בשונה ממשכורות של שכירים, שבהן בית הדין מגן על עיקרון ההיבט הביטוחי, אצל עצמאים סעיף 345 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי") מחייב את המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") לקבל את שומת המס בהתאם לסכום ההכנסות שבשומה. ביום 18.5.2010 קבע בית הדין האזורי לעבודה בנצרת (ב"ל 1003/09 ברוך זלץ נגד המוסד לביטוח לאומי), בניגוד להחלטת המוסד לביטוח לאומי (מל"ל), כי יש לשנות את סכום הכנסות המבוטח על פי השומות הסופיות.

רקע עובדתי וטענות הצדדים

המבוטח, נכה צה"ל, הועסק במשרה מלאה כעובד שכיר, ונוסף על כך ניהל תחנת דלק. בשנת 1995 מסר המבוטח לחברת דור את ניהול התחנה והפעלתה, ובשנת 2002 נחתם הסכם נוסף עם תנאים חדשים, שבהם צמצם המבוטח את שעות העבודה שלו בניהול התחנה. המבוטח שילם למל"ל דמי ביטוח על פי השומות הזמניות כהכנסה מיגיעה אישית. הכנסות אלו נרשמו כהכנסות נכים.

בחודש נובמבר 2007, במהלך דיון ברשות המסים (מס הכנסה), סווגו ההכנסות מחדש, כאשר 30% מההכנסה סווגה כהכנסה ממשלח יד, ו-70% מההכנסה סווגה כהכנסה שאינה מיגיעה אישית. המבוטח פנה למל"ל וביקש לשנות את הגדרת ההכנסה לדמי שכירות, אך המל"ל דחה את בקשתו.

עמדת המבוטח

המבוטח טען שאין לו נגיעה לפעילות המסחרית בתחנת הדלק אין לו משרד, תפקיד או סמכות בציוות העובדים, והוא אינו יכול להשפיע על שיעור ההכנסות. מאחר שהוא עובד בהיקף משרה מלאה בהסתדרות, אין לו פנאי לעבוד בתחנת הדלק, ולפיכך יש לראות את הכנסתו מתחנת הדלק כהכנסה פאסיבית, בהתאם לקביעת מס הכנסה.

עמדת המוסד לביטוח לאומי

המבוטח הגדיר במשך השנים את מעמדו בתחנת הדלק כמבוטח עצמאי בעל הכנסות מיגיעה אישית. הוא מנהל את תחנת הדלק כעצמאי בד בבד עם עבודתו כשכיר, והוא מעולם לא ביקש לשנות את מעמדו זה. המבוטח המציא למל"ל דוחות שבהם ניכוי הוצאות, המאפיין הוצאות של עובד עצמאי. המבוטח היה מודע לכך שהכנסותיו מתחנת הדלק היו הכנסות מהשכרת נכס, אך בחר לדווח עליהן כהכנסות ממשלח יד, כדי ליהנות מהפטור ממס הכנסה שניתן לו כנכה. בסעיף 5 לחוק הביטוח הלאומי נקבע כי מבוטח המבקש לשנות את מעמדו מעובד עצמאי למעמד אחר, נושא בנטל כבד להוכיח את השינוי. כל עוד לא עשה כן, אין לראותו כמי שמעמדו השתנה, בשל ההיבט הביטוחי (המבוטח נהנה במשך כל הזמן מביטוחו כעובד עצמאי).

השאלה שעמדה לדיון

האם המבוטח יכול לבקש היום שינוי סיווג רטרואקטיבית, נוכח העובדה כי הוצאה לו שומה סופית ששינתה את סיווג החלק הארי של הכנסתו?

עמדת בית הדין

המבוטח ביקש כי הכנסותיו יוכרו כהכנסות עצמאי, אך רשות המסים "כפתה" עליו להכיר בהכנסות אלו כהכנסות פאסיביות. הוא חתם על הסכם הפשרה כדי לא להיגרר להליכים משפטיים.

השומה הסופית שנקבעה למבוטח הותירה את מעמדו כעצמאי לגבי 30% מסך הכנסתו מתחנת הדלק. כלומר, ההכנסה שלו כעובד עצמאי נמוכה יותר, אך הוא עדיין מוכר כעובד עצמאי גם על פי השומה הסופית. השיקול הביטוחי בהפחתת ההכנסה הוא רק חלק מהשיקולים שעל המל"ל לשקול בבואו לשנות מעמד רטרואקטיבית, במיוחד לאור העיקרון שנקבע בפסק דין גדות (דב"ע נה/0-14), שלפיו רצוי שקביעות הרשויות המנהליות תהיינה אחידות, באופן שההכנסה לפי הפקודה תהיה בעלת שיעור זהה ביחס לרשויות המס מחד גיסא, ולמוסד לביטוח לאומי מאידך גיסא.

המבוטח בוטח בעבר בהתאם להכנסות שעליהן הצהיר, וכשהגיעו השומות הסופיות (שלא הוא ביקש לשנות בהן את סכום ההכנסה או את סיווגה) התברר כי ביטוחו נעשה בשיעור שאינו נכון, ויש לתקנו. גם הזכות הביטוחית הייתה משתנה לפי השומה הסופית, למעט במצב של גמלה חוסמת.

לסיכום, בית הדין קיבל את עמדת המבוטח, מכיוון שבסיווגו כעובד עצמאי לא חל שינוי. על פי השומות הזמניות, המבוטח היה במעמד של עובד שכיר ועובד עצמאי. על פי השומות הסופיות, המבוטח היה במעמד של עובד שכיר, עובד עצמאי, ובנוסף היו לו הכנסות פסיביות. עד שנת 2007 הכנסות פסיביות כאמור היו פטורות מתשלום דמי ביטוח מכוח התקנות, ומכאן ההתעקשות של המל"ל שלא לתקן את השומות. ספק אם תוצאת פסק הדין הייתה דומה אילו בשומה הסופית כל ההכנסה ממשלח היד הייתה הופכת להכנסה פסיבית, שכן מדובר בשינוי מעמד שעליו הוצהר במהלך השנים.