תשר, שנרשם לא בקופה, יחשב חלק משכר המינימום

העובדות ---------- דניאל מלכה (להלן: "העובדת") הועסקה כמלצרית בבית קפה, שבבעלותו של מר אברהם גד (להלן "המעביד"), מחודש ינואר 2002 ועד ליום 11.05.05.

לאחר פיטוריה, תבעה העובדת את הזכויות המגיעות לה מכוח החוק. במסגרת תביעתה, עיקר הדיון נסב סביב השאלה, האם תשר שלקוחות שילמו בבית הקפה, וניתן לעובדת בכל תקופת עבודתה מהווה חלק משכר עבודתה, כטענת המעביד; או שאין לראות בו שכר, כטענת העובדת, ולכן זכאית היא לשכר עבודה בגובה שכר מינימום בעד תקופת עבודתה בבית הקפה, מעבר לסכומי התשר שקיבלה.

פסק הדין ----------- ההלכה בסוגיית מעמדו של התשר גובשה בפסק דין ע"ע 113/98 ד.ג.מ.ב. אילת מסעדות בע"מ – מלכה, פד"ע מ 769. בפסק הדין נקבעו התנאים שבהתקיימם יוכר תשר כחלק משכר עבודתם של המלצרים לצורך חוק שכר מינימום, התשמ"ז-1987 ("חוק שכר מינימום"), ואלו הם: תשלום מסודר של שכר חייב לענות על דרישות המתחייבות מהחוק ומנורמות המתחייבות מעצם קיומם של יחסי עובד-מעביד ומחובת תום-הלב של המעסיק כלפי עובדיו; שכר מינימום; שקיפות של רכיבי השכר והניכויים; הבטחת זכויות סוציאליות; מיסוי. קיומן של דרישות בסיסיות אלה יכול להיעשות אך ורק ע"י המעסיק, מכאן שמעסיק חייב בתשלום שכר ואינו יכול להשתחרר מחובתו זו ע"י הסתמכות על תשלום של תשר המשולם לעובד ע"י אחר. נקבע, כי התנאים, שבהתקיימם יוכר תשר כחלק משכר עבודה, לצורך חוק שכר מינימום הם: קיום הסכם אישי או הסכם קיבוצי הקובע במפורש שניתן להביא בחשבון השכר גם תשלומי תשר; ההסכם כולל הסדר מפורט בדבר דרכי הטיפול בהכנסות מתשר; השכר הרגיל והתשר לא ייפול משכר המינימום; זכויות סוציאליות של העובד מבוססות על הכנסה משני המקורות ומובטחות; הבטחת תשלומי המס המלאים.

במקרה דנן סוכם, כי העובדת תקבל את מלוא התשרים בתום משמרת. התשרים נרשמו בסוף יום העבודה ובסוף החודש נערכה התחשבנות, וככל שהתמורה שקיבלה העובדת לא הגיע לשכר המינימום, השלים המעביד את שכרה. המעביד הוכיח את התמורה ששולמה לעובדת על יסוד רישום שעות וימי עבודתה. כן הוכח קיום הסכם אישי בין הצדדים בדבר התמורה.

בית הדין קבע, כי לא שאלת תשלום או אי תשלום המס על התשר צריכה לקבוע את מהותו. לפיכך, לא מבחן רישום הקופה צריך להיות מבחן הגדרת התשר כשכר עבודה. במקרה זה, למרות שהתשר לא הועבר דרך קופה רושמת, הרי שתיעוד התשרים עונה על דרישת ניהול פנקס ע"י המעביד.

במקרה זה נקבע, כי לא היה מקום להיעתר לתביעה בשל הפרת חובת תום הלב של העובדת בהעלאת טענה בדבר תשלום תשר בנוסף לשכר מינימום ולא כהשלמה לו.

בית הדין דחה את תביעתה של העובדת לתשלום שכר מינימום עבור כל תקופת עבודתה בבית הקפה. בית הדין פסק, כי על המעביד לשלם לעובדת יתרת פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, הפרש פדיון חופשה שנתית, והפרש דמי הבראה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.

יודגש, כי מדובר בפסיקה של בית הדין האזורי לעבודה, אשר מהווה הלכה מנחה שאינה מחייבת.

(*) הכותבת - עו"ד ב"כל עובד", מרכז המידע בדיני עבודה של "חשבים-HPS".