האב נישל את ילדיו מהצוואה לטובת אשתו השנייה, הילדים ערערו - וזו ההכרעה
בית המשפט למשפחה בתל אביב דחה באחרונה התנגדות שהגישו שלושה אחים לצוואת אביהם המנוח, שמנשלת אותם מירושתו לטובת אשתו השנייה. בין היתר, נטען בהתנגדות כי המנוח שכח מצוואתו - כך שאין לקיימה. עוד נטען כי טעה כשלא כלל בצוואה סעיף מסוג יורש אחר יורש לטובת ילדיו. השופטת ורד שביט פינקלשטיין קבעה כי מדובר בהשערות בלבד, ללא הוכחה כלשהי שתגבה אותן.
המנוח, שהיה רופא, התחתן עם אשתו הראשונה ב-1967 והביא עמה לעולם שלושה ילדים - שהם המתנגדים לצוואה. כעבור 18 שנות נישואים השניים התגרשו, וב-1993 התחתן האיש שוב, עם רעייתו השנייה, שהיא התובעת, ולה היה נשוי עד יומו האחרון. כעבור כארבע שנים, ב-1997, הוא ערך לטובתה את הצוואה שניצבת במוקד המחלוקת וההליך המשפטי, שמנשלת לחלוטין את ילדיו מאשתו הראשונה. בינואר 2021 הוא הלך לעולמו בגיל 86.
זמן קצר לאחר פטירתו עתרה אשתו לקיים את צוואתו, בזמן שילדיו הביעו התנגדות לכך, והדיון בתיק הועבר מרשם הירושה לבית המשפט. ההתנגדות של הילדים התבססה על שלושה טיעונים: האחד, טענה שלפיה אביהם טעה כשלא הוסיף בצוואתו מנגנון מסוג של יורש אחר יורש לטובתם, כך שהם יהיו אלה שיזכו בנכסים שלו אחרי פטירת אשתו; השנייה, טענה שלפיה המנוח נפל קורבן להשפעה בלתי הוגנת מצד רעייתו השנייה; והשלישית, טענת "צוואה שנשתכחה", כלומר שלאור העובדה שחלפו 24 שנה מאז עריכת הצוואה ועד לפטירתו, אביהם המנוח למעשה שכח מהצוואה ולכן אין לקיימה. בית המשפט דחה את שלושת הטענות.
המכנה המשותף לכל נימוקי הדחייה שהציגה השופטת שביט פינקלשטיין אל מול טענות הילדים של האיש, היה כי טענות ההתנגדות שלהם נשענות על השערות שאינן נתמכות על ידי ראיות כל שהן.
- בת הזוג נותרה בלי שום חלק בירושה
- בוטל חלקו של הבן בצוואת אמו - אף שאיש לא התנגד
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
כך למשל, לגבי טענת הטעות בצוואה - כל העדים מצד הילדים אישרו כי המנוח לא שיתף אותם בכוונתו לגבי עריכת צוואה, או מה ייעשה ברכוש שלו לאחר מותו. בנוסף, אין שום ראיה אובייקטיבית שמראה כי נפלה טעות בצוואה.
יתרה מכך, אין מחלוקת סביב סוגיית כשירותו של המנוח במשך השנים הרבות שחלפו מאז עריכת הצוואה ועד למותו. כמו כן, שני הצדדים אישרו כי המנוח היה רופא מעולה ואדם בעל אופי קפדן, יסודי ורציני, כך שלא סביר שהוא סתם ככה השמיט סעיפים מסוימים מן הצוואה שלו.
גם הטענה בדבר השפעה בלתי הוגנת הועלתה, לדברי השופטת שביט פינקלשטיין, "בקול רפה וללא כל ביסוס". בתוך כך, היא הדגישה שגם לפי דברי הילדים, יחסיהם עם אביהם היו חמים לאורך השנים, וממילא נשמט הבסיס שעליו ניצבת הטענה.
- האם ניתן לקבל מזונות רטרואקטיבית אחרי 14 שנה?
- הנושים נגד החברים: של מי הדירה?
- תוכן שיווקי צברתם הון? מה נכון לעשות איתו?
- ויתר על הירושה כדי לא לשלם לנושים - מה קבע בית המשפט?
לבסוף, דחתה השופטת, כאמור, גם את הטענה שלפיה הצוואה נשתכחה, שכן המסקנה שלה היתה שהמנוח לא שכח מהצוואה שלו בשום שלב. ראיה לכך מצאה השופטת בעדות של התובעת, שלא נסתרה על ידי אף גורם אחר, שלפיה ב-2009 – 12 שנה לאחר שנכתבה הצוואה, בעלה עדכן אותה על קיומה, והראה לה היכן היא נמצאת כדי שתוכל למצוא אותה לאחר מותו. יתר על כן, ב-2012 המנוח מינה את רעייתו כמוטבת בשיעור של 97% בקופות הגמל שלו, כשלכל אחד מילדיו ייעד 1% בלבד.
"סבורני כי יש בפעולה זו כדי להעיד כי המנוח לא שכח את צוואתו אלא לבטא את רצונו להעביר את כל רכושו לידי התובעת", כתבה השופטת שביט פינקלשטיין בפסק הדין שלה. "בעצם העובדה כי המנוח קבע את התובעת כמוטבת עיקרית בשנת 2012, קרי כ-15 שנים לאחר עריכת הצוואה תוך איזכור שמותיהם של ילדיו, להם העניק 1% בלבד, יש כדי לתמוך בטענה לפיה המנוח לא שכח את צוואתו, אלא להיפך, ביקש לבטא בדרך נוספת את רצונו להעניק לתובעת את כל רכושו ללא כל סייג ותנאי".
העקבות כל אלה, הורתה השופטת על קיום הצוואה, על דחיית ההתנגדות ועל חיוב הילדים בהוצאות משפט בסכום של 20 אלף שקל.
בית המשפט המחוזי בחיפה הכריע במרץ האחרון במקרה שבמסגרתו אשה שנושלה מהירושה של אמה דרשה לעיין בתדפיסי חשבון הבנק שלה מהתקופה הסמוכה לכתיבת הצוואה שלה, כדי לבסס את ההתנגדות אליה. אחיה, שקיבל על פי הצוואה רכוש רב, התנגד לכך וביקש לפחות להגביל את העיון במסמכי הבנק לשנה קדימה ואחורה מעריכת הצוואה. הצדדים הם כאמור אח ואחות, ילדיה של אשה שהלכה לעולמה ב-2022. כשמונה שנים לפני מותה, חתמה האם על צוואה נוטריונית, שככל הנראה מנשלת את בתה מנכסיה לטובת אחיה. לאחר שהיא נפטרה, הגיש בנה בקשה למתן צו לקיום צוואתה, בעוד שבתה הגישה התנגדות לכך.
ויתר על הירושה כדי לא לשלם לנושים - מה קבע בית המשפט?
חייב שנושא חוב לעורך דינו כבר מאז שנות התשעים ויתר על חלקו בעיזבון של אמו כבר לפני עשור, ביחד עם אחיו, כדי לאפשר לאביו להמשיך להתגורר בבית המשפחה. כעת, על אף מצבו הרפואי ונכותו, בית המשפט הורה לבטל את הסתלקותו מהירושה ולהעביר את חלקו לקופת הנשייה - צעד שהיה תנאי למתן הפטר מוחלט מחובותיו.
בבית משפט השלום בטבריה ניתן באחרונה פסק דין העוסק בסיטואציה כמעט נדירה: אדם שנושא חוב לעורך דינו, מצא לנכון לוותר על חלקו בירושת אמו לפני כעשור כדי לאפשר לאביו להישאר בבית המשפחה. השופטת נסרין אסכנדר־מוסא נדרשה לשאלה אם ראוי שבית המשפט יכבד את הסתלקותו מהירושה, או שמא יבטל אותה כדי לאפשר לנושה הוותיק לקבל את חלקו. ההכרעה שהתקבלה חושפת את האיזון העדין בין דאגה לחייב במצב אישי וכלכלי קשה, לבין הגנה על זכויות הנושים.
הרקע למקרה מתחיל עוד ב-1995, אז שכר החייב את שירותיו של עורך הדין חסאן בסתוני אך לא שילם את שכר הטרחה שלו. החוב, שנפסק כבר אז בפסק דין חלוט, תפח עם השנים והגיע לסכום של 116,861 שקל. החייב, סובל מנכות רפואית לצמיתות בשיעור של 55% ואובדן כושר עבודה מלא. הוא מתקיים מקצבת נכות של כ-4,800 שקל לחודש ומתגורר בשכירות, כשהוא נעזר בסיוע בשכר דירה בסכום של כ-700 שקל בלבד. כלומר מדובר באדם שמצבו הכלכלי רעוע ביותר ואין לו שום נכסים משמעותיים.
למרות נסיבות חייו הקשות, התברר כי ב-2015, זמן רב לאחר שנוצר החוב ולא שולם, בחר החייב להסתלק מהעזבון של אמו המנוחה, שכלל דירת מגורים. לטענתו, ההחלטה נבעה משיקולים משפחתיים בלבד, במטרה לאפשר לאביו להמשיך להתגורר בבית. אלא שבית המשפט לא קיבל את הטענה הזו ככזו שמבטלת את זכויות הנושה. השופטת קבעה בפסק הדין שפורסם כי, "היחיד היה חייב כספים לנושה... היה על היחיד להיות הוגן כלפי הנושה בטרם יהיה נדיב כלפי אביו, ועליו לדאוג לשלם את חובו לנושה בטרם ייתן מתנה לאביו".
הנאמנת: חוסר תום לב של החייב
ההליך הנוכחי נפתח לאחר שבקשת החייב לפתיחת הליכים לפי חוק חדלות פירעון התקבלה בנובמבר 2023, והנאמנת מונתה לפקח על ביצוע ההליך. בדו"חות שהוגשו על ידי הממונה צוין כי מצבו האישי והבריאותי של החייב מצדיק מתן הפטר מהחוב, אבל הנאמנת טענה אחרת. לדבריה, הסתלקותו של החייב מהעזבון בעת שהיה מצוי בחובות מצביעה על חוסר תום לב. היא דרשה מבית המשפט לבטל את ההסתלקות כדי להחזיר את הנכס לקופת הנשייה.
- החייבת לא ביקשה - הרשם הפחית ריביות של 450 אלף ש'
- רשם הוצל"פ הפחית את ריביות לחייבת אחרי 20 שנה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בדיון שהתקיים בפברואר 2025 ניסה החייב להגיע להסדר והציע להוסיף לקופת הנשייה 60 אלף שקל - סכום ששווה לשווי חלקו בעיזבון כפי שהוערך בהליך קודם שהתנהל בעניינו. ואולם לאחר כמה חודשים הודיע החייב כי אינו מסוגל לעמוד בתשלום, והנאמנת הגישה בקשה רשמית לביטול ההסתלקות. השופטת קיבלה את עמדתה וקבעה כי הסתלקות מירושה מהווה פעולה הגורעת נכס מקופת הנשייה לפי סעיף 221 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי. "יש לראותה כפעולה הגורעת נכס מקופת הנשייה", היא כתבה בהכרעתה, והדגישה כי החוק נועד למנוע מיחיד לבצע פעולות בנכסיו באופן שפוגע בנושים.
בוטל חלקו של הבן בצוואת אמו - אף שאיש לא התנגד
פסק דין דרמטי של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים קובע כי מעורבות הבן בעריכת צוואת אמו שוללת ממנו את הזכייה בעיזבון לפי הצוואה. השופטת ריבי לב אוחיון הדגישה כי הוראת סעיף 35 לחוק הירושה היא "חזקה חלוטה" שלא ניתנת לערעור - גם כשכל היורשים מסכימים לקיום הצוואה. עם זאת, היא הציעה פתרון שיאפשר ליורשים להסדיר את החלוקה ביניהם ולהותיר לבן חלק כלשהו בעיזבון אם יחפצו בכך.
באולם הקטן של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים התכנסו רק המסמכים והטיעונים, לא אנשים. אף אחד מהצדדים לא טרח להגיע לדיון, אולי מתוך ביטחון שהכל כבר סגור. אחרי הכל, איש לא התנגד לצוואה. אבל השופטת ריבי לב אוחיון לא קיבלה את הבקשה כפשוטה. היא פתחה את ההחלטה במשפט חד־משמעי: "סעיף 35 לחוק הירושה קובע חזקה חלוטה להשפעה בלתי הוגנת", והמשמעות - אין מנוס מלבטל את חלקו של הבן בצוואת אמו, משום שהוא עצמו הודה שהיה מעורב בעריכתה.
המקרה נסב סביב צוואת אם שנכתבה ב-2005, עם עדכונים ב-2008 וב-2010. לאחר פטירתה, פנה בנה לבית המשפט בבקשה למתן צו קיום צוואה. בית המשפט בחן את הבקשה והעלה קושי מהותי: הבן, שהוא גם המבקש, היה מעורב בעריכת הצוואה - עובדה שעולה כדי פסלות לפי סעיף 35 לחוק הירושה. בהחלטה קודמת מ-26 במאי השנה, נקבע כי "עולה ממנה באופן מובהק כי היה מעורב בעריכת הצוואה".
למרות הקביעה הקשה, בית המשפט אפשר ליורשים להגיב. ואכן, כל היורשים - הן אלה שמופיעים בצוואה והן יורשים על פי דין - הגישו תצהירים שבהם הבהירו שאין להם התנגדות לקיום הצוואה כפי שהיא. אפילו בא כוחה של היועצת המשפטית לממשלה הודיע כי אין לו התנגדות, לאחר שקיבל את הסכמת אמו של אחד היורשים הקטינים.
אחת ההוראות המחמירות בחוק הירושה
הנקודה המשפטית שעמדה במרכז ההכרעה היתה סעיף 35 לחוק הירושה, שקובע כי הוראת צוואה המזכה את מי שערך אותה, היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה - בטלה. מדובר באחת ההוראות המחמירות בחוק הירושה, שכן היא יוצרת "חזקה חלוטה" להשפעה בלתי הוגנת, גם אם בפועל לא היתה כל השפעה כזו. השופטת ציטטה פסקי דין רבים, בהם הררי, זיידה ובוסקילה, והדגישה כי מדובר בהנחה שאי אפשר לסתור. גם אם יוכח שהמצווה פעלה מרצונה החופשי, עצם מעורבות הנהנה בצוואה מבטלת את חלקו. "אפילו נניח שלא היתה כל השפעה בלתי הוגנת על המנוחה... הוראות צוואה המזכות את המבקש ובת זוגו בטלות", כתבה השופטת.
במקרה הזה לא היתה מחלוקת עובדתית: המבקש עצמו הודה בתצהיר שהגיש כי הוא זה ש"העלה את רצונותיה של המנוחה על הכתב" - הן בעת עריכת הצוואה לראשונה והן בעדכונים שנעשו בה. ההודאה הזו הפכה את ההכרעה לפשוטה במידה רבה, משום שלפי הפסיקה "עורך הצוואה הוא מי שנוטל חלק בניסוחו או בכתיבתו של המסמך", ומכאן שקיימת במקרה הזה אחת מעילות הבטלות שבחוק.
