הפקח התפטר מהעירייה ולא העיד: ביהמ"ש ביטל את דו"ח החנייה
נהג עם תו נכה על רכבו החנה בהרצליה כאשר כל ארבעת הגלגלים על המדרכה. פקח עירייה שעבר במקום נתן לנהג דו"ח בגין חנייה על מדרכה. הנאשם שחשב בניגוד לפקח שלא עבר עבירה ועמד בתנאים המאפשרים לנכה להחנות על המדרכה הגיש בקשה להשפט ולבסוף זיכה אותו השופט מאשמה.
הנאשם טען בבית המשפט כי "העובדות המתוארות בכתב האישום אינן מהוות עבירה לנכה החונה על פי חוק הנכים ומציג תו חניית נכה בחלון". במעמד הקראת כתב האישום השיב הנאשם באופן דומה כשטען: "מודה בעובדות אבל חניתי כחוק".
על-פי חוק החנייה לנכים מותר לנכה לחנות במקום בו אין החניה מותרת במקרים מסוימים, למשל כאשר אין מקום חניה מוסדר לנכים או שהוא לא היה פנוי בזמן החניה; בסמוך למקום האמור לא מצוי מקום אחר שהחניה בו מותרת או שהוא לא היה פנוי בזמן החניה;החניה נעשית באופן שאין בה סיכון לעוברי דרך ואין היא מונעת מעבר חופשי להולכי רגל, לעגלות ילדים או לעגלות נכים; החניה אינה גורמת להפרעה ממשית לתנועה.
לדברי השופט, במקרים מסוג אלו על הנאשם להוכיח כי את זכאותו לחנות על המדרכה מעצם העובדה שהוא עומד באותם קריטריונים המצויניים לעיל המאפשרים לו לעשות זאת. במקרה זה טען הנאשם כי עצם העמדת הרכב על המדרכה לא הפריעה כהוא זה למעבר אדם ברחוב ועוד הוא עמד בכל שאר התנאים.
אם כן, במקרה זה הפקח שרשם את הדו"ח לא התייצב למתן עדות, ככל הנראה מהסיבה שאינו עובד יותר בעירייה והיה קושי בזימונו. השופט התייחס לעובדה זו ומסר כי, "בעצם אי התייצבותו של הפקח לא היה כדי להביא לזיכויו של הנאשם - שכן, כאמור, לא היתה מחלוקת על עובדת החניה, היינו על התקיימות יסודות העבירה נשוא כתב האישום – אך אי ההתייצבות האמורה הותירה את טענות הנאשם, שהעיד וטען בפירוט להתקיימות כל אחד מארבעת התנאים שצויינו לעיל".
דבר לא חשוב פחות שפעל לטובתו של הנאשם הם איכות התמונות שצילם אותו פקח שנתן לו את דו"ח החנייה. לגבי זה אמר השופט, "לכאורה יש יתרון לתמונות שצילם הנאשם על פני תמונות המאשימה - התמונה, שצילם הפקח, צולמה בעת חשיכה וקשה להתרשם ממנה לגבי נתוני מקום האירוע, ואילו התמונה השנייה צולמה כאשר הרכב המופיע בה חונה במרחק משמעותי משפת הכביש, שלא כפי שהיה בענייננו".
לבסוף, פסק השופט, כי משלא נסתרו, בהיעדר עדות נגדית, טענותיו של הנאשם בעניין התקיימות תנאי סעיף, נוצר ספק בדבר אשמתו. מספק זה רשאי הנאשם ליהנות – ועל כן דינו לזיכוי, אם גם מחמת הספק.
