הסיפור של עם ישראל  מתחיל בפרשתנו עם הציווי ההיסטורי – “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". הפרידה של אברהם ממשפחתו היא הצעד הראשון בדרך יצירת העם הנבחר שהפיץ את האמונה המונותאיסטית בעולם.

המטרה היא אמנם מטרה רוחנית, אבל "אם אין קמח אין תורה", ולכן לאורך כל סיפורי האבות מודגש פעם אחר פעם עושרם והצלחתם החומרית. כך ביחס לאברהם: "ואברהם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב", ביחס ליצחק: "ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד, ויהי לו צאן ומקנה בקר ועבודה רבה", וגם ביחס ליעקב: "ויפרץ האיש מאד ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמורים".

למרות ההדגשות החוזרות ונשנות, העושר הוא משני למטרה העיקרית שהיא ההתעלות המוסרית וקיום רצון ה', ולכן נדחה מפני דברים חשובים יותר. כך, כאשר בפרשתנו אברהם מציל את לוט ומנצח את ארבעת המלכים מציע לו מלך סדום "תן לי הנפש והרכוש קח לך", אך אברהם מסרב בכל תוקף: "הרימתי ידי אל ה' אל עליון קונה שמים וארץ, אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך". סדום מסמלת את האכזריות שנובעת מתאוות הממון, את עשיית העושר ולא במשפט, ואת ניצול השפע החומרי של הארץ, שהייתה אז "כגן ה' כארץ מצרים" כדברי הפסוק, לצורך הנאות חומריות בלבד. ברכוש כזה אברהם לא רוצה לגעת, אפילו לא בשרוך הנעל. אברהם מכנה את ה' בפסוק בין השאר "קונה שמים וארץ" כדי להדגיש שהעושר והממון מגיעים מה', שהוא "קונה שמים וארץ" והכל שלו, ולכן אין לו צרוך בממון מן הסוג שיש לסדום להציע.

אולם כשהוא יוצא למלא את שליחותו של ה' – "לך לך מארצך", מדגישה התורה שאת הרכוש שהוא השיג כדין הוא לוקח איתו: "ויקח אברהם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת כל רכושם אשר רכשו...". כלומר, חשוב לתורה לומר שאברהם אינו משאיר מאחריו את הרכוש בדרכו למלא את ייעודו האלוקי, אלא לוקח אותו עימו. באופן דומה נקרא בהמשך הספר ביחס ליעקב, שכשחזר לארץ כנען מארם נהריים, לאחר שהעביר את משפחתו את נהר הירדן, הוא נשאר לבדו מהעבר השני של הנהר, "ויותר יעקב לבדו". מדוע נותר יעקב לבדו? אומרת הגמרא: "שנשתייר על פכין קטנים". יעקב שכח כמה חפצים קטנים וחזר לקחתם. מדוע ליעקב העשיר היה חשוב כל כך לחזור בשביל כמה חפצים קטנים עד שסיכן עצמו לחזור בלילה לבדו לעבר השני של הנהר? ממשיכה הגמרא: "מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם, וכל כך למה? לפי שאין פושטין ידיהן בגזל". ממונם של צדיקים חביב עליהם. להבדיל מדתות אחרות ביהדות אין שנאת עשירים, ואין התייחסות לחומר כדבר שלילי שיש להתרחק ממנו. ממון שהושג כדין ולא בעושק וגזל הוא רצוי ואף חביב על הצדיקים.

• טור פרשת השבוע, שבועות: מערכת רווחה עם תמריצים ליציאה ממעגל העוני
• פרשת במדבר: כוחה של הסמליות ביצירת תרבות ארגונית וזהות לאומית
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

יחד עם אברהם הולך לארץ כנען גם אחיינו לוט, וגם הוא הופך ברבות הימים לעשיר: "וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואהלים", אך לאחר זמן מה של נדודים משותפים, מתגלה מריבה בין אנשי אברהם לאנשי לוט. זהו לא הסכסוך הראשון המופיע בספר בראשית, נתקלנו כבר במריבה בין קין להבל ובכעס של נוח על בנו חם ונכדו כנען ועוד, אך זהו הסכסוך הראשון שנראה שנוצר על רקע כספי:

"ולא נשא אותם הארץ לשבת יחדיו כי היה רכושם רב ולא יכלו לשבת יחדיו. ויהי ריב בין רעי מקנה אברם ובין רעי מקנה לוט והכנעני והפרזי אז יושב בארץ".

קריאת הפסוקים הללו מעלה כמה שאלות: מדוע לא יכלה הארץ לשאת את שניהם? עד כדי כך היה רכושם רב? על מה בדיוק רבו הרועים? ומה החשיבות של ציון סוף הפסוק – "והכנעני והפרזי אז יושב בארץ" ואיך הוא קשור לריב של רועי אברהם ורועי לוט?

רש"י מפרש את מריבתם בצורה הבאה: "לפי שהיו רועיו של לוט רשעים ומרעים בהמתם בשדות אחרים, ורועי אברהם מוכיחים אותם על הגזל, והם אומרים נתנה הארץ לאברם, ולו אין יורש, ולוט בן אחיו יורשו, ואין זה גזל. והכתוב אומר: והכנעני אז בארץ ולא זכה בה עדיין אברהם".

• מוריס קאהן נפטר בגיל 96 ומשאיר מורשת של תשתיות מידע, טלקום והון ישראלי שעובד בשקט
• היו"ר, המנכ"ל והסמנכל"ית - הצמרת של מנורה נחקרה באזהרה
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• "השוק המקומי כבר מתומחר גבוה; השקל יגיע ל-3-3.12 בסוף 2026"

לפי פירוש רש"י המבוסס על המדרש, הצאן הרב של לוט ואברהם חייב אותם לנדוד כל העת אל עבר שטחי מרעה חדשים. ההכרח הזה הביא את רועי לוט לחפש את הפתרון הקל – שדות מעובדים של הפלאחים המקומיים. בתקופה העתיקה התקיים המתח (שגם בא לידי ביטוי במריבה של קין והבל) בין אנשי האדמה הקבועים למקומם לבין אנשי המרעה הנודדים ממקום למקום, ובין השאר גם בתחום גזל השדות. רועי אברהם לא אהבו את הפתרון הזה, ועל רקע כך פרצה המריבה.

אך אנשי לוט מחפשים גם צידוק מוסרי – דתי למעשה הגזילה שלהם. אלוקים הבטיח את האדמה הזו לאברהם וליורשיו. כיון שאברהם כבר זקן ובלי יורשים אחרים לוט הוא היורש, ולו מגיעה הארץ, ואין זה נחשב כגזל. התורה לא מסכימה עם הניתוח של רועי לוט ומסכימה עם רועי אברהם. היא טוענת "והכנעני והפרזי אז יושב בארץ". אברהם אמנם יזכה בעתיד בארץ ישראל לו ולצאצאיו, אך כעת היא אינה רכושו אלא רכוש הכנענים, לכן כניסה לשדותיהם נחשבת כגזל.

ישנה פה גם אבחנה חשובה בין הלאומי ולפרטי. העובדה שהארץ שייכת לעם מסוים לא מתירה להפקיע רכוש פרטי של יחידים מעמים אחרים. את העיקרון הזה ניתן להחיל גם בימינו. הטענה של העם היהודי לארץ ישראל היא טענה לאומית, ואינה נוגעת לזכויות הפרט של היחידים שאינם יהודים הגרים בארץ, במידה והם אכן הבעלים החוקיים של אדמתם.

כך כתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק בנוגע ליחס לאינם יהודים הגרים בארץ בספרו עין איה: "וזה יהיה גם כן כעין הרגל והדרכה לשלום הכללי הגדול, שירחש ישראל על-פי תורת ד' אשר דרכיה דרכי נעם ושלום לכל העמים. 'גר ותושב וחי עימך' אמרה תורה, גם ליחס בני נכר הגרים אתנו בארצנו, אנו רק מקפידים על הסרתו מדרך רעה ומזיקה, להיותו איש ישר כחובת בני נח. אומנם אם יש לו לבן הנכר אומה וארץ אבות יכול להיות לו עליהם געגועים וחיבה ובזה יהיה 'גר', אך בכל זאת תכירהו גם ל'תושב' לעניין קירוב הדעת וחופש וזכויות הראויות לאדם, ואל ייקחך ליבך להכחיד ממנו את רגשותיו הטבעיות לעמו ולארצו עד שיהיה רק תושב, כי אם 'גר ותושב וחי עמך".\

בנו של הרב קוק, הרב צבי יהודה הכהן קוק היה בין מייסדי ההתנחלויות ביהודה שומרון וחבל עזה וממנהיגי תנועת גוש אמונים שחתרה לחזרת היהודים להתיישב בכל שטחי ארץ ישראל השלמה. למרות זאת, הוא הדגיש מאד את ההבדל בין הלאומי לבין הפרטי והקפיד מאד שלא לפגוע באף אדם חף מפשע ודאג שלא יגזלו את אדמתם או רכושם. הוא נהג לומר "אין לנו עניין עם אחמד או מוסטפא", כלומר עם האדם הפרטי היושב על אדמתו ולא מזיק לנו.

תלמידו של הרב צבי יהודה, הרב פילבר, כתב שגם ביחס למפעל ההתנחלויות אותו הוביל הרב צבי יהודה קוק הוא הקפיד על ההבחנה הזו בין הפרטי לבין הלאומי: "בהיותו על שטח ההתנחלות - היה שואל, פעמים אין מספר, כל גורם חדש שהגיע האם הקרקע היא פרטית או ציבורית. ורק משנאמר לו כי הקרקע היא אדמת מדינה, נחה דעתו.... אין לנו בדברי רבותינו ז"ל כל רמז של היתר לקפח את זכויות הפרט של האוכלוסייה הנוכרית בארץ ישראל".

כשם שממונם של צדיקים חביב עליהם, ואף יותר מכך, הם מקפידים שלא לפגוע בממונם של אחרים. גם המאבק הלאומי על ארץ ישראל אסור לו שיפגע בערכים המוסריים המלווים את העם היהודי לאורך כל הדורות. מקרים של השחתת רכוש או גזלת קרקעות פרטיות במידה וקיימים כאלו בשולי השוליים של המחנה, ראויים לכל גינוי ונוגדים את ערכי התורה כפי שהם באים לידי ביטוי בדברי הרבנים ובסיפורי התורה.