תקציר ע"ע 570/07; 688/07

- בבית הדין הארצי לעבודה

- על ידי כב' השופט סטיב אדלר

- ניתן ב- 24.12.2009

- המערער והמשיב: פיליפ טיברמן

- המערערת והמשיבה: מקורות חברת מים בע"מ

עו"ד הלית כהן-רזניצקי

העובדות

פיליפ טיברמן (להלן: "העובד") הועסק כמהנדס בחברת מקורות (להלן: "מעבידה 1") ובחברת מקורות בינוי ופיתוח בע"מ, חברת בת של מעביד 1 (להלן: "מעבידה 2"), החל מיולי 1971 ועד לפרישתו ביוני 2003.

משנת 1971 ועד שנת 1980 הועסק העובד בחוזה למתן שירותים כ"קבלן עצמאי" אצל מעבידה 1 (להלן: "תקופת העבודה הראשונה"). משנת 1973 הוציא העובד חשבוניות מס למעבידה 2.

משנת 1980 ועד שנת 2003 הועסק העובד ע"י מעבידה 2 כעובד מן המניין (להלן: "תקופת העבודה השנייה").

העובד הגיש תביעה לשנות את מעמדו מ"קבלן עצמאי" ל"עובד" ביחס לתקופת עבודתו הראשונה, ובהתאם לכך תבע את הזכויות הנובעות ממעמד זה.

מעבידה 1 הגישה, בין היתר, תביעה שכנגד להשבת הסכומים ששולמו לעובד ביתר, ככל שתתקבל טענתו להכרה ביחסי עובד-מעביד.

בית הדין האזורי לעבודה קבע, כי התקיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים, וביסס את קביעתו, בין היתר, על אופי העסקתו של העובד: היקף העסקתו של העובד נקבע ע"י מעבידה 1 ובהתאם לשעות העבודה המקובלות בה, העובד פעל בהתאם להוראות אנשי המעבידה 1 תוך שימוש בכלים ובאמצעים שסיפקה לו, העובד לא נתן שירות ללקוחות נוספים ולא העסיק עובדים והמשך העסקתו כ"עובד" לא הביא לשינוי בתנאי עבודתו.

בית הדין קיבל את עמדת המעבידה 1, לפיה שולמו לעובד תשלומים ביתר מעצם הגדרתו כ"קבלן עצמאי". עם זאת נקבע, כי אין מקום לחייב את העובד בהשבת מלוא הסכום ששולם לו ביתר, אלא להגבילו לכדי קיזוז הסכומים שנפסקו לטובתו.

עיקר הדיון בבית הדין הארצי לעבודה היה בשאלה, באילו נסיבות תתקבל תביעת השבה ו/או טענת קיזוז מצד מעסיקה, כאשר "קבלן עצמאי" הוכר כ"עובד".

פסק הדין

קיומם של יחסי עובד מעביד וטענת השיהוי במסגרת הערעור, טענה המעבידה 1, בין היתר, כי דין תביעת העובד להכרה בו ככזה להדחות בשל השיהוי הרב שבהגשתה. בית הדין הארצי חזר על הקביעה, לפיה קיימים יחסי עובד-מעביד בין העובד למעבידה 1. ביחס לטענת השיהוי נקבע, כי כשם שתביעה לקביעת סטאטוס של עובד בצד ההשלכות הכספיות הנובעות ממנה לא תדחה מחמת התיישנות, לא תתקבל טענת שיהוי בתביעה כאמור.

רצף זכויות לעובד באשכול חברות

אומנם לא בכל מקרה יש לראות בחברת האם מעסיקה של עובדי חברת הבת, שהינה אישיות משפטית נפרדת, אך בהתאם לפסיקה, קיימים מקרים בהם יש לראות בעובד חברת הבת כעובד חברת האם. במסגרת מקרים אלה כאמור, יכללו, בין היתר, מקרים מסוימים של העסקה ע"י אשכול חברות.

ביחס לזכאות לפיצויי פיטורים נפסק, כי "אין לדרוש מהעובד להפסיד את זכויותיו לפיצויי פיטורים כאשר הוא מתאים את עצמו לצרכי המפעל בכך, שהוא נאות לעבור ממפעל למפעל של אותו קונצרן... יש לפרש את המושג "מעביד אחד" על פי תכלית חוק פיצויי פיטורים ולתת פחות משקל לשאלות טכניות של ההתאגדות הפורמאלית של העסק...". עוד נקבע בהקשר דומה, כי "מעביד אינו רשאי להעביר את עובדיו ממסגרת משפטית אחת לשנייה כאילו היו אבן על לוח המשחק של המעביד".

במקרה דנן, עיקר תקופת העסקתו של העובד (הן הראשונה והן השנייה) הייתה ע"י המעבידה 1. עצם קיומן של המעבידה 1 והמעבידה 2 היה במסגרת שינויים ארגוניים של המעבידה 1 ובכל המעברים נשמרו זכויותיהם של העובדים. לפיכך נקבע, כי קיים רצף בהעסקת העובד החל משנת 1971 (מועד תחילת עבודתו אצל המעבידה 1).

הזכות לקיזוז והשבה

בבסיס תביעת השבה וטענת קיזוז נדרשת הוכחת הפרש שכר בין התשלומים ששולמו לעובד במסגרת חוזה קבלנות לבין שכר עבודה ריאלי. נטל ההוכחה לעניין טענת קיזוז מוטל על המעסיק. בפסיקה קודמת(*) נקבע, כי אין לבצע השבה או קיזוז אלא במקרים חריגים:

א. כאשר התשלום בפועל היה גבוה באופן ניכר מזה שמבצע העבודה היה מקבל כעובד.

ב. הוסכם בין הצדדים, כי אם יוכר מבצע העבודה בדיעבד כ"עובד" תיעשה השבה ("סעיף גדרון").

ג. העובד דרש שמעמדו יהיה כ"עצמאי".

בית הדין ציין, כי יישום החריגים כאמור ייעשה בהתחשב במכלול נסיבות העניין ולפי שיקול דעתו של בית הדין. עוד צוין, כי "סעיף גדרון" אומנם מצביע על רצון הצדדים, אולם הוא רק מרכיב אחד של מערכת העובדות והשיקולים.

בית הדין הוסיף, כי מטעמי מדיניות שיפוטית של הגנה על זכויות קוגנטיות של עובדים אין להרחיב את תחום החריגים ויש להחילם רק כאשר קיים הפרש ניכר בין התשלום ששולם לעובד כעצמאי לשכר שהיה מקבל כעובד, אם כי יש לשקול גם את תום ליבם של הצדדים.

הוראות החוק הנוגעות להשבה משאירות פתח רחב לשיקול דעתו של בית המשפט. בבוא בית הדין לדון בשאלת ההשבה עליו לבחון בראש ובראשונה את התכליות, העקרונות והכללים העומדים בבסיס משפט העבודה המגן, כמגן על העובדים בתנאים מובנים של חוסר שוויון. מדיניות בית הדין היא למנוע שלילת זכויות מעובדים באמצעות העסקתם כעצמאיים. בית הדין קבע, כי כאשר מי שהועסק כ"עצמאי" הוכר כ"עובד" הכלל הוא שאין לבצע השבה.

נקבע, כי במקרה דנן אין מקום להשבה או קיזוז, מן הטעמים המפורטים להלן:

א. העובד לא דרש להיות מועסק כ"עצמאי" והסיבה האמיתית להעסקת העובד כ"עצמאי" הייתה העדרם של תקנים פנויים במעבידה 1.

ב. לא נמצא בהסכמים בין העובד למעבידה 1 סעיף המקביל ל"סעיף גדרון".

ג. אין פער ניכר בין עלות התשלומים שקיבל העובד כ"עצמאי" לעלות העסקת העובד, לו היה מועסק כ"עובד".

יצוין, כי דעת המיעוט בפסק הדין סברה, כי נקודת המוצא צריכה להיות הפוכה, ולפיה ככלל יש להורות על השבה, בכפוף לשיקול דעתו של בית הדין להקטין את היקף ההשבה משיקולי איזון וצדק. עמדה זו התבססה על העקרונות המשפטיים העומדים בבסיס חובת ההשבה.

לפיכך נקבע, כי לא יבוצעו השבה או קיזוז מהסכומים שנפסקו לעובד בבית הדין האזורי לעבודה בשל ההכרה בדיעבד ביחסי עובד-מעביד.