידה, אך לא כלל הוראות מפורשות בנוגע להורשה. "לא ניתן לתת פרשנות עקיפה להסכם הממון לפיה רצון המנוח היה לנשל את התובעת מעיזבונו", היא פסקה בהכרעתה.
- בת הזוג נותרה בלי שום חלק בירושה
- בוטל חלקו של הבן בצוואת אמו - אף שאיש לא התנגד
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
לאחר שנדחתה טענת הבן, פנה בית המשפט לבחון אם התקיימו התנאים להכרה בתובעת כידועה בציבור. השופטת ציינה כי אין מחלוקת שהצדדים ניהלו מערכת יחסים זוגית ארוכת שנים, והזכירה כי כבר בהסכם הממון הצהירו הצדדים על רצונם, "לחיות יחדיו באהבה וברעות ולקיים ביניהם חיי זוגיות מלאים כיחידה משפחתית אחת". עוד היא הוסיפה כי, "לא נטען שהצדדים נפרדו, שלא היתה רציפות בזוגיות, או שהיתה למנוח זוגיות אחרת".
